זאבים – חוקים על פי קאמי

השעה היתה שעת ערב מאוחרת כשדילן סיים את עבודתו. הוא עבד בעיר באחת המסעדות היוקרתיות. למרות שעבודתו היתה בעיקר במטבח -או יותר נכון לומר בשפיכת הזבל- הוא חרק שיניים בכל פעם, אילץ את עצמו ללבוש את הסינר הלבן -שבאורח פלא היה מצוחצח בכל יום- הכובע השחור ולעבוד כאילו הוא נמצא במקום אחר. העבודה לא היתה קלה כל כך אך הוא ושאר האחרים היו זקוקים לכסף הזה כדי לתחזק את ה'בית'.
לאחר כשעה שאותה הוא נאלץ ללכת ברגל ולהתחמק מעיניהם של עוברים ושבים הוא הצליח להיכנס אל היער מבלי שמישהו יראה אותו. החושך לא היה בעיה בשבילו ודיי מהר הוא מצא את הדרך המוכרת והגיע אל שטח ה'בית'.
כשהביט לפתע ב'בית' הוא הבין שהמונח כבר לא כל כך מתאים לתיאור המבנה, אלא המילה 'אחוזה'. במובן מסוים המבנה אכן היה אחוזה, בלי להחשיב את ההרחבות והשיפוצים שנעשו בו.
שקט צורם פועם באוזניו עם כל צעד שהוא עשה. בדרך כלל בשעה כזאת כל אנשי הבית היו על קוצים, יוצרים בלגן במקום זה או אחר. הוא -וכמובן שגם קאמי- תמיד מינו אנשים שיהיו אחראים כשאחד מהצוות הבכיר יוצא לעבודה.
בוגרים או לא, הזאבים של הבית הזה היו יותר מידי ילדותיים מכדי להישאר ללא השגחה.
ניצוץ של אור תפס את עיניו בעת שסרק את השטח. הוא הגיע מכיתות הלימוד.
דילן החל להתקרב למקום בשקט. מספר השערות לסיבת האור עלו במוחו, אך הוא העדיף להניח אותן בצד ולבדוק בעצמו.
"אין מה לגנוב בחדר הכיתות…" הוא מלמל בלחש שוב ושוב -בין כעובדה ובין כדי להרגיע את הצד החששני שבו- עד שהגיע אל המקום.
קאמי עמדה במכרז החדר כששאר הנערים מקיפים אותה עם כיסאותיהם. הכיתה עצמה היתה עגולה ונבנתה כך במיוחד בשביל נסיבות כאלה.
היא החזיקה טוש לוח בידה אך לא כתבה דבר. עיניהם של כמה מהתלמידים עקבו אחריה בעת שהלכה.
במשך מספר דקות הוא אימץ את אוזניו כדי לשמוע עד שנזכר שהם השתמשו בזכוכית אטומה בשביל החלונות. זה היה כדי שהרעש מבחוץ לא יחדור לבפנים ולהפך. ידיו אחזו בעדינות בשולי
החלון ופתחו אותו מעט. מששמע את נושא השיעור של קאמי הוא חש הקלה. לפחות שיצא משהו שימושי מזה.
הוא הקשיב במשך כמה דקות, נהנה מין ההרצאה שנתנה על סכנות ועל דרכים נכונות ויעילות שבהן צריך להשתמש בטפרים ("ולא, לא פותחים איתם חטיפים או קופסאות שימורים.") היא הדגימה להם
איך לפתוח מנעולי דלתות פשוטים ומשוכללים כאחד. שאר הנערים וודאי לא ראו זאת, אך פניה של קאמי נחמצו מעט בצער כשעברה חצי התחלפות והדגימה. דילן ידע שיש לה עבר כואב בנושא הזה.
הדבר האחרון שהיא הדגימה היה איך לסמן בעזרתם סימנים מטעים כדי לבלבל ולתפוס את הטרף.
בדיוק כשדילן חשב שהשיעור נגמר, היא ניגשה אל הארון החום שהיה בצד, ופתחה אותו. היא שלפה ממנו חרב סיף עדינה.
בדיוק כמה דקות לאחר שהתחילה להרצות על השימוש בה דיבר אחד הנערים. "אני לא מבין," אמר. הוא הרים את ידו באוויר ונופף בה כאילו הוא מנסה לגרש חרק וזיק של שמעמום היה בעיניו. "בשביל מה אנחנו צריכים ללמוד להילחם?" הוא ישב בשורה האחרונה של המעגל. התכונה הבולטת שלו היתה ללא ספק התנשאות, שכן אם היתה לו ולו טיפה אחת של שכל בראשו היה מבין את מטרת השיעור כמו כולם מבלי שתצטרך להסביר לו. מספר גיחוכים נשמעו לצידו, וודאי מחבריו הקרובים שניסו לשמור על המוניטין שלו. דילן רצה להתפרץ פנימה וללמד אותו עונש על כך שהוא מביע זלזול כלפי קאמי, אך ידע שהדבר יכעיס אותה יותר מאשר התנהגותו של הנער.
"זה מבחן של מיומנות." היא אמרה והרימה את ראשה בחשיבות. "אתם לא יכולים תמיד להסתמך על הצד הזאבי שבכם. עלול לבוא יום שבוא אתם תקלעו לצרה ולא תוכלו להתחלף. אתם תהיו נתונים אך ורק לכוח ולידע שלכם כבני אנוש." היא נעצה בו את מבטה ודילן יכל להרגיש איך הוא בולע את רוקו בגרונו. "בזמן אמת כל דבר שיגיע לידכם יוכל להפוך לנשק, אם תהיו מאומנים; אם לא, או יוכל להביא עליכם אסון." היא נעצה את חוד חרב הסיף בשטיח שכיסה את הרצפה. פתאום היא נראתה כל כך סמכותית ובוגרת, שדילן לא הבין מאיפה כל זה בא.
"השיעורים יתחילו בזמן הקרוב. אני לא מחייבת אף אחד בהשתתפות, אך אני מצפה להגעה מלאה. אלה הולכים להיות שיעורים שיום אחד יצילו את חייכם, אני מצפה שתתייחסו אליהם ברצינות ולא כאל צחוק ומשחק." הפטפטת הקלה שעד כה שררה בכיתה השתתקה לגמרי. "אחרי הכל, לא תוכלו לחיות כאן לנצח." ואחרי המילים האלה- דילן הבחין בשנית בצער ששב לעיניה.