זאבים – חוזרים להתחלה (ב')

(*לא חייב להכיר את הקודם*)

היא הסיטה את שערה הארוך אל מאחורי אוזניה וצפה בו בזמן שהוא נכנס אל הבית. המקום היה נראה כמו אחוזה גדולה ורעועה; יציבה, אך עלולה לקרוס בכל רגע.
זה הרגיש כאילו רק קסם שומר עליה עוד עומדת.
"בואי, אני מבטיח לך שלא יקרה לך כלום." הוא אמר אליה בחיוך ונופף בידו לעברה כדי שתיכנס. היא נכנסה אחריו בהיסוס קל. כמה נורא זה כבר יכול להיות?
המקום היה בדיוק ההפך מה שהיא חשבה. למרות המראה זנוח מבחוץ, הבית מבפנים נראה מעולה. המקום שופץ לאחרונה, היא ידעה זאת על פי שאריות הצבע הלבן שעוד היה טרי בכמה מקומות. רהיטים חדשים עמדו לצד רהיטים ישנים, דבר שאיכשהו הצליח להשתלב באופן יפה לעין. בקצה החדר היה מטבח קטן אך ברור שהוא עמד להתרחב (אלא אם סתם חסר שם קיר) ומצידו הנגדי היה גרם מדרגות שהוביל אל קומה נוספת.
"אז זה פחות או יותר הבית, אני עובד על הרחבות נוספות כמובן ותיקון הקומה השנייה, אבל זה מה שיש לבינתיים. אז מה את חושבת?" הוא שאל אותה בהתרגשות. היה ברור שכל זה חשוב לו מאוד. הוא השקיע הרבה מאמץ ומחשבה.
היא חייכה. "זה נראה טוב. אני בטוחה שכשתגמור המקום יראה מעולה." הוא החזיר לה חיוך בהתרגשות.
היא עשתה עוד קצת סיבובים בקומה, מציצה מידי פעם דרך החלום השבור אל החצר. "יש כאן עוד אנשים או שאתה נמצא לבד?" היא השתדלה שלא להישמע מפוחדת או מבוהלת. היא לא רצתה לתת לעבר שלה לרדוף אותה עכשיו, וגם היא לא הרגישה מוכנה עדיין לספר אותו לאדם זר.
"אני לבד…" הוא אמר והעביר את ידו בשערו. "האמת שאני יודע על עוד כמה זאבים שנמצאים באזור – עליתי על הריח שלהם לפני יומיים כשהם ניסו לגנוב ממני אוכל – אבל אני לא חושב שהם התחלפו עדיין. יכול להיות שהם תקועים ולא יודעים איך להתחלף או שהם פשוט נשארים בצורה הזאת כדי לגונן על עצמם, אבל הם בסדר גמור," הוא מיהר לומר, כאילו כל השיחה הזו על זאבים הפחידה אותה. "הם רגילים אליי ואני בטוח שהם גם יתרגלו אליך."הוא השתתק לפתע והרים את ראשו במהירות לעבר החלון השבור. הוא סימן לה בידו שתתקרב אליו ושתשמור על שקט. היא עשתה כפי שאמר לה.
הם צפו במשך כמה דקות מין החלון כשלפתע קבוצה של סנאים נגלו לעיניהם מין הענף הסמוך. הם טיפסו במעלה העץ ונעלמו.
הוא העביר את ידו בשערו במבוכה. "מצטער, אני נלחץ מרעשים סביב בכל פעם מחדש, אני לא יודע למה, זה פשוט מין אינסטינקט כזה. לפעמים אני מקווה שזה אחד מהזאבים החדשים, שאולי אחד מהם התחלף ומצא את המקום הזה כדי לקבל עזרה…" הוא התיישב בכבדות על כיסא שהיה שם.
"אני יודע שהם אנושיים- אני יודע שהם הצליחו להשתנות, אני פשוט לא מצליח להבין למה הם לא מוכנים להתקרב ל'בית'." המבט האומלל שהיה על פניו גרם לה להיזכר בתקופה שהיא רצתה בית יותר מכל, ואז באותו רגע נוראי שבו היא גילתה שהבית שמצאה היה שקר אחד גדול.
היא הניחה את ידה על כתפו בהבנה. "אני בטוחה שעוד קצת זמן והם יתחלפו ויבואו, תן להם זמן."
הוא הנהן לעברה בשקט ופרש את ידיו קדימה. "אז את רוצה לראות את הקומה השנייה?"