זאבים – דילן

אף פעם לא התנהגנו כלהקה. היו כמה פעמים פה ושם שחלק יצאו לצוד ביחד בשטח הלהקה שלנו, אך זה לא קרה בתכיפות. כמעט כולנו ראינו אחד את השני מחליפים צורה, אך אני היחיד שראיתי קאמי. כמובן שזה לא קרה בגלל שלחצתי עליה, כלומר, לא שאי פעם לחצתי עליה להתחלף… טוב, אולי רק כמה פעמים, וגם הם היו רק מתוך סקרנות.
הפרווה שלה לבנה כתמים בהירים באפור על פלג גופה העליון, אך הם כל כך בהירים שבקושי רואים אותם. היא כל כך רכה ואוורירית, שבפעם הראשונה שהיא השרתה לי לגעת בה ידי השתהתה על פרוותה שנייה אחת יותר מידי והיא כמעט תלשה את ידי בנשיכה.
בגלל שרוב הזאבים שלנו צעירים היא החליטה שהיא פותחת שיעורי לימוד ב'בית', כדי שלפחות תהיה להם קצת השכלה מכובדת. עכשיו היא ישבה על הכיסא הגבוה במטבח, מחזיקה כוס זכוכית מלאה במים בידה ונאנחת, כנראה מתשישות.
"איך היה?" אני שואל אותה ומתקרב, מודע לכך שהיא לובשת שוב את החולצה הלבנה שלה, לבנה מידי לטעמי. לא פעם הערתי לה על כך שכמעט אפשר לראות את החזייה שלה דרך החולצה, אבל היא רק קראה לי מציצן וחבטה בכתפי.
נשענתי בגופי על קצה השיש הרחב, בוחן את פניה. "קצת מאתגר, אבל הם עוד יתרגלו לזה, אתה תראה." חיוך הבזיק על שפתיה בהפתעה. היא סובבה את פניה לעברי והביטה בי בשובבות. "למה? ציפית שאבוא לבכות על כתפך?" גיחכתי בשקט והנחתי את ידי על השיש הקר. "את מוזמנת להשתמש בכתף שלי לא רק כדי לבכות…" רמזתי לה, מכופף את ראשי מפני העוגייה המעופפת לכיווני. היא קמה ממקומה וחלפה על פני, יוצאת מהחדר. הסתובבתי בדיוק בזמן כדי לראות את שערה הארוך מתנופף מאחוריה ואת ידה מסיטה חלק ממנו אל מאחורי אוזנה.
בזמן האחרון אני מרגיש שהתקרבנו המון, אני וקאמי. הרגשתי שהיא בוטחת בי, ואני מכבד את זה, אבל אני רוצה ממנה לקצת יותר מרק ביטחון.
היא הזאבה היחידה במקום הזה, מקום מלא זאבים, ואני מרגיש כאילו אני צריך לשמור עליה כל הזמן, שהאחרים לא יפגעו בה או ינסו לקחת אותה ממני.
היא הפכה ליותר מידי חשובה בשבילי.
"ראית את קאמי?" קול העיר אותי ממחשבותיי. ווילס עמד מולי, מביט בי בבלבול. הוא היה לבוש במכנס טרנינג בלבד, פלג גופו העליון היה חשוף. "חזרתי מציד," הוא הסביר, מעביר את ידו בשערו בביישנות, כנראה חש צורך לפטור את עצמו ממבטי החודר.
"אחד הזאבים שהיה איתנו נפצע." המשיך, כאילו אם לא יסביר את הסיבה המלאה למה הוא צריך את קאמי אני לא אומר לו איכן היא. גמגמתי בתשובה, "בטח, היא עלתה למעלה," וציפית בו נעלם.
ווילס הוא הזאב המועדף על קאמי, לא רק בגלל שהוא באמת מקשיב בשיעורים שלה, אלא בגלל שהוא הראשון שהיא אימנה, היא ממש הצליחה לגרום לו להתחלף אחרי שרובנו כבר היינו בטוחים שהוא יישאר זאב לתמיד.
עקבתי אחריו, נעצר כשהוא וקאמי ירדו למטה חזרה. היא החזיקה בידיה ערכת עזרה ראשונה וניגשה לחצר. חלק מהזאבים עדיין לא מצליחים להשתנות חזרה אחרי שהם נפצעים, לכן יותר קל פשוט לטפל בהם כשהם בצורת זאב, אחר זה לא לוקח הרבה זמן עד שהם מתחלפים בחזרה.
היא אספה את שערה לקוקו גבוהה ורכנה לעברו, קצת יותר מידי. ידי התאגרפו לאגרופים קפוצים, אך הכרחתי אותם להישאר קרובים לגופי. לקחתי כמה נשימות עמוקות והתחלתי ללכת משם, מודע לכך שמבטה עוקב אחרי בבלבול.

"אתה בסדר?" פקחתי את עיני בעייפות, משפשף אותן כדי לראות, למרות שכבר זיהיתי את קולה.
"בטח, למה שלא אהיה?" אמרתי בציניות. היא נאנחה ונכנסה אל תוך חדרי, מתיישבת על קצה המיטה. חושיי אמרו לי להישאר דרוך, אך גופי היה פשוט יותר מיד עייף.
"זה בגלל שאיך שהתנהגתי אלייך היום? אני פגעתי בך איכשהו? אני מצטערת אם כן…" קולה היה טהור ואמיתי. זה אולי הדבר היחיד שאני שונא בה, שהיא לא שמה לב לכך בכלל.
"את אוהבת לשחק לידי אה? למשוך תשומת לב. בגלל זה את ממשיכה ללבוש את החולצה הזאת?" אני חושב שנשמעתי קצת נוקשה כלפיה, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לקבל כמה תשובות.
היא הביטה בי, ולמרות החושך, יכולתי לראות את חיוכה, כמעט זוהר. "אני יודעת שחצי מהאנשים כאן מסתכלים עליי, אבל אכפת לי רק מאחד." היא אמרה בחצי לחישה, מטפסת קדימה על המיטה, נשענת קרוב אל אוזני. פניי התחממו. "כן, למי, לווילס? כי באמת ראיתי איך הוא מסתכל עלייך…" היא השעינה את ידיה מצידי גופי, מכריחה את ראשי להיצמד לכרית כדי שפנינו לא ייפגשו. "אל תהיה טיפש…" היא אומרת, ועכשיו משהיא קרובה אליי אני יכול להריח את הבל פיה. ריח של משקה חריף.
"את שיכורה?" צחקוק קטן נפלט מפיה כשהיא כמעט מאבדת את שיווי משקלה וקורסת עליי, אך מצליחה להחזיק את עצמה בזמן. "ואם כן?" אני מושך את גופי מעלה, מרסן את עצמי שלא לחשוב יותר מידי על המחשוף של הגופייה הדקה שלבשה.
"בואי, אני אחזיר אותך לחדרך," אני אומר, מקווה שהיא תיקח את הצעתי ותבוא, אך היא רק ממשיכה להביט בי.
"אתה לא כיף…" היא ממלמלת, וידה מלטפת בהיסח דעת את ידי. נהמה עמומה בקעה מפי כתוצאה ממגע ידה.
קאמי הרכינה את ראשה לעברי כשעיניה עצומות. שפתיה גיששו אחר שלי, תובעות אותן בתשוקה. הרגשתי את כל גופי מתחמם, ואת שפתי מגיבות לנשיקה שלה באחת משלהן. כרכתי את ידי סביבי עורפה, מקרב אותה אליי. היא העבירה את ידה בשערי, מלפפת אותו סביב אצבעותיה.
כעבור כמה דקות מוחי קלט שזה לא עוד אחד מחלומותיי הרטובים ושפתיי התנתקו ממנה. היא התנשמה בכבדות, עיניה מעורפלות.
היא הדביקה לי עוד נשיקה אחת ארוכה, מעבירה את לשונה על שפתיי ומתגלגלת הצידה, מחבקת בידיה את הכרית השנייה.
התרוממתי על מרפקיי, מביט בערפול קדימה. "אני מניח שאת יכולה לישון כאן…" מלמלתי, נשכב חזרה.