זאבים – הנער החדש

"תמשיך כך." אני אומרת לו, מעודדת אותו להמשיך לרוץ קדימה ולא לעצור. הזאב האפור מביט בי, נוהם בעצבנות וממשיך הלאה. הוא עוצר שוב לשנייה ליד עץ האלון, לא שם לב שהוא בתוך במסלול של דילן. אני תוהה אם עליי להזהיר אותו אך מחליטה שלא. זה יכול להיות דיי משעשע.
אני מביטה ימינה ורואה מרחוק את פרוותו האפורה של דילן נעה מהר לעבר הנקודה שבה הזאב נמצא. הוא קולט אותו מאוחר מידי, לא מספיק לעצור את עצמו. הוא מתנגש בזאב וייללה עמומה וכואבת עולה משניהם.
אני מתקרבת אליהם, לא מפסיקה לצחוק. "אתם פתטיים…" אני אומרת בין בכי לצחוק. "אתם לא משתמשים בכל החושים שלכם באותו זמן. אתם נותנים למהירות שלכם לשלוט ולא מתייחסים אל חוש הריח או ההישרדות…" כשאני נרגעת לבסוף, מניחה את ידי על ברכיי ומתנשפת, אני כורעת כדי ללטף את הזאב האפור. עיני הזאב של דילן מביטות בי בקנאה בזמן שהוא מתחלף חזרה לאדם. "את כבר לא מלטפת אותי, אני מרגיש פגוע." הוא אומר ויש שמץ של קנאה בקולו. "את אוהבת אותו יותר ממני…" אני מהדקת את אחיזתי בזאב, מצמידה אותו אליי. "הו, אני בטוחה שזה יעבור לך." אני מפנה את עיני חזרה אל הזאב. מאז שפגשתי אותו הוא עדיין לא התחלף. עברו מאז כבר חודשיים. הוא היה צריך להתחלף לפני הרבה זמן. עיניי חדרו אל עיניו. "אתה מוכן עכשיו? הפעם תצליח, אני בטוחה." אני מאמינה במילים שלי, אני מאמינה בו. אני מפליקה לו קלות על אחורי הישבן הזאבי שלו והוא רטן במחאה.
הוא עצם את עיניו ויכולתי לחוש בחושיו מתחדדים, מרוכזים כולם בדבר אחד- להתחלף.
בדיוק כשאנחת הייאוש של דילן נשמעה רעד עז חלף בגופו של הזאב. הוא החל להתמתח, הופך את כפותיו לידיים ורגליים.
גוף אדם היה כרוע עכשיו על אדמת היער הקרה.
חיוך ניצחון היה מרוח על פניי ואני ממהרת אל הנער, מכסה את גופו הערום במעיל גשם שחור ארוך. הוא מהדק אותו אל גופו ומתמתח לישיבה. פניו העדינות מביטות בי במבט ריקני בזמן שמוחו מסגל עליו את זיכרונותיו הזאביים. "קאמי?" הוא שואל. אני מושיטה את ידי בהנהון. "היית תקוע בתור זאב במשך כל כך הרבה זמן, שייקח לך קצת זמן להסתגל חזרה." אני מרגיעה אותו. הוא משפשף את עיניו ומביט בדילן, מנסה להיזכר מיהו.
"אז מה השם שלך?" אני שואלת בסקרנות. דילן אמר שהוא מצא אותו בצורת זאב, כך שהם לא ממש דיברו.
"ווילס טאי," הוא עונה, ויש גאווה בקולו. "אתה עדיין שומר על שם המשפחה שלך?" דילן שואל, מתערב בשיחה. רוב הזאבים לא שומרים עליו. רובם לא חוזרים למשפחות שלהם.
ווילס משפיל את עיניו. "הם לא עזבו אותי, אני פשוט ברחתי. לא הבנתי מה קורה ולא רציתי לפגוע בהם אז… בכל מקרה, אני מתכנן לחזור אליהם, מתישהו, אני רק רוצה להיות בטוח שאני בשליטה." הוא מוסיף, מנסה לטהר את שם משפחתו מאשמה בדיונית.
אני מחייכת אליו, למרות שיש לי הרגשה שחיוכי עצוב. בסופו של דבר המניעים שלי ושלו הם זהים.
"ואתה באמת רוצה בכך? כלומר, לחזור למרות השינוי, למרות שהם יודעים עכשיו מה אתה?" אני יודעת שיש משהו מעליב ועוקצני בשאלה שלי, אך הוא חייב להבין שמשפחתו לא בהכרח תישאר אדישה כלפיו כפי שהיתה בעבר. אני אדם הם לא כאלה נחמדים לאנשים שהם לא כמוהם.
הם מושך בכתפיו בכניעה. "אם הם לא ירצו אותי, אני תמיד אוכל לברוח חזרה אל היער…" יש משהו בדבריו, אני חושבת לעצמי.
"טוב, אם זו דעתך הסופית…" אומר דילן, מושך את המשפט בלשונו, בודק אם הוא מתחרט. ווליס נעמד ומתיישב בחזרה כשהוא נזכר שהוא לבוש רק במעיל גשם ארוך, שלהפתעתי, לא כזה ארוך עליו. מסתבר שהוא גבוה מאוד, בערך בגובה של דילן. אני הולכת לפניהם ואנחנו מובילים אותו אחרינו אל הבית.
אני מסתובבת אחורה לשנייה ורואה את חיוכו הספק ממזרי ספק שובב של דילן נפרש על שפתיו כשהוא שואל, "אז, מה בדבר לפגוש את הלקה?"