וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק תשע-עשרה

"אה! אז יש לכם גם כלב? הוא מחוסן? אסור שמר חצילי ייפגש עם כלבים לא מחוסנים"
אמר האב של המשפחה (שלבש חליפה כששאר הגברים בַּמָקום לבשו ג'ינס וז'קטים).
"אה! ברור! הוא מחוסן בכל החיסונים האפשריים, ויש לו גם שבב!". מרגרט לא הייתה חייבת לציין את זה, שבב לא מעיד במיוחד על בריאותו של הכלב. למעשה, עכשיו התחלתי לתהות אם היא בכלל יודעת מה הוא שבב.
משפחת חצילי (לא יודע איך קוראים להם באמת, ומה לעשות, השם נתפס אצלי) התקרבו אלי כשאמא של אופל נעצרה מולי' וקראה בקלילות כאילו יש לי טלפון ממישהו מיוחד:" ג'ספר…".
הסתובבתי והטונה המצפצפת מריחת החומר נגד הפרעושים נדבקה אלי מיד והחלה לרחרח אותי. איזה חוסר נימוס משווע. נסוגתי מה"מר חצילי" הזה והבטתי במשפחה עצמה.
ארתור הביט בי בהערצה. נו בטח. כשאתה מגדל כל החיים, כלב קטן, מכוער ובעל פרווה גושית שמסופרת באופן שלא כיף ללטף, קשה שלא להתאהב בכלב כמוני.
דווקא עכשיו הייתי שמח לפתור להם את תורת הקוונטים. הארתור הזה נראה לפחות כמו מצטיין בית ספרי אם לא ארצי. ניסיתי להיזכר אם ראיתי אותו בעבר בתחרויות מדע או פיזיקה. הוא נראה טיפוס של פיזיקה בדיוק כמו שנראה טיפוס שיופיע בחליפה לצד מלכת אנגלייה.
"ואוו! איזה כלב מרשים! הוא בורדר קולי, מיס מרגרטה? כלב זאב, גברתי? הוא גזעי או מעורב בסוגו?"
כלב זאב? מה, אתה לא רואה שיש לי המון צבעים ואוזניים מקופלות? הממ… מילא זה, אבל מאיפה הוא משתחצן כל כך בכלבים פתאום? מה עוד האנציקלופדיה המהלכת הזאת יודעת שאני עוד לא פענחתי?
ארתור ניגש ללטף אותי, אך אימו משכה אותו מימנה בבהלה. מרגרט נזעקה לעזרתי.
"הו! זה בסדר ג'וליה! מותר ללטף אותו!" וכדי להדגים, היא ליטפה אותי בעצמה.
"זה לא משנה, יקירתי, ומה אם יש לו קרציות? בכל מקרה, ארתור, אנחנו הולכים לאכול עוד מעט, עדיף שתשמור על ידיים נקיות". ארתור נראה מאוכזב ממש כמו מרגרט. ולמרות שלא בדיוק חיבבתי את הנער הזה, לא הייתי מתנגד לליטוף טוב.
המשפחה פנתה ללכת לכיוון שאר הבית, אך לא לפני ששחררו את מר חצילי מהרצועה.
הנחתי שאם מרגרט לא מתחלחלת מהמעשה, מדובר וודאי בכלב מאולף להפליא. ברור, בעצם. אם משווים אותו לבן של אותם בעלים.

התקרבתי אל מר חצילי (שהיה נמוך עד כדי כך, שהוא הגיע לי רק לגובה הקולר) ורחרחתי אותו. שום דבר לא השתנה, הוא עדיין הריח מטונה יוקרתית ונוזל נגד פרעושים.
"היי, מ'נשמע?" אמרתי בתוכי וסימנתי לו את זה בקשקוש זנב ואוזניים מורמות. מר חצילי, לעומת זאת, המשיך להביט בי במבט מתנשא ופנה לכיוון אחוריי והסניף אותי.
הה! סוטה! מה הוא חושב לעצמו?! זינקתי מיד וקיפלתי את זנבי. שמעתי נהמה קטנה. זה הגיע מימני? סביר להניח שכן, אם מר חצילי רק נסוג מימני והביט בי מבט משתהה שהתחלף למבט מתחלחל. חבל, ששכחתי באותם רגעים שמדובר בכלב רגיל (ואפילו מחונך) – שהנימוסים אצלו הם לרחרח את ישבנו של האחר. אוי לי. למה הייתה לי תחושה שסומנתי באותם רגעים ככלב ברברי וחוליגן?
מר חצילי המטופח, כמו הגינה של מרגרט, הביט בי בשאט נפש, הסתובב והסתלק.
טוב, מצטער חצילוֹס… לא ידעתי שהנימוסים אצלך הם בראש הרשימה.
נו מילא, אולי הוא כבר לא יהיה החבר שלי, אבל עכשיו בכל מקרה עניין אותי יותר למצוא את אופל.
הסתובבתי והלכתי גם אני.

מצאתי את אופל יושבת על הספה בסלון עם מגזין, פניה נראו חיוורות ויפות באופן מיוחד עם הצמה המיוחדת שקלעה. היא כרסמה עוגיית שקדים דקיקה ושתתה תה בזמן הקריאה. לא הייתה שלווה מימנה. התקרבתי אליה וזכיתי מיד לליטוף טוב ונהדר.
רואים? זהו בדיוק הבונוס בלהיות כלב. אם הייתי בן אדם רגיל, הנער מהכיתה שלה, בטוח בטוח שהייתי מתבייש להתקרב. ואם כבר זה – לא היינו נוגעים אחד בשני והשיחה שלנו הייתה מגומגמת, קצרה ומביכה.
כשאתה כלב, כל שאתה צריך זה רק להתקרב, לא לומר מילה! וכבר אתה זוכה לכל מה שתמיד רצית, ותשיג קשה על ידי עבודה קשה ומביכה. למרות שגם בזה יש משהו מיוחד ששווה לנסות בחיים! אחח, אני אתגעגע לזה. טוב, אולי כי השיחות שלי עם אופל תמיד נגמרו בטוב ובהרגשת סיפוק שעשתה לך את היום. חוץ מהשיחה האחרונה, שנהרסה על ידי ניקולא המפגר.
אבל כמובן שישנן את השיחות האלו שנגמרות ללא פואנטה, וגורמות לך לדפוק את הראש בקיר בחרטה עגומה, מתפלל שבעצם לא באמת ניגשת אליה ורק נשארת להביט בה מהצד.
ואם כבר מדברים…
ארתור עמד בכניסה לבית ורק אני ראיתי אותו. אופל לעסה את העוגייה, קראה אחד מהמגזינים של הקומה העליונה ועיסתה לי את האוזן. הוא הביט לכיוונינו בהתרגשות מאופקת ומידי פעם פתח וסגר את הפה כמו איזה דג.
תהיתי אם הוא מביט בתשוקה כזאת עלי או על אופל. קיוויתי מאוד שמדובר בכלל בתמונת הנוף המדהימה שמרגרט תלתה על הקיר מאחורינו, לפני שבאו האורחים.
החלטתי לעזוב אותו וחזרתי להתענג על הליטוף של אופל.
שנפסק לפתע פתאום.
פקחתי את עיניי, וריחות חזקים של סלרי, חומר לניקוי משקפיים וספרים חדר לאפי ומילא אותו, בין הריחות הרגילים של אופל.
הרמתי את ראשי, ופתאום ארתור נמצא יושב לצד אופל על הספה. אוזניו אדומות וידיו משפשפות זו את זו.
"היי" הוא אמר.
אופל הביטה בו כשגבותיה זקופות, מנמיכה את כוס התה משפתיה אחרי לגימה רועשת במיוחד. קיוויתי שזה יצא לה בלי כוונה.
הבטתי בשניים, עדיין טיפה בשוק מהאומץ המתפרץ של ארתור, שבוז המראה.
"היי" היא ענתה, מופתעת לא פחות ממני. ארתור הפסיק לשפשף את כפות ידיו והתרווח על הספה.
"נעים לי מאוד, אני ארתור בלק" הוא אמר – ואופל, בלי לחשוש, הושיטה מיד את כף ידה ללחיצה.
כל קרביי התכווצו בתוכי כאשר הוא נטל את ידה, ונשק לגבה בדיוק כפי שעשה עם מרגרט, עוד לפני שהספקתי לצעוק בלב:" אופל, לאאא!!".
אופל הסמיקה מיד וחייכה חיוך גדול ועקום. אני התעקמתי בעצמי, אבל בבירור לא חייכתי.
הטיפוס הזה בהחלט לא היה ניקולא- ובעצם היה ההפך הגמור מימנו, אבל מבחינתי הם היו כעת אותו הדבר. זוג סמורים מצחינים וחנפנים.
ניסיתי לדמיין איך זה יהיה לזנק על סמור תועה. פשוט נהדר, למרות ששיערתי שהטעם יהיה מבחיל…
בלי לחשוש או לחשוב פעמיים, קפצתי מיד והתיישבתי ביניהם על הספה. אופל צחקה צחוק גדול, וארתור (שככל הנראה מושפע יותר מידי מאמא שלו) סלד מימני למרות שבדיוק לפני עשר דקות השתוקק ללטף אותי בהערצה.
שרבבתי את לשוני והרשתי לעצמי לטפטף עליו. אופל הציצה מעל לראשי הרם לעבר ארתור, מחויכת. ארתור ניסה לשמור על מראה אדיש, ואפילו מולל מעט את פרוותי כדי שאופל תראה שהוא לא מפחד מימני, אבל הרגשתי מימנו בבירור ,שהוא משתוקק לדחוף אותי בבעיטה מהספה.
אז התיישרתי מולו, ועם הבל פי המהמם, נשמתי עליו עם חיוך גדול של כלבים.
הם ניסו לראות אחד את השני מעברי, אבל אחרי שלא צלחו בכך, ארתור קם והציע, מורח את כפות ידיו במכנסיו:" אהה… אולי נצא לחצר?"
אופל קמה, מניחה את המגזין ואת כוס התה על השולחן ויצאה לכיוון הוויטרינה הגדולה.
ירדתי מהספה והלכתי אחריהם.
כשארתור הבחין בכך הוא מיד רץ ועקף את אופל.
"אהה… הרשי לי…" הוא פתח לה את הוויטרינה שנייה לפני שהגיעה אליה.
"או! תודה לך!" היא חייכה ויצאה. הוא יצא אחריה.
כבר התכוננתי לצאת אחריהם באין מפריע, אך סגירה פתאומית של דלת הזכוכית הגדולה מצידו של ארתור, שכמעט וריסקה לי את כף הרגל הקדמית – מנעה מימני לעשות זאת.
התבלבלתי, הופתעתי וכעסתי בבת אחת. ארתור הביט בי בשנאה מצידה השני של הויטרינה; הסתובב והלך בעקבות אופל לפינת החצר שלהם. תחת עץ הדולב הקטן.
רתחתי בקירבי. אבל הנחמה היחידה שהייתה לי, למרבה האירוניה, הייתה ניקולא.
ברגע שארתור ינסה, לא יודע… לנשק אותה או משהו כזה, היא מיד תשלוף את ניקולא והניצחון יהיה כולו שלי.
כן. הם בעצמם התנשקו לא מעט פעמים, כך שזה רשמי, והיא לא יכולה לנשק אחרים (בייחוד אם היא בקושי מכירה אותם). סמכתי על אופל שלי, שתדע מתי לדחוף מעליה את 'תורת היחסות' ההוא כשהעניינים ביניהם יתגברו.
בעצם, הם רק משוחחים. ועל מה וודאי? על בעיות העיכול של איינשטיין? היא בטח תשתעמם בקרוב, שום דבר לא יינזק, ולמה אני סתם מתנהג כמו רשע מרושע? קדימה, הגיע הזמן שלי לחפש שיירי עוגה.