זאבים- סהרוריות

העולם היה… פרוותיי. מאוד מעורפל. כבד. מצחין טיפה.
קאמי פקחה את עיניה ואוטומטית ידיה נשלחו כדי לסלק את מה שהפריע לה בשעה כה מוקדמת.
יותר נכון, את מי שהפריע לה.
"ניי'תן! אמרתי לך להפסיק לישון עליי! יש לך עריסה משלך, כבר הסברתי לך כמה פעמים איך לישון בה. אתה צריך להפסיק לשנות צורה בכל פעם, ככה שתוכל לשלוט בכוחות שלך." ייבבה קטנה בקעה מפיו בזמן שדיברה. דילן אמר לה פעם שניי'תן לא באמת יכול להבין מה היא אומרת, והוא בתגובה נשך אותו ברגל.
"דיי די, לא התכוונתי לצעוק עלייך, אבל אם לא תעשה את מה שאני אומרת אני לא ארשה לך לשחק יותר עם ווילס." זה כבר השתיק אותו לגרם לו לשבת על קצה המיטה ולהביט בה במבט צייתני. משום מה נראה שווילס וניי'תן נורא התחברו, עד למצב שהם מבלים את רוב הזמן ביחד. זה כמובן הרגיז את דילן מאוד, כיוון שזה גרם לו להרגיש כאילו שווילס מנסה להתקרב יותר לקאמי דרך הגור הקטן.
ניי'תן חזר לצורת האנוש שלו וקאמי החזירה אותו לעריסה, מכסה אותו מעט בסדין וסוגרת אחריה את הדלת בשקט. היא ירדה למטבח והתחילה להכין ארוחת בוקר לכולם. היא היתה כל כך מרוכזת בטיפול בגור ושיהיה לו כל מה שהוא צריך, עד שהיא שכחה לגמרי את חובותיה האחרות, אז כפיצוי היא החליטה שהיא תפנק את כולם. כולם עזרו לה הרבה במהלך כל התקופה הזאת, הם אפילו עשו תורניות שמירה עליו כדי שהיא תוכל ללכת לישון כמו שצריך.
קאמי בדיוק הניחה על השולחן את צלחת הפנקייקים האחרונה כשבני ה'בית' התחילו לרדת. ריח האוכל בטח העיר אותם, שהרי חוש הריח של זאבים הוא חזק מאוד והם מסוגלים להריח ממרחקים. היא רק החוותה בידה לעבר השולחן, וכולם כבר הסתערו על הכיסאות, שמים לעצמם בצלחת מכל דבר שמונח על השולחן.
דילן התקרב אל קאמי ונשק לראשה, יודע שכולם עסוקים באוכל מכדי לשים לב. "עשית את כל זה לבדך? יכולת להעיר אותי והייתי עוזר לך-"
"רציתי לעשות את זה לבד," היא השתיקה אותו. "זו התודה שלי לכל העזרה שנתתם לי. זה לא הרבה, אבל…"
דילן חייך לעברה. עיניו היו כל כך בורקות. היא יכלה לראות בהן כנות ואושר. זה היה אמיתי, לא חלום.
"אז חשבתי," היא אמרה לפתע והקפיצה מעט את דילן. נראה שגם הוא היה שקוע במחשבות. "שנינו יכולים לצאת לחופשה קצרה, רק אני ואתה, היום, באיזה מקום מבודד וכיפי…" היא אחזה בשתי ידיו, מושכת אותו קרוב יותר אליה. היא ממש יכלה להרגיש את נשימתו על עורפה. ניצוץ שובב חלף בעיניו. ידיה ליטפו קלות את ידיו, מרגיעות את גופו, מפתות. בדיוק כשהוא בה להגיד לה את תשובתו, קאמי הסתובבה.
ווילס הביט סביבו, מבולבל. זה היה כאילו שהוא אינו יודע איכן הוא נמצא, וזה היה מחשיד בעיניה. היא סימנה לדילן שיארגן לו צלחת אוכל ושיבוא אחריה. דילן לא ידע במה בדיוק היא חושדת, אך עשה כבקשתה.
קאמי הפנתה את ווילס לעבר החצר, הרחק מהסלון ומאוזניים חטטניות של זאבים אחרים.
"ווילס, תסתכל עליי בבקשה." ידיה אחזו בפניו והפנו אותם לעברה, בכוח. היא הביטה עמוק אל תוך עיניו, לא נותנת לו אפשרות להסיט את מבטו.
הוא התחיל לנהום בתבוסה, הזאב שבו מנסה להיאבק בפלישה אל תוך נפשו. אישוניה של קאמי התחילו להתרחב עד שעיניה הפכו לשחורות. דילן לקח צעד אחד אחורה משניהם, מבוהל מהמחזה שלפניו.
'חושך. קור. חושך. רעש של חפצים נופלים. מישהו טוען אקדח. צחוק. לעג. פחדפחדפחד-'
"דיי!" היא נהמה, שיניה יוצאות החוצה בזמן שהיא עוברת חצי התחלפות. עיניה החלו לזהור. היא שיחררה את ווילס מאחיזתה, ממהרת לחזור לצורתה האנושית, בעוד ווילס נפל לאחור, חסר כוחות, אפילו לא טורח לקום. הלחי שלו היתה מכוסה דם וחתכים עמוקים כיסו אותה. היא בכלל לא שמה לב שטפריה יצאו החוצה.
"אני מצטערת!" היא מיהרה לומר, אך תהליך הריפוי כבר החל לפעול וכעבור כמה שניות החתכים נעלמו. ווילס זע במקומו, עיניו מרפרפות עד שנפקחו. "מה קרה כאן עכשיו?" קולו המבולבל גרם לה להסתכל על דילן, שעכשיו היה מבולבל גם הוא.
קאמי התכופפה לעברו. "מה הרגשת?" היא שאלה בקול רגוע ושקט. צמרמורת חלפה בגופו. הוא ניגב את הדם היבש מפניו. "לא יודע… קור, היה לי כל כך קר עד שלא הצלחתי לחשוב. זה היה כאילו אני בתוך סרט רע ואני לא מצליח להתעורר ממנו. משהו משך אותי או דיבר אליי… אני לא בדיוק יודע. הכל היה מוזר ממש וקפוא." הוא שפשף את זרועותיו בהיסח דעת.
"אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי לגמרי כל דבר, נכון?" הוא הנהן בראשו, לא בטוח למה היא אומרת לו את זה. היתה לה הרגשה שהיא יודעת ממה זה קרה, אבל היא צריכה עוד קצת זמן כדי לדעת בוודאות.
"היה לך סיוט. אני לא ממש יודעת על מה או מה גרם לו אבל…" היא נעצרה כמה שניות לפני שהמשיכה. "ווילס, אף פעם לא אמרת לי שאתה הולך מתוך שינה. אנשים רגילים מסוגלים לעשות כל מיני דברים מוזרים וגם מסוכנים, אבל בשביל זאבים זה יכול להיות דבר מסוכן יותר. אתה מסוגל להתחלף ולהרוג את כל הלהקה שלך מבלי לדעת בכלל מה אתה עושה. זה בכלל קרה לך אי פעם?" ווילס התיישב בעזרתו של דילן והעביר את ידו בשערו. "אני לא יודע… אמא שלי אמרה שפעם כשהייתי קטן הייתי נוהג להיות סהרורי, אבל זה הפסיק לי כבר לפני שנים. באמת. אם הייתי חושב שזה יכול להיות מסוכן הייתי אומר לך!" היא יכלה לשמוע את הפאניקה בקולו ואת נשימותיו וקצב ליבו מתגברים. הוא אמר את האמת. היא התחילה להרגיע אותו ותוך כדי המחשבות התחילו להציף את מוחה. למה שמישהו שלא סבל שנים מסהרוריות יחזור להיות אחד כזה? ולמה דווקא ווילס? היא ניסתה לתת מענה במוחה על כל השאלות, לנסות לעשות סדר, אך זה היה לשווא.
"קרה.. לפני כמה שבועות, קרה לי שהתעוררתי בחדר שלי כשבכלל נרדמתי בסלון. אני בטוח שנרדמתי שם, אבל בכל זאת… אני לא זוכר שום דבר מלפני הרגע שבו נרדמתי או מה קרה אחר כך, כאילו יש לי חור ריק בזיכרון. את חושבת שזה יכול להיות קשור לזה?" היא רצתה לתת לו תשובה שתספק אותו, אך אמת היא שאין לה מושג מה קורה איתו.
"אני לא יודעת. אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל אני חושבת שעד שנדע בוודאות מה קורה איתך כדאי שנשים אותך תחת השגחה. אני בטוחה שבמידת הצורך אני או כמה מהאחרים נוכל לגבור עליך אם תנסה לתקוף אותנו מתוך שינה, אך יש כאן מה שלא מסוגלים להגן על עצמם, ובמיוחד נ'ייתן…" היא ידעה כמה הגור הקטן חשוב לו, ואין מצב שהוא יתקוף אותו, אבל היא ממש לא התכוונה לקחת את הסיכון.
"בסדר, אני חושב שאת צודקת. דילן יוכל לשים עליי עין במהלך היום, ובלילה תקשרו אותי במרתף. זו הדרך היחידה להגן על כולם." היא לא רצתה להשתמש באמצעים קיצוניים כאלה, אך היא ידעה שהוא צודק.