זאבים: לוס פרק 4

פרק 4
הפעם החלום היה שונה. הבטתי סביב, ראיתי רק חושך. חושך אפל ומצמרר.
"יש פה מישהו?" צעקתי, אף אחד לא הגיב מלבד ההד שלי. המשכתי להתקדם, הפסיעות שלי נשמעו ברחבה והצלחתי לזהות שאני דורכת על רצפת לבנים. המשכתי להתקדם בחושך הכבד, ולפתע נחשפו מולי 2 דלתות.
האחת, בעלת עיטור מוזהב, היא הייתה עשויה עץ אלון לבן וקשיח. הידית נצנצה.
השנייה, בעלת עיטור אדמדם, אבל היא הייתה שחורה. שחורה כהה. אם הייתם רואים את זה יכולתם להבין שמדובר בשני הפכים שונים שתי דלתות שמובילות למציאות אחרת, מציאות שונה מהשנייה.
לפתע שמעתי נהמה,הבטתי לאחור הזאב השחור נגלה לעיני הוא פסע באיטיות. ולפתע הוא שינה את צורתו לזאב החום, הוא הזדקף ונעמד על שני רגליו האחוריות ופרצופו החל להיות אנושי. דניאל התייצב מולי.
"גם האדם הנראה כטוב ביותר, הוא דווקא הרשע ביותר. בגידה היא שם המשחק." הוא פסע לעברי, "בקרוב יום הבחירה יגיע, ואי אפשר לברוח ממנו לוס." הוא אמר את שמי בכזו רכות. "מה זה יום הבחירה?" החלטתי לשאול, "שהיום הזה יגיע, את תדעי. במיוחד את מכולם תבחין ברשע, אל תוותרי, אל תוותרי." מילותיו הדהדו בראשי ולפתע הוא נעלם. וכך גם הדלתות.
מצאתי את עצמי על אדמה חומה, מלאת סלעים. הרצפה רעדה וכך גם כול גופי. קמתי בשארית כוחותיי והזדקפתי. העיר הייתה הרוסה, הייתה שרופה עד אפר. זאבים הסתובבו בעיר כאילו הייתה שלהם, ולא היה סימן לבני אדם כלל.
"מצאי את הרוצחת, את תאומי האופי, ואת להקת הזאבות לפני יום הבחירה." קולו הדהד שוב ברחבי המקום אך לא ראיתי אותו. "איך אני אעשה את זה?" התלוננתי, בשלב מסוים כבר הבטתי לשמיים.
"אני אעזור לך." הוא אמר בקול מתגלגל ורגוע.

התעוררתי שוב מהחלום, רק הפעם לא התנשפתי במהירות ידי לא רעדה בטירוף וזו פעם ראשונה שאני לא צורחת מאימה. קמתי מהמיטה, מגרדת את ראשי.
התקדמתי לעבר הסלון, שם עמד אבא. היו איתו עוד שלושה אנשים שלא פגשתי מעולם. הוא הביט במן מפה כזו והצביע על מקומות מסוימים, ניסיתי להקשיב למילותיו
"יום הבחירה קרוב פיט." אמר אחד מהאנשים, פיט היה אבי. –"אני יודע את זה." הוא אמר, "אבל אני לא רואה אותך מנסה להעביר את הבת שלך לצד שלנו. אתה יודע שקרוב היא תיחשף לעולם הזה. במיוחד שהלהקה של בולקון מתקרבת, היא חייבת להפוך לאחת מאיתנו." הוא אמר, אבי הנהן לשלילה.
"היא עוד לא מוכנה." הוא ניסה להרחיק את האדם מהרעיון הזה,
"היא מוכנה ואתה יודע את זה. אתה רק מחפש תירוצים למה לא להכניס את הילדה לעולם הזה." האדם הגביר את קולו, אימי התיישבה על הכיסא והאזינה לשיחה גם. לא היה נראה כי זה הרתיע אותה.
היא לגמה מהקפה שלה והביטה באדם,
"תהיה בשקט, כל מה שאנחנו צריכים עכשיו זה שהיא תתעורר." היא אמרה בסרקסטיות, "היא מתחילה לצעוד קדימה לעולם הזה פיט, אני ראיתי אותה היום הולכת יחד עם ג'וש לבית הספר. היא התגנבה לבניין בו היה הערמת גופות. אני אומרת לך זה לא סתם קורה ודווקא עכשיו. שאנחנו במרחק חודש מיום הבחירה. צריכים לספר לה הכול." היא אמרה והזדקפה על הכיסא,
"ומה עם התאומים?" שאל אבי,
"ריק מתחיל להבין. אני לא אתפלא אם הוא יתחיל לשאול שאלות." היא אמרה,
"וג'וש?" שאל שוב,
"הוא עוד יבין. אבל מי שאנחנו צריכים לפקוח עליה עין היא לוס." היא גררה את הכיסא ונעמדה.
"עכשיו תלכו. לפני שהיא מתעוררת מעוד סיוט." היא התקדמה לעבר המסדרון בוא אני הייתי, רצתי מיד לשירותים וסגרתי את הדלת בשקט מופתי.