זאבים: לוס פרק 9

פרק 9: תוכנית משימת ההצלה
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי במהירות, אף אחד לא הבין מה זה אומר אבל אני הבנתי. "העיניים שלו הם.. הם נהיו מן ירקרקות כאלה?" שאלתי בעודי מגמגמת ומצביעה על שתי עיניי במהירות. הנפרמק הנהן,
"מה קרה?" הוא שאל בקולו הרגוע,
"איפה פטריק?!" התחלתי לצעוק, "הוא בבית!" הגיב הנפרמק, מיד רצתי לתוך הבית. פתחתי את הדלת ולהפתעתי המדפים היו הרוסים, השולחן מזכוכית שלו היה מנופץ וכל הרצפה התמלאה ברסיסי זכוכית, ואבי מיד השליך לעברי חץ מהקשת השחורה והחזקה שלו, זה היה כל כך מהר שלא יכולתי אפילו לראות שזה קורה, מיד קילר אחזה בחץ ועצרה אותו ממש כאשר נגע במצחי בעדינות.
"לוס!" קרא אבי, הוא היה בטוח שזה אותו גנב שפרץ כנראה. "אבא.." ניסיתי לומר לו שזה בסדר ושלא נפגעתי, להרגיע אותו. אבל הוא בכלל לא התייחס לחץ, הוא אפילו לא מצמץ כאשר זה קרה.
"תתרחקי ממנה!" אמרה אימי וירתה מאקדח שחור שבכלל לא התאים למראה הדקיק והאופי שלה לאחוז בו כלל, היא טענה אותו במיומנות וירתה גם מבלי למצמץ היישר אל קילר. הכדור חשמל אותה וברקים כחולים נוצרו סיבבה והיא רעדה מכאבים ונפלה על הרצפה, נאנקת.
"קילר!" דניאל קרא בקול עמוק, הוא מיד רץ לעברה ושלף את הכדור מהחזה שלה כדי שיפסיק לחשמל אותה.
"מה?" שאלתי את אימי, "תתרחקי!" היא צעקה וכיוונה הפעם על דניאל, "אימא!" קראתי אבל היא ביצעה את הירייה אבל הנפרמק נעמד ממול הירייה ועצר אותה בעזרת הושטת כף ידו קדימה, הכדור נעצר באוויר.
"הקסמים שלך לא יעבדו עלינו יותר נפרמק חמוד," אמר אבי והשליך לעברו מן חול לבן כזה, הכדור נפל על הרצפה אבל החול פגע בנמפרק והחל לשרוף אותו כמו חומצה שנוגעת בעור של יצור חי.
נהמה נשמעה ודניאל הזדקף, אוזניו נמתחו ושיניו התארכו שוב. עיניו זהרו באותו צבע אדום מצמרר והוא נהם כלפי ההורים שלי,
"מה אתם עושים?" שאלתי אותם, "מגנים עלייך מהחיות הללו." ענה אבי. ציפורניו של דניאל התארכו והתחדדו עד שנהיו כמו סכינים קטנים. קילר נעמדה על רגליה, חלשה עוד מהמכה.
"עצרו!" אמרתי, נעמדת ברווח שיש בין אנשי הזאב להוריי,
"להקה של זאבים חטפו את ריק וג'וש, לפטריק יש עוד פעם התקף ואני לא יכולה ללכת לחפש אותו שאתם ככה. אז או שתפסיקו להילחם זה בזה ותלכו כל אחד לדרך אחרת, או שתעזרו לי וככה נוכל למצוא את האחים שלי." נאנחתי והמשכתי לדבר, "את כולם."

מפה נפרשה ממול עינינו, אבי היה זה שפרש אותה. היא הייתה של העיירה שלנו, "הלהקה של בולקון לא התרחקה יותר מדיי, והם גם הולכים בצללים כדי שלא יראו אותם, מה שאומר שהם יוכלו להאריך את הדרך רק בשביל שלא יראו אותם." אמר אבי ממש כמו צייד של חיות בר משוטטות,
"אולי הם התפצלו." הציע הנפרמק,
"לא. להקה תמיד הולכת ביחד, במיוחד שהמנהיג שלהם יוצא ואז הם שומרים עליו מאויבים. מה שאומר שאם אנחנו רוצים לפגוע בבולקון עלינו להוריד קודם כל את הלהקה שלו ואז הוא יישאר ללא הגנה." הסביר דניאל,
"הם ייקחו את הדרך של היער, מקום מרוחק מהמקום של התיירים והאנשים שבאים להיות שם. במיוחד שעכשיו מתחיל לרדת החושך הם ילכו במקום האפל ביותר." הוסיפה קילר וגניחת כאב נשמעה לאחר דבריה, "ופטריק, יכול להיות בכל מקום." אמרה אימי בקול מודאג,
"הוא לא הספיק להתרחק, אני יכול לאתר אותו בגלל ששנינו נושאים יחד את אותם המחשבות ואת אותו המראה. אבל אני אצטרך שקט וריכוז." הסביר הנפרמק, "אז זה מה שנעשה, נתפצל לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה, אני, דניאל, ואבא ובקבוצה השנייה קילר, אימא והנפרמק. הקבוצה הראשונה תלך בעקבות הלהקה, והקבוצה השנייה בעקבות פטריק." לקחתי את העניינים לידיים.
"קילר את מסוגלת בכלל לקום?" שאל דניאל, הוא ליפף את ידיו סביב מותנה של קילר ועזר לה לעמוד כמו שצריך. "אני אסתדר." היא אמרה במרירות. –"בהצלחה." אמרתי לקבוצה השנייה, דניאל הלך יחד איתי ועם אבי אל קרחת היער בזמן שהם נשארו שם מנסים להבין איך הם ימצאו את פטריק.