ואן הלסינג: ההתחלה פרק 1: הצוואה

ערפדים תמיד סבבו אותנו, תמיד עטפו אותנו מסביב.
אתם חושבים שלא אבל אתם מעוורים את עצמכם, מספרים לעצמכם סיפורים שהם לא קיימים.
תחשבו על אחד כזה, מושלם מדיי, חזק מדיי, מוכשר מדיי.
כזה שתמיד כשראיתם אותו חשבתם שהוא האדם המושלם, או האישה המושלמת.
ועכשיו דמיינו כיצד הם קורעים את גרונכם ושותים את דמכם עד טיפת הדם האחרונה. שותים כל כך הרבה עד שראשכם נמלק מגרונכם. דמיינו כיצד ניביהם מתחדדים בצורה לא רגילה, כיצד הם ננעצים בגרונכם.
ועכשיו כשדמיינתם את המחזה המזעזע הזה תוכלו להבין שכל מה שאני עושה מוצדק.
במשך כל ימי חיי ניסיתי ליצור עולם מושלם, עולם ללא שוכני הלילה, ללא מוצצי הדם הללו. ללא הערפדים. כל עבודתי התבססה על תיאוריות שבני האדם עיוורו את עצמם מלהבין, אף אחד לא יוכל להבין את מה שאני מבין. אף אחד לא יוכל להצדיק את עבודתי מפני שרובכם תגידו שאני הוזה.
אני יודע מה אני אומר לכם.
העולם שלנו עטוף לגמרי בערפדים והדרך היחידה שלנו למנוע מהכחדת האנושות על ידם היא לחסל אותם במיידית. כל מי שקורא את זה, אני מבקש תמצאו את שני הילדים שלי ותגרמו להם להבין.
תגרמו להם להמשיך את המורשת שלי.
למקרה שאחד מכם, הערפדים, קורא את זה. בלייד אחריכם. ובניגוד אליי הוא חי לנצח. והוא לא עוצר ולא יעצור עד שכולכם תמותו.

קטע מתוך יומנו של ג'ונתן ואן הלסינג.

פרק 1: הצוואה
"ג'ייס, לין!" קולה הרועד של פריי פובס נשמע מן הסלון, היא הביטה מעלה אל כיוון המדרגות הצחורות עשויות הזכוכית וחיכתה להם. שיערה הבלונדיני אסוף ברשלנות ושקיות כהות נמצאות מתחת לעיניה. היא הניחה את כפות ידיה על מותנה.
השניים ירדו יחדיו, מצחקקים מעט בדרך וכאשר ראו אותה שתקו במהירות. שיערותיהם של השניים היה בצבע זהה. חום בהיר במרכז שמתפשט לאט אל כל השיער. שיערה של לין גלש מעט על כתפיה והיה ברובו חלק ואילו של ג'ייס היה פרוע והגיע עד לקו צווארו, בהעברת כף ידה קצרה שיערו הסתדר בצורה דיי טובה. דבר שלין תמיד שנאה אצלו.
עיניהם הבהירות של השניים בחנו את דודתם, היא לבשה כותנת ארוכה מצמר של פו הדב, פריי תמיד חיבבה את הדמויות של דיסני אם כי היא דיי מבוגרת בשביל זה. הכותונת כיסתה את כל גופה עד ברכיה. עוד משהו שפריי תמיד חיבבה – דברים שגדולים עליה לא משנה אם זה בגדים או דברים שהיא מבטיחה וזה גדול יותר ממנה.
"כן?" שאל ג'ייס בחוסר עניין, עיניו הזהובות בצורה מלוטשת הביטו ברצפה, הוא כבר לא מתייחס אליה כדודה אלא יותר כאל אימו. לין הכתה עם אגרופה את כתפו של אחיה בכדי שיביט בה. דמעות היו עצורים בעיניה, דמעות קטנות ושקופות שרק הבליטו את צבעם הירקרק המופלא, עם צבעים צהבהבים וכתמתמים בתוכו. קרוב לאישון.
"דודה פריי?" שאלה לין בדאגה, היא ירדה לגמרי במדרגות ואחריה ג'ייס. ידיה היו מאחורי גבה, כאילו הסתירה דבר מה מהשניים. חולצתו של ג'ייס הייתה דיי לבנה עם כתמים אפרפרים דהויים מעט, בחזהו היה מוטבע על צד שמאל סמל, סמל של בית ספרם, השם פיטרסון הוטבע על החזה וקו עגול עטף את השם. השניים אף פעם לא ידעו מי הוא היה.
"אני.." היא אמרה ועצרה את עצמה, לוקחת נשימה עמוקה. חולצתה של לין הייתה בצבע לבן נקי לגמרי שלא כמו אחיה, היא ידעה לשמור על החולצות שדודתם קנתה להם.
"שבו." החליטה לומר, התאומים הביטו אחת בשנייה וצעדו אל המטבח. שולחן מרובע עם מפה מלבנית הופיע מולם וסביבו שלושה כיסאות. התאומים התיישבו זה מול זה ודודתם התיישבה בקדמת השולחן, כך שנוצר מעין משולש של סדר ישיבתם.
היא הניחה פתק דיי קרוע על השולחן, רואים שהזמן עבר עליו. הוא נראה ישן כל כך שנגיעה אחת קטנה יכולה לפורר אותו לאפר.
"אני לא יודעת אם אתם זוכרים אותו חבר קרוב מאוד של אביכם, אריק ברוקס, הגיע הביתה בשעה מוקדמת מאוד. הוא אמר לי ש.." היא אמרה ופרץ דמעות ירדו מעיניה, "פשוט קחו את זה."
ג'ייס ולין בחנו זה את זה במבטים ובשבריר שנייה השניים התנפלו על הפתק. ג'ייס תמיד היה מהיר יותר ולכן שלף מיד את הפתק מן השולחן ופתח אותו במהירות. בכתב מסולסל ג'ייס התחיל לקרוא:

" שלום, את הצוואה הזו אני כותב בלב שלם ובדעה צלולה לחלוטין,
משפחתי היקרה, אלה שנותרו ממנה לפחות. אין יום שלא עובר מבלי שאני מתגעגע אליכם אך עבודתי בקרוב תסתיים. אם יקרה לי משהו אני רוצה שתעבירו את המכתב לידי ילדיי, מגיע להם לדעת את האמת. אנשים יגרמו לכם לחשוב שזו הייתה תאונה, שמה שקרה לי הייתה רשלנות משטרתית. אבל זה לא, אנשים רוצים לחסל אותי וברגע שזה יקרה הם יבואו גם אחריכם ילדיי..
אני מוריש לכם את הידע שלי וגם את 3456235 שלי. תמצאו את אריק, תנו לו לספר לכם הכול."

ג'ייס כיווץ את מצחו לאחר שגמר לקרוא בקול, דמעות עמדו על עיניה של לין היא כיסתה את פיה עם כף ידה הרועדת והביטה בדודתה. "זה אומר ש.." אמר ג'ייס ופריי השלימה אותו.
"כן. זה אומר שהרצח שלו היה מתוכנן." אמרה והשפילה את מבטה כאשר היא מתייפחת. לין התקדמה לעברה וחיבקה אותה בעידוד אם כי היא הייתה צריכה עידוד בעצמה.
את ג'ייס דבר אחד העסיק יכול להיות שאביו פספס את מטרת הצוואה, להעניק כסף לאחרים ואת הרכוש. ג'ייס תמיד היה אכזרי בכל הקשור לאביו והוריו,
'אני מוריש לכם את הידע שלי וגם את שלוש – ארבע – חמש – שש – שתיים – שלוש – חמש שלי'
"דודה, לאן אריק הלך אחרי שהוא הביא לך את המכתב?" שאל ג'ייס, היא הרימה את ראשה והביטה בו "ברגע שהבטתי במכתב הוא נעלם." אמרה ומשכה באפה.
"נעלם? כאילו לגמרי נעלם?" שאל בהתעניינות,
"כן ג'ייס למען השם! אתה לא מרוכז בזה שאבא שלך נרצח בכוונה?" השיבה בתקיפה, ארשת פניו לפתע נהייתה קפואה ומופתעת. דודתו אף פעם לא תקפה אותו ככה. הוא קם מן הכיסא ונאנח.
"אני הולך לבית ספר. ואחר כך אני אמצא את אריק." אמר וארשת פניה של אחותו נהייתה נעולה וכעוסה אך אותו זה לא עניין. הוא שלף מיד את הטלפון שלו וצילם במהירות את הפתק.
"להתראות." אמר והרים את רצועת תיקו והניח אותה על כתפו הרחבה. הוא פתח את הדלת האפורה של ביתם במהירות וכאשר עבר דרכה טרק אותה בכעס.