זאבים – זאבה לבנה והחלטות

"אתה חולם לפעמים על איך הכל היה יכול להיות אם לא היינו זאבים?" שאלתה חולפת על פני אוזנו. הוא מחזיר את מבטו לעברה וכעבור כמה רגעים הוא קולט שהיא שאלה אותו דבר מה. "מה אמרת?" הוא שואל במבוכה ומגרד בעורפו.
"שאלתי," היא אומרת לאיטה, חוזרת על שאלתה. "אם אתה חולם על חיים אחרים, חיים שהם אתה לא זאב." מבטו חוזר לנדוד שוב, הרחק, אך הוא עונה לה כעבור דקה. "אני לא ממש יודע. אני חיי כבר כל כך הרבה זמן כזאב, שאני כבר לא מכיר חיים אחרים מאלה." זו בהחלט האמת שלו, היא חושבת. זה מה שקורה לרוב הזאבים. ההשתנות משפיעה עליהם חזק, עד שחלק רב מהם שוכח את חייו הקודמים. יש כאלה שפשוט מוותרים ונשארים כזאבים.
"אני הייתי רוצה להישאר אנושית. זה נותן לי הרגשה שאני 'באמת' חלק מכולם, שאני לא שונה." היא אומרת. "אבל גם בי יש איזשהו חלק שנקשר לזאבה שבי. אחרי הכל, אני הזאבה הוותיקה ביער." נהמה מופתעת עולה מגרונו. "וותיקה?! כמה שנים את זאבה?"
"חמש-עשרה שנה," היא עונה ישר, באגביות ונינוחות, כאילו שזה מידע שהיה נגיש וידוע לכול. דילן נעמד על רגליו בתנופה וידיו מונפות לצדדים. "חמש-עשרה שנה?! איך זה הגיוני? חשבתי שאני הכי וותיק כאן!" הוא עוצר לרגע, מתנשם, משלב את ידיו על חזהו. "איך זה שאני לא ידעתי?"
קאמי משכה בכתפה באגביות והביטה בו. "לא שאלת, אז מעולם לא אמרתי. בכל אופן, זה לא משנה. התחלפתי לראשונה לפני כל כך הרבה זמן, שאני כבר לא זוכרת איך זה קרה." היא סיכלה את רגליה על האבן הגדולה שישבה עליה, מביטה במים הכחולים זורמים אל המפל הרחב. היער כולו היה שקט היום, ממש עוד יום שגרתי ורגיל עובר עליו. החיים כאן דיי מבודדים, אך כולם ב'בית' הכירו אחד את השני, כך שהיתה תחושת משפחיות אחת גדולה שפיצתה על הכל.
"אני חושב שהייתי משתעמם מהחיים שלי, אם לא הייתי זאב, אני מתכוון," הוא אומר כדי לשבור את השתיקה שבנינו. "חוץ מהכאבים שבהתחלפות הראשונה והצורך למצוא מזון עד שכל דבר נראה כמו אוכל, אין שום דבר רע בלהיות זאב. זה דווקא דיי כיף." הוא צוחק, והצחוק שלו מלא בשמחת חיים, צחוק אמיתי ומדבק.
קאמי מביטה בעיניו ברכות, כאילו עוד שנייה היא תקפוץ עליו ותעטוף אותו בחיבוק מוחץ. אצבעותיה מתקרבות מעט אל ידו של דילן, מחליקות בעדינות על פנים פרק ידו. שערותיו מזדקרות והוא קופץ בבהלה. היא מצחקקת בשקט כשהוא מכסה את פיו ואת רוב פניו כדי שלא תראה את הסומק שעל פניו. "אתה כזה רגיש וביישן…" היא מגחכת. הוא מתיישב על האדמה מולה, מביט בה רק בקושי.
"זה לא זה, זה פשוט…" הוא מתחיל לגמגם. "לא יצא לי להיות בקשר עם בחורה, לא לפני שנהפכתי לזאב ולא אחרי… פשוט לא יצא לי להכיר…" הוא נענע את ראשו לשלילה וידיו נעו אוטומטית אל אוזניו, מכסות אותן. זו היתה תנועה זאבית מדי.
"אז אתה לא רגיל למגע, זה בסדר, זה טבעי לגמרי אפילו." קאמי אומרת בניסיון לנחם אותו.
"לא לזה התכוונתי…" דילן מתרומם ומתחיל ללכת לצד לצד, חושב איך לענות. "אני פשוט לא רוצה שתחשבי ש…"
"שמה? שזה בגלל שאני זאבה, ושזה מרתיע אותך ממני? אני מודעת לזה שאני הזאבה היחידה ביער, אך בטוח יש איפשהו עוד, והן בטח יותר יפות ממני… או שאולי אתה פשוט לא יודע מה אתה באמת רוצה, קשר עם הבחורה רגילה או זאבה?"
עיניו נפערו בתמיהה, ואז הבעתו השתנתה חזרה לשובבות. "אז את אומרת שהיית יוצאת איתי?" היא גלגלה את עיניה לעברו. "אל תחזיק מעצמך יותר מידי."
שוב חוזרת השתיקה המביכה ביניהם. היא צדה בעיניה פיסת בד שחורה בתנועה. זה וודאי ווילס. הוא מרגל אחרינו? חשבה בינה לבין עצמה, מצד שני, בטח כולם ב'בית' חושבים שאנחנו יוצאים…
"את יפה, הכי יפה שראיתי." הוא פולט במהירות. עיני ניתקות מווילס ושבות אל דילן, מנסות להתחקות אחר מבטו. "אתה אומר את זה כי אתה לא מכיר הרבה נשים…" היא ממלמלת, למרות שהיא מודה שדבריו מחמיאים לה.
"לא, אני אומר את זה כי אני מתכוון לזה. אני יודע." הוא מחזיר לה מבט, היישר אל עיניה, גורם לה לעצור את נשמתה. משהו בה זז, גורם לה להרגיש שהיא יכולה לסמוך עליו לגמרי. ידיה מסירות את המעיל השחור שעל גופה, ואז היא עוצמת את עיניה. דילן מביט בה בבלבול.
כעבור שנייה עומדת מולו זאבה לבנה עם כתמים בהירים באפור על פלג גופה העליון. הזאבה מטה את ראשה הצידה, מחכה לתגובתו.
נהמה לא-רצונית נפלטת מפיו והא מתחלף במהירות, מתקרב אליה. אפו נטמע בצווארה, שואף את ריחה. ייבבה קטנה נשמעת, לא ברור אם ממנה או ממנו.
היא עושה כמוהו, וכשהם מתנתקים, אפו נוגע קלות באפה, מין ברכת שלום.
הם מתחלפים חזרה, עיניהם עדיין דבוקים אחד בשנייה. היא משחררת את נשימתה באיטיות.
"כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה," הוא אומר, מביט בה ביראה. "מה קרה שהסכמת להתחלף מולי?" שאלתו גורמת לה לחייך מעט, והיא מושכת בכתפיה בשנית. "אני מניחה שפשוט הרגשתי שאתה חבר אמיתי עכשיו, או משהו כזה."