וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) פרק עשרים .

כשהגעתי לשולחן הכיבוד הראשי, מיד נאלצתי לברוח מימנו. ארבעת חברי כת "הנזלת והרוק" שאהבו למרוח אותי בליטופים האגרסיביים והדביקים שלהם, הסתערו סביב השולחן.
נאלצתי לחכות עד שיבלעו את כל המתוקים שבהם חשקה נפשם וילכו. למזלי מצאתי חתיכת עוגה שמישהו הפיל. היה לה טעם של דבש. אני שונא עוגות דבש. הן תמיד עשו לי בחילה וכאב ראש.
פצחתי בפרוייקט רחרוח הרצפה וניקוי השטח מפירורים וחתיכות תועות, עד שלפתע נעצרו מולי זוג מגפיי עור שחורות ועבות, כמו בצבא, ומיד אחריהן השתופף מולי פני בחור גבוה ונאה, שנראה בערך בן שמונה עשרה. שערו השחור היה מסופר באופן מרדני, על חולצתו היה כתוב "AC\DC" ושרווליה היו גזורים. סביב פניו ומעל אחת הגבות העבות של אותו הבחור היו עגילי פירסינג.
היה חייך אלי והבל פיו הדיף ריח של סיגריות ומשהו אחר שלא הצלחתי להיזכר מה הוא.
מה הוא רוצה מימני לעזאזל? החיוך שלו הטריד אותי לא מעט.
ג'ייד התקרבה אליו ואז מיהרה להגיד בהתרגשות מאוהבת:" וזה הכלב שלנו, ג'ספר! נכון שהוא יפה?"
"יפה זאת לא מילה" ענה הבחור וגוון קולו הזכיר לי שחקן קולנוע שרוב הבנות בכיתה שלי מאוהבות בו.
הטיפוס החל ללטף אותי וידיו היו מחוספסות, אך נעימות. זה ככל הנראה, היה הבחור שג'ייד חיכתה לו בציפיה כל הערב. אני מוכרח להודות שהוא באמת היה חתיך.
התענגתי מהליטוף (ולא הרגשתי כמו הומו, אם זה מה שעלה במחשבותיכם) אבל אז נזכרתי בזה, והזיכרון התפוצץ בתוכי והעיר אותי בבת אחת.
הריח הנוסף שהדיף הבחור – היה זהה לריח של הסמים שהחזיק המרצה שבא לבית הספר שלנו, ממש כמה ימים לפני שעברתי לסבא וסבתא.
סבתא וסבא לא עשו לי צמרמורת דכאונית הפעם, נחרדתי כולי.
התרחקתי מימנו והתחלתי לנהום שלא יגע בי יותר.
הוא התרומם וכאילו עברה מחשבה משותפת בראש של שנינו. רק ג'ייד לא ידעה. אוי לא… ג'ייד!
ג'ייד הביטה בי ואז בידיד הפרוע שלה. משהו חלף במוחה ממש כמונו, אבל היא ניערה את זה מימנה, ונתנה לי מבט רב משמעות. הפסקתי לנהום.
אחרי שהלכו להם ממש כמו ארתור ואופל, הרגשתי בודד במיוחד. אז חזרתי לפרוייקט הקטן שלי.

הצלחתי ללקט המון פירורים בטעמים שונים (גם של חול) ועוגות שוקולד, קפה, קרם, תפוז, פירורים (חמאה, כלומר) אגוזים, גבינה ושוב שוקולד; ולא לדבר על העוגיות – כל כך הרבה חתיכות קטנטנות אך נהדרות היו על הרצפה, עד שבאמת ובתמים שאלתי את עצמי למה בני אדם לא מטאטאים את כולן בסוף הערב ואוכלים??
אחר כך נזכרתי… לא משנה.
בעודי מרחרח ומלקט בלשוני, כבר סיימתי לתכנן לעצמי את הלו"ז. עד סוף הערב, לאכול, לשכב, לאכול שוב ולנוח. פשוט מושלם.
אבל פתאום משהו אחר הסיח לפתע את מיקודי בפירורים הטעימים.
באזור החשוך יותר של החצר, בו רוברט לא יכל לשים שרשרת מנורות – הבחנתי באדמה כהה עפה. זה היה מוזר. אדמה לא אמורה לזוז. אך גרוע מזה, יחד עם האדמה, פרחי צבעוני, תלושי גבעול, עפו בחוסר רחמים לערימה מכוערת במרכז הדשא.
היי, היי, היי, מי מחרב את הגינה של מרגרט? המקום בו השתנתי לא מעט פעמים וכעת הוא גם (תיאורטית) שטחי שלי?
התקרבתי בצעדי ענק בוטחים ונרגזים לעבר ארוגת הצבעונים, וברוקולי מסריח מטונה יוקרתית התנופף מול פניי, והעיף עלי אדמה.
"היי! ואוו! עצור!!" נבחתי מידית.
כלב נמוך, צמרירי ומכוער, התיישר מתוך בור מלוכלך בחלקת הצבעונים של מרגרט.
כל אפו, רגליו הקדמיות ורוב הפרווה הדחוסה שלו היו מלוכלכים מאדמה כהה.
עיני חשכו. לא מעט מהצבעונים הישרים בארוגה היו כעת שבורים, עקורים או רמוסים. נחרדתי.
תוך רגע שערות גבי הסתמרו מבלי שיכולתי לשלוט בזה, וגרגור מאיים התגלגל בפי, כמו התנעת אופנוע מפלצתי וחדש.
באמת לא גרגרתי על איש מעולם. וההרגשה הייתה כבירה.
"עזוב. את . הערוגה. של. מרגרט." סיננתי לו עם תנועות גופי, והתחלתי להתקרב אליו.
אך לרוב הפתעתי, במקום לסגת בבושת פנים, מר חצילי פשוט גרגר עלי בחזרה. וממש לפני שיכלתי להתלבט אם לפרוץ בצחוק או לשמוט את לסתי – הוא זינק לעברי בנביחה צווחנית והקפיץ אותי בבהלה אחורה.
זה היה מביך מאוד. אבל בין אם רציתי או בין אם לא, כל האנשים התעסקו בשיחות שלהם או בקשקושי הצלחות והכפיות בין כוסות הקפה. והם בכלל לא שמעו אותנו.

חזרתי אל הפודל החוצפן.
"אוקי, תקשיב לי עכשיו, ותקשיב לי טוב. יש'ך בדיוק שלוש שניות לעוף מהערוגה הזאת, לפני שאני מפרק ת'ך במכות." אני מודה, שזה בדיוק מה שאמרתי בראשי בזמן שגרגרתי עליו באיום רציני. אף פעם לא הלכתי מכות עם אף אחד, ואף פעם לא איימתי ככה על איש. זה בטח כיוון שאין לי אחים. אבל הפעם התכוונתי לכך בכל מאודי. למרות שלא ידעתי איך ליישם את זה באמת.
אבל לא נתתי לו לדעת זאת.
מר חצילי הביט בי בהבעה מוזרה ומלאת בוץ. גם עליו וודאי שום כלב לא איים כמו בן אדם.
בעיני מר חצילי, ככל הנראה, לא מצא חן שמישהו, בכלל, מאיים אליו, והוא גרגר עלי חזרה; כל חניכיו ושיניו הקטנות חשופות אלי. ואני מתבייש להודות שהוא טיפה הלחיץ אותי ככה. הרי הוא בקושי מגיע לי לבית החזה! מי הוא בכלל? הא! אני אוכל אותו לארוחת בוקר בלי חלב!
תוך שנייה עמדתי להבהיל חזרה את העכברוש החוצפן הזה עם נביחה משמעותית, אבל הכל קרה והשתבש כל כך מהר. תודה לאל שהאינסטינקטים שלי היו מהירים כמוהו. מיד זינקתי אחורנית למרות שלא הספקתי להתחמק מהנשיכה.
הי! הוא נושך ממש חזק!! אבל איך לעזאזל…?
הו, כמובן, טיפש שכמותי. ליבי הלם בטירוף, זנבי היה מקופל מעט בין רגליי וגרגוריי שקטו. הפגנתי פחד. מספיק לשבריר שנייה, והוא כבר תקף.
כתפי השמאלית צרבה מכאב, וזה רק הגביר את כעסי. רשפתי ונשפתי והבטתי בישבנו המגולח של חצילי. הוא שב לחפור. יופי, זמן מעולה לתקוף. חתיכת חוצפן מפוחלץ! גדל בבית עם חינוך, מה? חכה חכה איך יגיבו הבעלים שלך כשיראו אותך מרוח בבוץ. צבוע קטן ומכוער.
התחלתי להתקרב אליו, כל גופי סומר ורותח מזעם בלתי עצור.
עוד שנייה וכבר עמדתי לסגור את שיני על צווארו של גוש הזבל הצמרירי הזה, אבל בדיוק אז קרה משהו ששבר את ליבי.

חצילי הסתובב אלי במהירות כשקלט שאני עומד לחזור למתקפה – כשעצם גדולה ויפיפייה בפיו. מעט מלוכלכת, אבל אהבת חיו של כל כלב.
ההאא!! ליבי! העצם שלי!
איך אתה מעז?! להחזיק בשיניים המרוחות בריר זר ומצחין מטונה את ליבי שלי?! מאיפה לך הזכות להוציא אותך מהבור שלה?? הבור שאני חפרתי בעצמי וכל בעלותי עליו??!!
תכף תחטוף!!!
וממש בלי שהספקתי לחשוב פעמיים גורליות, הסתערתי עליו, תופס בצווארו של הפודל הפוזל והצורח ומטלטל אותו לכל עבר. בשנייה שעזבתי אותו, הוא מיד ברח. חזור הנה, מוג- לב מטונף שכמותך!! התחלתי לרדוף אחריו, רומס בתנופתי עוד קצת צבעונים, ודולק אחריו עד הזינוק עם הנשיכה.
טיפש. הוא גם איטי מימני בהמון, וגם פנה שמאלה כשאני פניתי מראש ימינה, הסטתי אותו אחורנית, בדיוק למקום בו רציתי אותו – והתנפלתי עליו בנשיכה, לפני שהספקתי אפילו להתפעל מהיכן הגיעו האינסטינקטים הכישרוניים הללו!?.
הוא צווח וצרח כמו חזיר בזמן שחיטה , כשלעסתי את צווארו כאילו היה החבל האדום שלי. לעסתי, אך לא פצעתי. למעשה רק הוצאתי עליו את כל עצבי. וזה הגיע לו.
אך לחרדתי הרבָּה, תוך שניות הגיעו למקום המוני אנשים. ביניהם, מרגרט, מודאגת ועיניה קרועות מאימה, לא פחות מהבעלים של מר חצילי בעצמו; אופל, ארתור ושאר אנשים עם ידיים על החזה שצרחו או סתם נבהלו. ביניהם האישה השמנה שהייתה הכי בהיסטריה מכולם. הבטתי בעיניים ירודות בקהל המבוהל כשחצילי בפי, והרגשה רעה מאוד מתחילה להתפתח בקרביי.