ואן הלסינג: ההתחלה פרק 2: ג'יימס – הנער המושלם

פרק 2: ג'יימס – הנער המושלם

"זה לא נשמע לך קצת מוזר?" שאל ג'ייס ושילב את ידיו בחוסר רצון ובשעמום מוחלט. השעה הייתה אחד עשרה בבוקר, וכמו הרגל שיעור החברה התחיל.
ג'ייס דיבר עם חברו הטוב קאי, הוא צחקק מעט כשראה את התצלום של הצוואה בעיניו הכחולות הגדולות. שיערותיו השחורות נפלו מעט על עיניו ושפתיו התעקלו לחיוך דק. "מה מצחיק?" שאל ג'ייס ברטינה,
"רק לך זה יכול לקרות." אמר בחיוך מאוזן לאוזן. עורו היה כהה וגופו היה דיי מלא, לג'ייס זה אף פעם לא הפריע. את האמת שהוא דווקא אהב את זה שהוא חזק יותר מחברו ויפה יותר, לפחות לדעתו ולדעת הבנות שלא מפסיקות להיטפל אליו.
"שקט שם!" צעקה המורה, ארשת פניו של ג'ייס לפתע הופתעה כשראה את המורה, הוא בכלל לא שם לב שהתחיל השיעור. ג'ייס חטף את הנייד מכפות ידיו של חברו ודחף אותו לכיס.
קאי לבש ז'קט שחור כהה שעליו מוטבע סמל בית הספר, השרוולים היו משוכים לאחור והוא לבש ג'ינס כהה אשר תאם לז'קטו. הוא הניח את מרפקיו על שולחן העץ הצבוע בצבע כחול בהיר ברובו ובמסגרתו בצבע כחול כהה יותר שג'ייס תמיד אהב לגרד.
"תבדוק עם האריק הזה, אולי הוא יודע מה המספר הזה." לחש קאי ופניו הרצינו, ג'ייס משך את שערותיו החומות לאחור ונאנח. "למה הוא פשוט לא יכל לכתוב אני מוריש לכם את רכושי ואת כספי לעזאזל." הוסיף ג'ייס בכעס ובחוסר רגישות למצב.
ג'ייס מאשים את אביו ברצחו וברצח אימו, הוא הדחיק את הכאב שחש כלפי המוות שלהם והחליף אותו בהאשמות. גם אם הוא לא רוצה להודות בזה, ג'ייס עמוק בפנים אוהב אותם מאוד ומתגעגע אליהם.
"תנסה להיות רגיש לדודה שלך, אולי אחר כך היא תיזכר לאן אריק נעלם, מבלי שאתה לוחץ עליה." אמר וגירד מעט את ראשו.
"אני חושב שהיא מסתירה משהו, הרי זה אח שלה. איך היא לא ידעה שרוצים לחסל אותו? איך היא לא חשדה בזה?" לחש ג'ייס ונשען על גב הכיסא הרעוע. "משהו פה מסריח, ואני לא אעזוב את הנושא עד שאני אבין מה היא מסתירה."

לין התיישבה על הכיסא הרעוע בצבע כחול בהיר כמו צבע השולחן בנימוס והניחה את תיקה השחור הקטן מתחת לשולחנה. שלא יפריע למורה לעבור.
לין היא חמדת המורה, היא יכולה לומר שלא ולהכחיש אך זה לא משנה. כל המורים אוהבים אותה וכל הילדים או מקנאים בה או מתעללים בה, לפחות עד שג'ייס מגיע ומעיף את הנערים משם. היא אף פעם לא הצטערה על כך שאחיה חסון ושרירי, כך יכול היה להגן עליה בעת צרה. אך הוא שנא זאת, הוא תמיד חשב שזה משפיל לעזור לאחותו ברגעים כאלה.
כל מה שלין חשבה עליו הוא הצוואה של אביה ועל דודתה. על האופן שבה דיברה, בפחד רב וחשש לחיה. כאילו הרוצח עומד להשתחרר ממש ברגעים אלה מן הכלא ולחסל אותה.
היא הוציאה את הספרים מתיקה והניחה אותם בצד השולחן, בשילוב ידיים זריז המורה הבחינה בה מיד. היא חייכה חצי חיוך לכיוונה ולין הסמיקה מעט, שאר הילדים המגודלים והמיוזעים שלין תמיד חשבה שנראים כמו אנשים מבוגרים בעשרים שנה ממנה הביטו בה וצחקו בצחוק מלגלג.
"לין רוצה ללק למורה עוד יותר?!" צעק אחד מהם, היחידי שתמיד נטפל דווקא אליה והשאר הצטרפו אחריו. תומפסון, ג'רונימו תומפסון.
אם תגידו את שמו הפרטי הוא לא יחשוב פעמיים מלבד לתלוש את העיניים שלכם מן המקום ועל הפה לחרוט את שמו עם סכין. הוא היה בעל המון חצקונים אדומים מגלידים, שפתיו היו נפוחות כאילו נעקץ על ידי דבורות בשני שפתיו, עיניו כחולות גדולות ושיערו מגולח עד כמעט קרחת.
הוא גזר את שרוולי חולצתו בכדי שיראו את השרירים שלו, אלה שתמיד השוויץ איתם מול הבנות השוות יותר, ולבש מכנסי ג'ינס ארוכים.
"תומפסון, עוד מילה אחת ואני שולחת אותך למנהלת!" קראה המורה בזעם, שיערותיה הבלונדיניות משוכות לאחור ועיניה החומות מסתתרות מאחוריי משקפיים מלבניות גדולות. עורה צחור עד כמעט לקו הסיד של בניין וגובה כמטר ושישים.
"לא צריך להשתמש בשפה כזו המורה." אמר תומפסון בחוצפה ונשען לאחור, הכיתה צחקה כאחד מלבד לין שהשפילה חצי מבט במבוכה. המורה התעלמה מהערה שלו ופנתה אל הלוח להתחיל לכתוב.
בכתב משורבט ומהיר היא כתבה
"לאמיה רייט." קראה לין בשקט,היא כיווצה את מצחה באי הבנה וניסתה להבין את פירוש המילה. כל הכיתה מיד פנתה לכתוב. הם הכירו את המילה הזו שנים לפי האופן בה כתבו אותה ואילו לין לא נתקלה בה אפילו פעם אחת.
"המורה מה כתוב שם?" שאלה בספק והצביעה על הלוח, היא כיווצה את עיניה וחייכה בחיוך קלוש. "תחביר." השיבה מיד, לין מצמצה מספר פעמים ולפתע המילה תחביר הופיעה כתובה על הלוח.
לפתע היא הביטה בדלת, היא חייכה מאוזן לאוזן ומיד צעדה לכיוונה שפתחה אותה אמרה "בוא תיכנס."
לחשושים עטפו את כל הכיתה, אף אחד מהם לא ידע מי עומד לעבור בדלת.
"ילדים תכירו את ג'יימס." אמרה וצעדה בחזרה אל השולחן, נער צעד אחריה בראש מעט מושפל. שיערו זהוב מתולתל בצורה מדהימה, נסוג מעט לאחור ומגיע עד לקו חולצתו. פניו מסורטטות ועורו לבן בדיוק כמו של המורה. הוא הרים את ראשו ומעט תלתלים נפלו אל מאחורי אוזניו.
עיניו היו בצבע כחול, כחול בהיר בעל שבבי אזמרגד קטנים שכמעט בלתי ניתן להבחין בהם. שפתיו היו דקיקות ועיניו מתרכזות בלין. המחשבות המלוכלכות של הנערות בכיתתה היו כמעט בלתי נמנעות.
הוא היה גבוה ובעל לבוש שמתאים לנער מושלם. ג'ינס כחול ארוך ונעלי ואנס כהות. חולצתו הייתה בהירה בצבע כמעט בלתי ניתן להבחנה. במעין חום בהיר מעורבב עם לבן, בז' אולי?
הוא היה שרירי יותר מהילדים הרזים של כיתתה ואולי אפילו יותר מתומפסון. הוא רכן כלפי המורה ולחש לה דבר מה באוזן, היא הנהנה לחיוב והוא צעד קדימה לכיוון שולחנה של לין. בדרך כמה נערות נשכו את שפתם התחתונה בכדי לגרום לו להבין שהוא בקטע שלהם אבל הוא לא ניתק את מבטו מלין.
היא נהייתה אדומה ופעימות ליבה האיצו.
"תפוס?" שאל והצביע על המקום שהיה ליד לין, מיד הפנים החרמניות של הנערות נהפכו בקנאה ובזעם בלין. כאילו לא היו עוד דברים שהן שנאו אצלה. היא נדה בראשה במהירות וגירדה חלק מיוחד בראשה שתמיד כשהייתה נבוכה גירדה, מתחת לשערותיה הופיעה צלקת קטנה מהילדות אותה אהבה לגרד, הוא חייך והתיישב לידה.