זאבים – עונה 2 פרק 3

מוקדש לכל מי שכתב או כותב את סיפורי העל-טבעי שאותי מאוד מרגשים.
-קולד
—-
ישבתי בתוך האוהל, על כיסא קטן מעץ.
בראיין שלח מתלמד להודיע שאליסון נעלמה לפני כמה שעות.
אליסון הייתה המפתח שלנו לכל דלת… טוב, לרובן.
אפילו מזג האוויר הקריר והנעים ששרר בחוץ לא עודד אותי.
״אד!״ צעק אריק מפתח האוהל, מתנשף. ״אליסון. יש לה תשובות.״
הוא נפנף חתיכת נייר בידו.
חטפתי את החתיכה מידיו.
שלשה ימים עד המלחמה. המון מפלצות. הלורדים לצידנו?
״גרים הביא את המסר.״ דיווח אריק, והתנשף.
״הוא חזרה למחנה?״ שאלתי, כן כן. אני אכן דואג. אנחנו צריכים את המפתח הילדותי הזה ששמו אליסון אלברט.
״כן.״ הוא ענה. ״אבל יש רק שלשה ימים עד המלחמה. אנחנו רק… חמישים זאבים?״
״לא.״ אמרתי. ״יש לנו חמישים זאבים ולהקת לורדים שלמה.״ חייכתי לעברו.
ועניו נצצו בשמחה טהורה. רגע, זה אפשרי בכלל?
אבל אריק קטע את מחשבותיי, ״יש סיכוי.״ הוא אמר ועל פניו התפשט חיוך. ״יש סיכוי!״ הוא קרא והרים את אגרופו לשמים בזינוק.
באמצע הזינוק הוא הפך לזאב.
הזאב הלבן המוכר. וזה ילל לשים בשמחה.
ויחד, שאר הלהקה שלי הצטרפה אליו.
וגם חלק מה זאבים מהלהקה השנייה.
חייכתי למראה הזאב. חייכתי למראה התקווה.
***
נ.מ אליסון
״בבקשה,״ אמר בראיין כשנכנס לספריית עם ערמת ספרים בשלל צבעים.
״משהוא על גברת הבוץ?״ שאלתי וסגרתי את ספר המיתולוגיות. הכריכה שלו הייתה בצבע ארד, כמו כל חרב יוונית רגילה, ואיתורי זהב קישטו אותו.
״משהוא על לימודים.״ אמר בראיין.
״בראיין! יש מלחמה בתוך שלשה ימים ואתה רוצה ללכת ללימוד?!״ נזפתי בו.
״אליסון. את לא חייבת להטיל את על זה עלייך. אני אמשיך את המחקר, את תלכי ללמוד.״ הוא אמר ופניו התמלאו בדאגה.
עניו הכסופות נצצו.
״אני נראת עד כדי כך רע?״ שאלתי.
״אליסון… את צריכה מנוחה. את כאן כבר שעתיים. אני אמשיך.״ הוא הביט במחברת הכחולה שלי, שם כתבתי את כל המידע שמצאתי על גאיה.
״בסדר.״ אמרתי.
***
״בית הספר מתחיל בשבע. אל תאחרו.״ הוא אמר ונתן לי את ערימת הספרים.
הבטתי בו בפליאה, ״מחר?״ שאלתי.
הוא הנהן.
הוא רציני? הוא לא יכול לחכות עד אחרי המלחמה הענקית הזאת?
לפעמים, חשבתי שבראיין ברח מבית משוגעים.
״רק שתדע, אתה מטורף.״ מלמלתי והוא חייך.
״טירוף זה המקצוע של ליאון, לא?״ הוא שאל וניצוץ עלה בעיניו.
״אני מניחה.״ אמרתי ומשכתי בכתפיי.
״אז מה שלי?״
״שלך זה לעצבן אותי.״ פסקתי והלכתי משם, מותירה לבראיין את כל העבודה הקשה.
***
ברגע שנכנסתי למיטה הרכה, נרדמתי.
לא ידעתי שהייתי כל כך עייפה עד אז. ואין לי מושג למה, אבל חלמתי על זאב האבק. הוא התפוגג ואז חזר לצורתו הממשית. ושיחזר את הנבואה.
בכל פעם עיניו הפכו ללבנות יותר ויותר.
ניסיתי לצעוק לו להפסיק, לעצור את זה אך לא יכולתי אפילו להשמיע צליל.
החלום נפסק ביללת מסדר הבוקר, שבדרך כלל בראיין מתכנן.
לפעמים, לחנוק את בראיין נראתה האופציה הכי מעודדת בבקרים.
לאחר כל השקמת הבוקר המעייפת, הצלחתי להגיע למסדר, באיחור.
בראיין עימד בראש השולחן, והקריא את שורת המטלות וחילק תפקידים.
התיישבתי לצד ליאון, וזה גיכך.
״מה?״ שאלתי, ״אומרים שאד דאג לך כששמע שנעלמת.״ הוא השיב.
בעתתי לו ברגל, אבל הוא השליך אותה הצידה וזה גרם לרעש לא ידוע של קרקוש רגלי העץ.
כולם היו לבושים בבגדים רגילים. תהיתי או קוויתי, שנלבש את אותם בגדים לאחר המלחמה.
לפעמים, הידיעה שאנחנו מי שאנחנו, מכאיבה יותר מהידיעה שאנחנו יוצאים לקרב.
אם לא אנחנו נלחם, האם יש לנו מחליף?
כולנו רצינו לחמוק מהקרב, כמו לחמוק ממבחן.
אבל תמיד יש את מי שיכריח אותך לקחת צעד קדימה ולשאת בהשלכות.
קוויתי, שבמבחן הזה, אני אצליח.
בראיין קטע את מחשבותיי במכה על השולחן וכל החניכים הפנו מבטם אליו.
״תקשיבו היטב. כלכם נרשמתם לבית הספר ע׳ש לינקולן.״
קולות מחאה נשמעו מקרב החניכים.
״ההשקמה הבוקר הייתה מוקדמת מהרגיל כי כבר היום אתם יוצאים ללמוד. יש לכם שעה להתארגן. כל הציוד שלכם מונח על המיטות שלכם. אחרי בית הספר, כלכם חוזרים לשגרה, בלי יוצא מן בכלל!״ הוא צעק וכולם השתתקו בבת אחת.
״קדימה.״ הוא הורה להם וכולם קמו מין הכסאות ושעטו בזעם לעבר חדרם.
פסעתי לעברו, בעודו מסובב את גבו לעברי ועוסק בלוח הזמנים. ״אמרתי לך שהם לא יאהבו את זה.״ חייכתי לעברו.
״את לא אמרת.״ הוא אמר ביאוש והמשיך להביט בלוח.
תפחתי על כתפו, ״אין דאגה, ידידי הזאב. אולי רכשת לעצמך כמה אויבים כאן. אבל למזלך, יש לך אותי.״ גיחכתי.
״יש לי חצי לורדית חסרת זיכרונות, שבכלל מתנגדת לרעיון. איך את תעזרי?״ הוא עיווה את פניו בעודו מסתובב אליי.
״במקרה, התלמידים אוהבים אותי. אל תדאג, הם עוד יאהבו את התכסיס הקטן שלך.״
״איך?״ הוא שאל, והרים לעברי גבה.
״תשאיר לי את זה, זאבון.״ ומתכתי את ידיי קדימה ״יש לי שיטות משלי.״
״למה יש לי הרגשה רעה לגבי זה?״ הוא אמר בקול אומלל.
״הכל בשליטה, תירגע, תנוח, ותחשוב על מה לספר לי.״ אמרתי והלכתי משם.
***
נ.מ אד
״הם מה?!״ ירקתי את השוקו מפי.
״זה מה שאליסון אמרה. הם יוצאים ללמוד.״ השיבה קליאו בדאגה.
״הם השתגעו?״ שאל מייסון,
״כנראה,״ אמר אריק בזלזול.
״חבל שאני לא הולכת לבית הספר״ אמרה ת׳ורן. ״הכי כיף זה לזרוק עליהם דפים מקומטים.״ היא חייכה.
נאנחתי, ״ואני מבינה למה הם עושים את זה. כולם מיואשים מהמוות הקרב. הם רוצים להשכיח את זה עד המלחמה, צעד חכם.״ היא משכה בכתפיה ושילבה את ידיה. כשת׳ורן אמרה את זה, זה היה מרגיע.
התחלתי להצטער שמשכתי אותה לעבר הסכנה הזאת, אבל עד עכשיו, היא נראה נינוחה כל כך. לא כמו השאר, שזעו במקום.
״אני לא מאמין שאליסון הציעה את זה.״ קראתי שוב את פיסת הנייר.
התיישבתי בכבדות על הכיסא הקרוב. הבד שכיסה את הדשא, הפך מוצק פתאום לרגליי.
״לא אליסון, בראיין.״ אמר מייסון והשפיל ראשו.
״הגיוני.״ אמרה קליאו. ״הוא מנהיג, הוא יודע מה טוב לחניכים הצעירים.״
הבטתי לעברה במבט זועף וזאת התחילה להתעסק בשערה האדמוני.
״אני מקווה שזה ילך לו, אחרת, זה ביזבוז זמן, וכסף.״ אמר אריק, והנהנתי לאות אישור.
״גם אני.״ אמרתי והבטתי בדאגה במכתב.