זאבים – חוזרים להתחלה

המסעדה היתה היום עמוסה מתמיד. הטלפון שבדלפק לא הפסיק לצלצל. עוד ועוד הזמנות של אנשים עשירים עבי כרס וארנק, ונשים בתיקי עור ושמלות מנצנצות.
נראה שהם לא מכירים את המונח "פשטות".
אני נאנח במקומי ופונה למטבח, מתחמק ממבטו של ג'ים, הטבח הראשי, ופונה לדלת הכי שמאלית כדי לבצע את תפקידי החשוב.
לזרוק את הזבל.
"העבודה מסריחה- אך הכסף טוב." אמר לי המעסיק בפעם הראשונה שהוא הציג בפניי את העבודה. זה היה דיי מדכא בהתחלה, אני מודה, אך הכסף באמת טוב.
מכולת האשפה הירוקה נמצאת בדיוק מול הדלת. בכל יום אני פשוט זורק את שקיות הזבל ממקומי, משתדל כמה שאפשר שלא להתקרב כדי לא להדביק את בגדיי בריח הנורא, אך הפעם דבר מה סקרן אותי להתקרב.
נהמה עמומה נשמעה מאחורי הפח. אינסטינקט כלשהו בתוכי התעורר, מזהיר אותי להתקרב בזהירות. אני מרחרח את האוויר סביבי, אך רק צחנה, דם ואוכל רקוב עלו באפי. שום סימן.
אני מתכופף אל ברזנט שחור גדול ומרים אותו באיטיות. לרגע הזמן כאילו נעצר, ואז אני מרגיש את הכאב. אני מושך את זרועי אחורה בזעקה עמומה, צופה בסימני השיניים המעטרים אותה, ובדם הזולג בכמויות. קללה חרישית נפלטת מפי. אני מושך מגבת לבנה קטנה מכיס המכנס האחורי שלי ומלפף אותה סביב הזרוע, מנסה לעצור את הדם.
עכשיו אני קולט ריח חדש – צחנה של פרוות זאב.
עיניים חומות, גדולות ובוהקות מביטות בי מבין החשכה, מאתגרות אותי להתקרב שוב. אני הולך אחורה כמה צעדים – לא מסיר את עיני מעיני הזאב – ונועל את הדלת בשקט. אני מביט לצדדים, בודק שהסמטה החשוכה ריקה לגמרי ושאין קול של אנשים באזור או צעדים ומשחרר את הנשימה שלא שמתי לב שהחזקתי עד עכשיו.
אני מקווה שאני לא אתחרט על כך.
רעד עובר בגופי כשנהמה ישנה עולה בי, מכווצת את גופי ומרסקת את עצמותיי, משנה אותי.
עיני הזאב האפורות שלי מביטות בעיני הזאב החומות, נענות לאתגר. ייללה חלושה ומפוחדת בוקעת מפיו והוא נסוג כמה צעדים אחורה. אני שולח לו תמונות בראשי, שואל אותו לשמו ומהיכן הגיע.
שער נערה ארוך מבזיק במוחי.
אני נרתע אחורה ומשתנה בחזרה לאדם. זו זאבה, זאבה.
"מה קרה לך?" אני שואל חרישית. היא מביטה בי במבט חודר, כזה שגורם לי לחשוב ששאלתי חדרה את פרטיותה.
"את לא יכולה לענות לי בעצם, לא ככה…" אני ממלמל, יותר לעצמי מאשר לה. אני פותח שקית זבל שמונחת לצד הדלת. יש בה שאריות מזון מהיום. כנראה אחד האחראים האחרים הניח אותה כאן.
אני שולף ממנה חתיכת בשר – הוא היה קצת יבש ומכוסה במין רוטב אדום – או שזה היה מרק? –
ומנופף בו לעבר הזאבה. ניצוץ חייתי מופיע בעיניה. היא מתחילה לצאת החוצה, לאט-לאט בכל פעם, עוקבת אחרי.
החלטתי להוביל אותה אל היער, שמה היא וודאי תרגיש יותר נוח להתחלף.
כעבור כמה זמן הגענו לתחילת היער. עדיין היה חושך, כך שהיה לי קשה לזהות את צבע פרוותה. השתנתי שוב ושוב מאדם לזאב, מעביר לה מסר שתעשה כמוני, אך לא משנה כמה ניסיתי, היא סירבה להתחלף.
היא התיישבה במקומה והניחה את ראשה בין כפותיה.
'אולי היא לא מרגישה נוח להתחלף בנוכחותי… אחרי הכל, היא זאבה…' חשבתי לעצמי. אם זאבים זה יותר קל. הם ישירות מזהים שאנחנו מאותו מין ומתחלפים, כנראה שאם זאבות זה שונה.
הסרתי את המעיל השחור שלבשתי מתחת לסינרי והנחתי אותו בעדינות עליה, מכסה אותה.
"אל תברחי," לחשתי, מתרחק משם בשקט.

אני חוזר לאותו מקום שבו עזבתי את הזאבה אתמול בלילה, אך היא לא נמצאת שם. יכול להיות שטעיתי במיקום? אחרי הכל, אתמול היה כל כך חשוך…
זה היום החופשי שלי מהעבודה, כך שאני ממשיך להסתובב ביער. אחרי ששעה עוברת ואני לא מוצא אותה, אני מתחיל לחשוב שהזיתי אותה, שלא היתה שום זאבה אתמול בלילה.
גופי מתחלף חזרה לזאב ואני מרחרח את האדמה, מנסה לקלוט את הריח הקלוש מאתמול בלילה. אחרי כמה סיבובים וירידות אני קולט שאני בעצם מגיע למפל המים הגדול. כנראה שבדרך זו או אחרת היא מצאה את דרכה אל 'הבית'.
'הבית' הוא חלקת ביער שבה כל הזאבים נמצאים, לפחות כל אלו שלא מוכנים לחיות בתוך העיר בצורת אנוש. החיים כאן קצת מפוזרים, אך לכולנו יש בית לחזור אליו בסופו של היום.
ריח אנושי הגיע לאפי. נערה ישבה על אחד הסלעים שהיה קרוב לקצה המפל. היא עטפה את עצמה במין שמיכת טלאים ענקית בצבע אפור ועל ראשה היה ברדס שחור.
הו, אז היא התחלפה.
מצאתי את עצמי עומד שם במשך כמה רגעים, חושב איך לפנות אליה. אני מניח שלהגיד "היי, את הזאבה מאתמול נכון?" לא יהיה המשפט הכי חכם, במיוחד אחרי שלקח לה לילה שלם להתחלף.
'אומץ,' אני אומר לעצמי. 'אומץ'. "איך את מרגישה היום?" אני שואל. היא לא הגיבה לשאלה שלי, אך אני יודע שהיא מקשיבה. "אני יכול למצוא לך עוד בגדים, בגדים יותר, לבישים, אפשר לומר; אני מתכוון של בנות…" אני נושך את שפתי התחתונה בתסכול.
"אני דילן, הזאב האפור, מאתמול." אני מוסיף. יד קטנה יוצאת מחוץ לשמיכת הטלאים ומסיטה את שערה אל מאחורי האוזן.
"קאמי," היא אומרת כעבור כמה דקות. "אני קאמי, אבל אתה יכול לקרוא לי קאם."
חיוך קטן מבזיק בשפתיי. "אני אשאר עם קאמי." היא מסתובבת לאט, לא שוכחת להדק את השמיכה אל גופה. עכשיו, כשאני יכול לראות את פניה, אני רואה כמה יפה היא. היא בהחלט ניחנה ביופי של הזאבים, מיוחד ושובה. למעשה, אם לא הייתי יודע שהיא זאבה הייתי חושב שהיא פשוט יותר מידי יפה מכדי להיות אמיתית.
למרות שעיניה היו חומות, באור היום צבען נטה יותר לכיוון הדבש, כמעט כמו שערה הקרמלי, כמעט.
בטח יש לה את הפרווה הכי יפה ביער; היא בטח לבנה, או כרמית, כמו צבע עורה הבוהק, שזוף, אך לא יותר מידי.
"אז מה עשית שם, אני מתכוון, מאחורי הפח?" אני שואל. צל חולף על עיינה, ולרגע אני בטוח שהיא תסתלק משם לפני שתענה, אך היא נשארת במקומה.
"לא יודעת," היא אומרת, קולה חורק כאילו גרונה אינו מצליח לבטא את המילים. אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שהיא דיברה עם מישהו? "אני נמצאת שם כבר… שבוע, אני חושבת. הייתי כל כך חלשה שלא היה לי מספיק כוח להתחלף חזרה לגופי האנושי." היא משתעלת מעט. היא כועס על עצמי. איך לא חשבתי על זה? הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות זה לתת לה לאכול את חתיכת הבשר ההיא, לא לפתות אותה החוצה.
"אני מצטער…" אני מתחיל להתנצל כשפתאום אני שם לב שהיא מתקרבת אליי, עומדת ממש סנטימטרים ספורים מפניי. אני נרתע מעט אחורה בבהלה.
היא מרחרחת מעט את האוויר סביבי, ואני קולט כמה גבוהה היא. נמוכה ממני רק בראש.
"מצטערת," היא מתנצלת על התנהגותה. "אני עדיין קצת רעבה." אני מחייך בשקט, חיוך לא רצוני שכזה.
"יש לך מקום להישאר בו? אני מכוון, בית לחזור אליו או…?" מבטה נדד הרחק מאחורי, בוהה בדבר מה ביער.
אני מושיט את ידי לעברה. "בואי אחריי. אני אראה לך שזה לא כזה נורא להיות זאבה."