וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper)

הדבר האחרון שאני זוכר לפני שטמפרטורת גופי עלתה באופן מבהיל, כל הרהיטים בבית הפכו לפתע לגבוהים ומאיימים, פרצופי התארך בקול פצפוץ ובקיעה של העצם, וכל הצבעים נגוזו מעיניי; היה שבאתי לשהות אצל סביי, וככל הנראה – הסקרנות היא זו שהרגה את החתול. רק שבסיפור שלי מדובר בכלב.

-*- 'עשרים וארבע שעות לפני הביקור אצל סבא שלי מצד אמא' -*-

בואו והכיר לכם את האיש הבא- טוטומאציאטו (או טום. כפי שקראה לו אמא שלי כשהייתה קטנה), סבא שלי: זקן כעוס למראה, מקומט, שחום עור, אוסטרלי (כמו אמא וסבתא) ולמען האמת, יליד של שבט אבוריג'יני (לא פחות ולא יותר!) ועודנו מעשן טבק ממקטרת עץ ישנה; לא נוהג לדבר הרבה וכל ביתו מצופה בחפצים כמו דיג'רידו, בומרגנים, פסלים של חיות אוסטרליות מגולפות מעצי בננות, מסכות מפחידות שתמיד הבעיתו אותי כשהייתי קטן והמון תמונות ממוסגרות שלו מילדותו, מבגרותו, מהחתונה עם סבתא ומהטיול שורשים שהוא עשה כשהיה בן שישים- חזרה לשבט שבו גדל. עכשיו הוא בערך בן שמונים ושלוש, ולמרות שסבתא היא טיפוס חביב ואוהב ביותר, הוא עדיין מקומט, זועף כמעה ונראה תמיד כאילו הוא מרוכז בהרהור חשוב ביותר.
כשהייתי בסביבות גילאי הארבע עד אחת עשרה, תמיד פחדתי או חששתי לבוא לבקר אותם. (ואין שום צורך להמשיך ולהסביר לכם למה) ואני לא אשקר לכם, אני עדיין קצת מפחד- אבל בהחלט כבר לא תינוק כמו שהייתי פעם.
אני כבר בן ארבע-עשרה וחצי עוד מעט, ולולא סבתא שלי אני לא חושב שהייתי בא לבקר אי פעם.
אתם מבינים, סבא שלי לא ממש היה מאושר כשאמא שלי רצתה להתחתן עם אבא שלי- אמריקאי 'טהור', מגעיל והמוני (כפי שסבא קבע). וכשאני נולדתי להם, סבא שלי בכלל טען שאני נראה כמו אבא, ו..(לפחות בהתחלה) לא סבל אותי. הוא עשה לאמא שלי את המוות כשסירב להחזיק אותי או להעיף בי מבט. ושוב פעם – לולא סבתא, בטח כבר הייתי מגורש מהמשפחה או משהו כזה.
לא שזה אכפת לי, לפחות אז לא היו לי סיוטים על הבית ועל הסבא המלחיצים שיש לי.
אבל השנה אבא נסע מטעם העבודה שלו לשנה בסין, ואמא נשארה יחד איתי עד שאפילו היא נאלצה לנסוע; והותירה אותי לשבועיים ושלושה ימים אצל ההורים שלה. המשפחה מצד אבא גרים בכל מיני מקומות בארצות הברית, והכי קרובה למונטנה (מדינת מגוריי, או יה!) היא יוטה, שגם היא יקרה לנו מידי בשביל כרטיס טיסה. (וזה נורא חבל, כי אני מת על אח של אבא ועל בני הדודים שיש לי מימנו)
אבל למרות שניסיתי וניסיתי להסביר לה שאני אהיה בסדר ואסתדר מצויין לבדי בבית למשך שבועיים, היא לא הסכימה לשמוע, ואמרה משהו על כך שלא אעשה שיעורי בית, לא אדאג מספיק טוב לבית. אדרבה, אעשה מסיבות מחרידות, ואוכל רק ממתקים; אלך לישון מאוחר ואולי אפילו אוותר לעצמי על בית הספר בתקופה הזאת.
בחיי, אמא שלי ממש לא מודעת לבן שלה! היא ממש הוציאה אותי עבריין מתלמד! טוב, בעצם אולי הקטעים עם שיעורי הבית ושעות השינה היו יכולים להיות תקפים, אבל אני בחיים לא הייתי רואה את עצמי עושה מסיבה. אני לא טיפוס מארח. עד חמישה אנשים אולי כן, אבל שכבה שלמה?!

אבל בכל אופן, גם סבא לא ממש התלהב מזה, אבל לפחות לא התרגז מהבקשה. סבא עדיין לא ממש מחבב אותי , אבל ככל שגדלתי עם השנים, תווי פניי, שערותיי ומבטאי הפכו ונהיו יותר דומים לאמא למען האמת. אבא שלי, אם להודות, לא הרבה זמן איתנו בבית, כך שיחד עם "החיפוף" שלו בנתינת הגנים האמריקאים וזמני הרב עם אמא – אני סופג די הרבה מהאוסטרליות שבמשפחה.. וסבא הסכים לבוא לראשונה ליום הולדת 14 שלי. (אבל לא כל כך טרח להביא מתנה. אולי בגלל שבאל כורחו נאלץ להודות במלמול זועף שטעה כאשר קבע נחרצות שאני דומה לאבא. אני עדיין חושב שהוא קבע כך רק בגלל שכעס על הנישואים, ולא ממש בגלל שהוא בחן אותי מכל הכיוונים; בחיי, אם היו תוקעים אותי באמצע אוסטרליה המדברית אף אחד לא ממש היה חושב שאני תייר או משהו כזה)
אבל למרות היום הולדת ההוא, כל העסק לא ממש גורם לי להיות מאושר: אני אצטרך לבדר את עצמי אחרי בית ספר, וכמובן להשקיע בכך המון מאמצים כי אסור לי לגעת בכלום (אפילו לא בדלת של המקרר) את סבתא קשה מאוד ללמד לשחק שח-מט, מנקלה או אפילו איקס-עיגול, והסיפורים שלה על ילדותה האוסטרלית במשפחה רועת צאן מעייפים ומשעממים אותי מידי בכדי שנהיה פיטים.
וכל זה אפילו בלי להזכיר את סבא. שבטח יתעלם מימני למשך כל השבועיים ושלושת הימים האלו..