זאבים – מפגש מהעבר

קאמי הביטה בירח. זו היתה שעת לילה מאוחרת הרבה אחרי השיעור שהיא העבירה לשאר הזאבים. היא רצתה להסביר להם שהם חייבים להיות מוכנים להכל ושאסור להם להיות שאננים לגבי העתיד, אך לפי כמות הפטפטת שהיתה שם היתה לה הרגשה שהם לא לקחו את השיעור ברצינות מספקת.
השיעור והלימוד אמור לתת להם תחושה שיש להם דרך להגן על עצמם גם בתור בני אדם, אחרי הכל, הם לא יכולים לבצע חצי השתנות כמוה.
החדר שלה היה האחרון בשורה, שהיה רחוק מעט מהשאר, כך שהיא זכתה למעט פרטיות ושקט מכל הרעש וההמולה שהבנים כאן מקימים כל הזמן. מידי פעם היא תהתה לעצמה למה הא בכלל נשארת כאן. הרי היא יכולה לחיות בכל מקום שהיא רוצה, וכבר אין שום סכנה שמרחפת על ראשה אחרי כל השנים האלה. אם היתה אחת כזאת היא היתה קולטת אותה, הרי אף אחד לא הצליח להתקרב אליה יותר מידי מבלי שהיא תקלוט את נוכחותו.
היא רצתה אך לא היתה מסוגלת לעזוב. היא ניסתה את זה פעם, ישנה במלונית בתוך העיר במשך יומיים, אך כבר ביום השלישי לקראת ערב היא היתה ב'בית'. משהו, מין תחושה כזאת שלא הפסיקה להציק לה אמרה לה לחזור, וכשהיא ראתה את המבט מוכה הצער שהיה על פניו של דילן היא החליטה שהיא לא תעשה זאת שוב. לעולם. באותו רגע הוא נראה כמו מישהו שחרב עליו עולמו. מתחת לעיניו היו שקיות שחורות, כאילו הוא לא ישן כל הלילה; פניו היו נפולות ושקועות, ושערו הזדקר לכל עבר כאילו הפסיק לטפח אותו. עד כמה שהיא היתה בטוחה, הוא גם היה לבוש באותם בגדים שהיא ראתה אותו בהם בפעם האחרונה.
הדבר הראשון שהוא שאל אותה היה אם זה משהו שהוא עשה או אמר. הוא היה מספיק תמים כדי לחשוב שזה היה בגללו, וזה שבר אותה.
דילן היה הראשון שהפגין כלפיה כל כך הרבה רגש ודאגה, והמחשבה על כך שהיא הכאיבה לו הרגה אותה.
היא רק השפילה את עיניה ולא אמרה דבר. לא היה לה מה לומר.
קאמי התנערה מזיכרונותיה וניגשה אל הארון, שולפת משם מספר בגדים ומגבת וניגשת אל המקלחת הפרטית הצמודה לחדרה. יתרון נוסף שבלהיות אישה יחידה בכל הבית הזה הוא שהיא זכתה למקלחת פרטית, כך שהיא יכלה לקחת את הזמן ולהירגע מתחת למים החמים.
זמזומם המים המה באוזניה, עד שרעש הצנרת היה הדבר היחיד שהיא שמעה.
'אני צריכה להירגע', היא אמרה לעצמה. 'אין שום סיבה להיות בלחץ כל הזמן.'
קול שירה הגיע לאוזנה וגרם לה לסגור את ברז המים כדי שתוכל להאזין יותר טוב. הוא היה עמוק אך עדין, מלא ברגש ועוצמה, ומה שיותר מוזר- הוא היה של גבר.
היא הרגישה טיפשית מעט על כך שהיא שופטת את הקול על פי שמיעה, אבל היא לא הצליחה להימנע מכך.
קאמי התלבשה בזריזות ומיהרה לצאת החוצה בעקבות הקול, לפני שיפסיק. היא הגיעה אל הצד של המפלים, מופתעת מכך ששמיעתה אפשרה לה לשמוע משהו שנבע ממרחק כזה. דמותו תפסה את עיניה, ובדיוק כשעמדה לקלוט את פניו היא הסתובבה.
"מי את?" שאל אותה. קאמי לא זיהתה את הקול, וזה היה חשוד לה, הרי אף אחד חוץ מהם לא נמצא באזור הזה של היער כבר שנים, ובמיוחד שלא בשעות כאלה של הלילה. אפילו נערים שסתם רוצים להקים מדורות לא נכנסו לשטח הזה.
אז מי זה?
"מי שואל?" השיבה בהתרסה. היא ניסתה למלא את קולה בחוזק וביטחון, כדי שלא ישמעו את החשש שאיים לעלות. 'למה חשבתי על העבר דווקא היום?'
הוא הסתובב לעברה והיא הרגישה כאילו היא עומדת לחטוף התקף לב ממה שראתה. הוא היה נראה כמו גרסא מבוגרת של אותו אחד מפעם, הסוהר הראשון שהיה לה.
היער החל להסתובב סביבה ועיניה ראו הבזקים של שחור. הרוח החלה לשרוק באוזניה ומנעה ממנה לשמוע אותו מדבר, אם דיבר.
פיסות שמיים וזיכרונות התחילו להתערבב במוחה. היא הרגישה את תחושת המחנק עולה בגרונה, מאיימת על קנה הנשימה שלה, כאילו אומרת, "נו, נראה אותך מתמודדת אם זה עכשיו". היא השתדלה כמה שאפשר שלא לחשוף את זהותה, שלא לתת לכעס ולאינסטינקטים לדבר במקומה.
האיש עדיין חיכה לתשובה, אך לא היתה לה אחת מוכנה להביא לו. היא הרגישה שהיא נאלמת דום, קופאת, כאילו אם לא יצילו אותה בזה הרגע הוא עוד יתקרב לעברה וימשיך בחקירתו.
יללה מחרישת אוזניים נשמעה ברחבי היער, זועקת ומחריזה על טריטוריה. עיניו של האיש נגלו לרגע כשהרים את ראשו וברדסו הושמט מעט אחורה. הבזק קל של פחד הופיע בהם, לא, יותר מזה- הוא היה מבועת.
היללה עמדה להתחיל שנית כשהוא הסתובב והתחיל לברוח. רק כעבור שנייה היא זיהתה את היללה הספציפית.
זה היה דילן.
הוא שינה את צורתו והתקרב אליה בצעדים איטיים. כיוון שהיא היתה בגבו אליו הוא לא היה יכול לראות את פניה, וכנראה הניח שזה לא הזמן הטוב להביט בהם.
הוא צדק. דמעות עמדו בעיניה. היא הרגישה כה מטופשת. בדיוק לפני כמה שעות הרצתה לנערים שהם צריכים לדעת להגן על עצמם בכל מצב והינה, היא קופאת כמו יוגורט ששכחו במקפיא ולא עושה דבר. היא לא רוצה לתאר מה היה קורה בלי היללה של דילן.
"את בסדר?" קולו השקט שואל. צעדיו נעצרים כמה צעדים מאחוריה. זה מה שהיה טוב בו. הוא ידע שיש לה גבולות ובעיות ולכן ידע איך לנהוג כלפיה. היא לא צריכה להסביר את עצמה או להתגונן, כי הוא תמיד הבין אותה עוד מבלי שתדבר.
"זה לא היה הוא," אמר כאילו הוא קרא את מחשבותיה. היא מיהרה להרים את ידיה וניגבה את הדמעות הטורדניות שהחליטו על דעת עצמן לזלוג. כשהסתובבה אליו, פניה היו נפוחות ואדומות מין הבכי השקט לה.
הוא אסף אותה בעדינות אל זרועותיו, לוחש לה מילות הרגעה כל הדרך עד שהגיעו אל חדרה. הוא השכיב אותה בשקט במיטתה וכיבה את האור.
"דילן-" היא התחילה לומר אך הוא עצר אותה.
"זה לא חייב להיות עכשיו. נדבר בבוקר." אמר בביטול. היא תפסה בקצה חולצתו לפני שהספיק ללכת. "לפחות תישאר?" הוא הביט בה לכמה שניות ואז לחש מין "כן" בתבוסה ונשכב לצידה, מלטף את שערה ברכות.