זאבים – חבר חדש במשפחה

מלמולים וקול צחוק של תינוק חדרו אל הכרתה. תחילה לאט, בשקט, אך עם כל דקה שעברה הם התגברו עד שהיא ממש יכלה לשמוע אותם קרוב כאילו הם נלחשים באוזנה.
במובן מסוים זה בדיוק מה שקרה.
קאמי פקחה את עיניה בלבול. היא שכבה על צידה על ספסל ציבורי שנמצא באחד מגני המשחקים הקרובים למקום שבו דילן עובד. לצידה ישב תינוק קטן, מנופף בידיו באוויר ומסתכל עליה בעיניים גדולות.
איך היא הגיעה לכאן? היא זכרה שהיא יצאה מה'בית' אך לא הצליחה להיזכר לאן היו מועדות פניה או מה היא רצתה לעשות.
היא המשיכה לבחון את הסביבה שלה. ההורים של התינוק לא נראו באופק, שכן ספק אם הוריו היו משאירים אותו לבד לצד אישה זרה. בעוד התינוק ממשיך לדבר איתה, הוא תפס קלות את שולי חולצתה בידיו הקטנות ומשך אותה, כאילו רומז לה לבוא אחריו.
זה מוזר, היא חשבה, הרי התינוק קטן כל כך שזה לא הגיוני שהוא מסוגל ללכת בגיל כזה.
"אתה רוצה שאני ארים אותך ואתה תוביל את הדרך?" היא לחשה לו, חוששת שמא מישהו ישמע אותה מדברת עם התינוק. אנשים עוד עלולים לחשוב שהיא השתגעה. התינוק צחק כמבין ופרס את ידיו לעברה, מוכן לנשיאה. הם הלכו במשך כמה זמן, כשהחששות של קאמי מתגברות עם כל דקה שחולפת. הם הגיעו אל גבול היער, ממש קרוב אל המעבר שהם משתמשים בו כדי להגיע אל ה'בית' שנמצא בקרחת היער. איש לא יודע על המקום, אפילו לא אותם אנשים שעובדים בשמורה.
"אוקי," היא אמרה והורידה את התינוק הקטן, מושיבה אותו בזהירות על האדמה הרכה תוך כדי שהיא מקפידה להשעין אותו על הגדר. "מי אתה, צוציק? למה הובלת אותי אל היער? אני בטוחה שההורים שלך ידאגו לך מאוד, במיוחד שאחרי שהם יצטרכו לספק לי הסבר מדוע הבן שלהם משוטט לבד בגילו ומוביל זרים למקומות כאלה." היא שילבה את ידיה וניסתה לעטות על עצמה חזות קשוחה, אך התינוק התחיל לפרוץ בבכי לאחר שהיא הזכירה את הוריו.
קאמי היססה. קולו הקולני של התינוק עלול למשוך תשומת לב לא רצויה למרות שהם היו לבדם, אחרי הכל, אי אפשר לדעת מי נמצא לו ביער.
התינוק המשיך לבכות ולהכות באוויר, כשלפתע קאמי הבינה שהוא לא מכה באוויר, אלה מנסה להגיד לה משהו, להוביל אותה אל תוך היער.
"אוקי, אני אשתף איתך פעולה, אבל אם אנחנו לא מגיעים לשום מקום אני מחזירה אותך חזרה לאותו ספסל, מובן?" נראה שזה עשה את העבודה כי התינוק השתתק לפתע וניגב את דמעותיו לבד, כמו בוגר. קאמי נאנחה בשקט והרימה אותו, ממשיכה ללכת אחרי הנחיות ידיו. היא לא הפסיקה לחשוב כמה מוזר זה. נראה שהתינוק יודע בדיוק לאן ללכת, הרי שהוא לא מהסס כלל בכל פעם הם מגיעים להתפצלות כלשהי או לשבילים מסוכנים.
כשהם הגיעו אל שביל שקרוב אל ה'בית' התינוק קפץ מידיה והתחיל לזחול אל עבר אחד השיחים,
בוכה בקולניות רבה. היא רדפה אחריו תוך כדי שהיא נזהרת שלא לשרוט את עצמה מהשיחים הרעילים שצמחו מסביב ואז נעצרה בפתאומיות, מבועתת ממה שנגלה מולה.
מאחורי השיח שכב לו זאב גדול בעל פרוותו חומה-בהירה. להערכתה של קאמי הוא היה זאב בוגר. היו לו לפחות ארבע שנים בתור זאב. עיניו היו פקוחות, אך האור שבדרך כלל יש לרוב הזאבים נעלם מהן. הן היו כבויות, בוהות לנצח בחלל ריקני של אור שחור. היא לא ראתה שום פצע של דקירה או שריטה עליו, אך היא זיהתה קצת דם בצד פיו.
הו אלוהים, היא חשבה לעצמה בבעתה. הוא וודאי אכל את הגרגירים הרעילים. האם אינו הריח את ריחם המוזר? לאחר בחינה שנייה היא שמה לב כמה רזה הוא וגערה בעצמה על טיפשותה. וודאי שהוא לא הריח אותם! הוא כנראה היה כל כך רעב שלא הצליח להבדיל בין אכיל לרעיל. אך מה שהיא לא הצליחה להבין זה איך התינוק קשור אליו, איך הוא ידע למצוא את הזאב, אם היא עצמה מצאה אותו על ספסל הרחק מין המקום?
הבכי של התינוק החל להישמע לה מוזר לפתע.
יללות. זה לא היה בכי, זה היה יללות של זאב גור. הוא וודאי ליקק פעם אחת את דמו של אביו. ברוב המקרים זה מספיק כדי להתחיל את ההשתנות. אביו וודאי זיהה את הריח של שאר הזאבים והבין שהוא יוכל לקבל כאן את העזרה וההגנה שהוא צריך, אך הפיתוי לאכול משהו גבר עליו והוא מצא את מותו. התינוק כנראה בדרך נס כלשהי הצליח למצוא את דרכו אל הגן משחקים או שאביו פשוט השאיר אותו שם, את התשובה לזה היא לעולם לא תדע.
ליבה נמלא רחמים פתאום ודמעות החלו לצאת מעיניה. היא הרימה את התינוק, ממש מושכת אותו הרחק מגופתו של אביו וחזרה אל השביל, הולכת לכיוון ה'בית'.
כשפתחה את הדלת ונכנסה פנימה כולם השתתקו. חלקם הביטו בה בעיניים מבלבלות למראה התינוק שבידיה וחלקם בבהלה. היא היתה בטוחה שכולם מופתעים ומבוהלים מכך שהיא בוכה.
הבנים שישבו בקצה החדר התחלשו ביניהם ואחד מהם קם ממקומו ומיהר למעלה לקומה השנייה. הוא בטח הלך לקרוא לדילן.
ווילס נכנס מין הדלת הצדדית. "מה קרה?" הוא שאל את כולם לנוכח השקט המלחיץ ששרר בחדר. הוא היה בגבו אליה.
"ווילס," קולה צייץ, בקושי נשמע כלחישה. הוא הסתובב לעברה בחדות. פניו נשארו אטומות, כאילו הוא לא בטוח מה הוא אמור להרגיש.
"מה קורה כאן קאמי, למה את מחזיקה תינוק? ולמה את מריחה כמו גרגירים רעילים?" הוא לא שאל אותה למה היא בוכה, והיא היתה אסירת תודה על כך, כי אם להגיד את האמת היא בעצמה לא יודעת. הוא חיבק אותה בזהירות והוביל אותה למדרגות בדיוק כשדילן הופיע בקצה השני שלהן. הוא הנהן לו בראשו שיעלה ביחד איתה, כאילו עונה על השאלה שלא נשאלה. הם נכנסו לחדרו של דילן ונעלו את הדלת אחריהם. הדבר האחרון שהם צריכים זה איזה זאב מהקומה למטה שיבוא וירחרח.
קאמי התיישבה על מיטתו וחיבקה את התינוק חזק, מצמידה אותו אל ליבה כאילו הוא עלול להתפורר לה בידיים.
"אני לא רוצה להיות גס רוח-"
"מאוחר מידי." מלמל דילן.
"-אבל בבקשה תגידו לי שזה לא הבן שלכם." התפרץ ווילס.
קאמי הניחה את התינוק שנרדם בינתיים וכיסתה אותו בשמיכה לצידה. "לא, ברור שלא." היא התחילה לספר להם את כל מה שקרה, איך מצאה אותו לצידה ושהוא הוביל אותה אל גופת הזאב, ועל התיאוריה שלה שהוא וודאי היה אביו.
"איך לא שמנו לב שיש זאב מת בשטח שלנו? היינו אמורים לעלות על הריח שלו מיד. והתינוק הזה, איך נמצא את אימו?" היא התחילה לבכות שוב אך עצרה בעצמה לפני שתעיר את התינוק.
ווילס ודילן החלו לדון בכל מיני אופציות על ביתי אימוץ שאפשר להשאיר אותו בהם, אך היא סירבה. "אתם לא מבינים, הוא לא סתם תינוק- הוא זאב גור. היללה שלו מוסוות בבכי בגלל שהגוף שלנו עדיין קטן והמוח לא יודע איך להכיל את המצב שבו הוא נמצא. המערכת החיסונית שלו וודאי חלשה מאוד, עד שיגדל הוא יצטרך עוד דם זאבים כדי שהיא תתחזק. הוא כמונו." היא ראתה על המבט שלהם שהם מפקפקים בה אך כעבור שנייה דילן התקרב אליו והריח אותו, ואחריו ווילס. שניהם זיהו את הריח הקלוש של דם זאבים, והיה ברור שזה לא היה של קאמי.
"אז מה את מציעה שנעשה, שנגדל אותו? אנחנו לא יודעים איך מגדלים תינוקים. איש מאיתנו לא גידל אחד." אמר דילן. היה ברור שהוא לא רוצה לסתור אותה, אך היה משהו בדבריו. לגדל תינוק זו אחריות כבדה ועבודה קשה, ובכל זאת, המחשבה על כך שהוא ייזרק למערכת שלא תדע איך לקבל אותו ואיך לעזור לו כמו שצריך הרגה אותה. היא הביטה בפניו. הן היו כל כך קטנות ושלוות בזמן שישן, שונות כל כך מהפרצוף הבוכה והקולני שלו.
"אני אגדל אותו." אמרה תוך כדי התעלמות מהתנגדותם החריפה. "יש לי ניסיון רב בכל הנוגע לטיפול בילדים." שניהם השתתקו. דילן ידע בדיוק למה היא אמרה את זה ולכך שהיא נזכרה בעברה הקשה כילדה בעצמה.
ווילס העביר את עיניו מקאמי לדילן, מחכה בשתיקה לתוצאות הקרב מבטים שנערך מולו. לפעמים הוא היה בטוח שהם בכלל קוראים זה את מחשבותיו של זה.
"אוקי בסדר," נכנע דילן. "אנחנו נגדל את הילד. אבל איך נסביר את זה לכל השאר? אני לא בטוח שכולם יקבלו את זה בעין יפה שיש כאן תינוק…"
"אנחנו נספר להם את האמת כמובן, אין סיבה להסתיר אותה מהם. ומי שזה אינו מקובל עליו יכול לעזוב את הבית בכל רגע. אנחנו לא מחזיקים כאן אף אחד בכוח." מבט נחוש עלה על פניה בזמן שדיברה.
קאמי פיהקה קלות ונשכבה לצד התינוק. "נמשיך לדון בכל שאר הדברים שצריך לדאוג להם עם כולם אחר כך, בסדר?" הם הנהנו.
דילן הביט בשתיקה בווילס במשך כמה דקות. "אתה רציני?" הוא ענה לו ונאנח בתסכול. דילן גירש אותו מהחדר ונשכב לישון עם קאמי, מחבק את גופה העדין בעדינות וחושב כמה נחמד זה יכול היה להיות אם הם היו שלושתם משפחה אחת.