וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק תשיעי .

או או.. האישה באמת לא נראתה שמחה לראות אותי כלל וכלל, ודבר אחד שאני יכול להיות שמח בו, הייתה העובדה שמרוב התפעלות נשארתי על סף הדלת ולא קצה רגלי דרכה בתוך הבית עצמו.
אופל נעמדה לצד אמא שלה וידיה מאחורי גבה, כאילו לא מעיזה להפריע לאימה בסריקתי המדוקדקת, אבל מתוחה מאוד כלפי החלטתה.
היה אפשר לראות שחזותי הראשונה, של כלב בעל פרווה נקייה ומבריקה, שלא מש ממקומו ומרבה לרחרח באגרסיביות כל מה שזז מסביבו וגם מה שלא, ובעיקר, יפה מראה (לפי מה שאופל הקפידה לציין) עזרה מאוד, כי אחרי כמה שניות של מבטים, הפרצוף הנוקשה התרכך מעט, ואז לראשונה שמעתי את הקול שלה.
"אופל, איפה מצאתן אותו?" היה לה קול מאוד נשי, אבל ללא ספק קפדני. לולא חלוק המעבדה הייתי יכול להיות בטוח שהיא מורה.
"ביער.." אמרה אופל, ספק חוששת ספק בעלת ביטחון.
"ולא היה לו קולר?"
"לא"
"התקשרתן לצער בעלי חיים?"
"אמא.. זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד לך,"
או לא.. רק שלא יתנו אותי לצער בעלי חיים!
"אממ.."
"מה 'אממ'..?" חקרה האמא.
"את זוכרת שפעם דיברנו על כך שתהיה לנו חיית מחמד, ואני זוכרת שגם אבא רצה כלב מאוד! אז.."
"רגע רגע רגע.." קטעה האם. בלעתי את רוקי.
"הבאת אותו הנה כדי שנגדל אותו?"
אופל קפצה מיד, אולי בכדי למנוע מהאם לסרב מיד על המקום.
"כן! בבקשה אמא! תראי איזה מקסים הוא! אם הוא היה פרא, הוא מזמן היה חופר בגינה.. ותראי! הוא בכלל לא נכנס הביתה! הוא גם חכם!"
טוב, זה היה סתם במקרה שלא נכנסתי.. ובטח שאני חכם! מה זה אמור להביע??
"ואני אדאג להכל!" מיהרה אופל להוסיף. "את תראי, הוא יהיה באחריותי המלאה!" היא התחילה ללטף את ראשי. התמוגגתי כל כך.
האם שילבה את ידיה ונאנחה. ניחשתי שלהיות הורה, זה לעבור את מבחן ה"ילד-מביא-כלב-הביתה" לפחות פעם בחיים, ואני חייב להודות שהפעם, בתור הכלב, זאת החלטה כמעט גורלית וקשה מאוד.
"נחכה עד שאבא יחזור מהעבודה ונראה.." אמרה האמא, ויכולתי לזהות אצלה סממני התרככות לבבית גדולים מאוד. אבל מאידך, המחסום ההורי הקבוע שהבית השברירי והגינה המתוקתקת שותפים לו.
אופל אמרה משהו על שאבא שלהם רצה מזמן כבר כלב, כך שלא הרגשתי אבוד כל כך. ואחרי שהרגשתי (בכמו מין חוש שישי שנוסף אליי, כמו היכולת להזיז את האוזניים!) תחושות אדירות של שמחה ותקווה מצד אופל, נשבעתי לעצמי שלא אעז לגעת צעד אחד יותר מידי בגינה שלהם! כל דבר כלבי שעשוי לגרום להורים להתחרט, אני מוכרח למגר!
רציתי למחוא כף בהחלטיות, אבל נזכרתי שזה לא אפשרי..

ידעתי שהמצב עוד שנוי במחלוקת, ואני עלול להיזרק שוב לרחוב, לכן לא רחרחתי שום דבר (למרות שמהמון חפצים הגיעו ריחות מסקרנים ביותר!!) ולא התקרבתי לשום דבר יקר ערך (וזה כלל את הספות) ונצמדתי קרוב לאופל, גם בעיקר כדי להדגיש את זה שכבר גיליתי חיבה כלפי אחד מדיירי הבית ואני מעוניין להישאר.
בכל פעם שאמא שלה עברה בסביבה, אפילו עצרתי קשקושים בזנב.. שקרו לי באופנים כל כך ספונטנים, עד שבאמת התחלתי לחשוד שיש לזנבי מוח משל עצמו.
ובינתיים אופל הראתה לי את הבית. קודם כל את הקומה התחתונה, המטבח, חדר המחשב, הסלון, חדר העבודה של אבא שלה, המסדרון, חדר שירותים ומתחת למדרגות – ארון כלי ניקוי קטן.
הכל היה מסודר כל כך, וזה מצא חן בעיני מאוד! ולראשונה בחיי, רק מתוך חוש הריח ידעתי איזה דבר טעים מתחבא בכל ארון וארון במטבח. חששתי שזה עשוי לשבור אותי יום אחד ולהרוס את התדמית היפה שאני מתחיל מהיום לבנות לי פה.
אתם מבינים, זה היה חיוני! כל כך חיוני בעצם, שאם להשוות לתדמית שאתה בונה לעצמך כשאתה מגיע לבית ספר חדש – זה ממש אפסי.
מדובר פה בחיים ומוות! טוב לפחות בשבילי..! ובכלל, המציאות עלתה על כל דמיון- ואופל, משוש חיי הנסתר, היא זו שמצאה אותי. אסור לי להיות כפוי טובה לגורל.. כרגע, לפחות..

ואם כבר מדברים על המטבח, נזכרתי לפתע שלא אכלתי המון זמן, ופתאום הרגשתי מה הוא רעב אמיתי.. למעשה, כל כך הייתי מורעב, עד שלא התאפקתי והשמעתי מין יללה חרישית לעבר אופל. היא הבינה את המסר, ושיארה אף היא שלא אכלתי הרבה זמן מאז מצאה אותי עם אחותה, ולכן פתחה את המקרר (שלעומת סבא וסבתא, היה גדוש מכל טוב!) והוציאה פרוסת פסטרמה.
מעולם לא הזלתי כל כך הרבה ריר על פסטרמה – בכלל מאכל שאני לא כל כך אוהב.
אבל למרות הכל, זללתי אותה בתיאבון רב, ולהפתעתי היא הייתה נהדרת! זה כנראה מה שקורה כשאתה גווע ברעב.

אחר כך עלינו לקומה העליונה. מעדתי פעמיים בגלל שטיפסתי על ארבע רגליים קצרות, ולא על שתי רגליים גבוהות – והקומה העליונה נחשפה אלי.
ראשית, כל רצפתה הייתה עץ חום, מבריק ומחליק (לפחות לי) והייתה בו פינה טלוויזיה עם פופים וארונית נמוכה מלאה בעיתונים, ספרים ומגזינים (הדבר המבולגן היחידי בבית, לדעתי) חדר ההורים (שלא טרחנו להתעכב עליו), החדר של ג'ייד (שלא טרחנו עליו בכלל.. ונדף מימנו ריח של אציטון) המרפסת הגדולה וחדרה של אופל בכבודו ובעצמו.
ואו, החדר הפרטי של אופל, המקום שאליו היא הולכת אחרי בית ספר, המקום בו היא ישנה בלילות, המקום בו היא מכינה שיעורים, המקום שבו היא מתכוננת למסיבות, המקום שבו… המקום שבו לא חשבתי שתיזרק אלי בקושי חצי עצם של הזכות להיות בו!
אבל הנה אני, אמנם לא באופן הפיזי שחשבתי שאהיה, נכנס לתוך החדר הנכסף של אופל.. ואני חייב להודות – הוא היה נכסף בהחלט!
ראשית, הוא היה בנוי בצורה מאוד לא אופיינית לחדר רגיל. נדמה היה, שמי שבנה אותו החליט שהוא קטן וגבוה מידי, אז פנה לקיר שמצד שמאל ועשה בתוכו גומחה ריבועית עם גג משופע, שהכְּניסה אליה הייתה מספר מדרגות עץ שחוברו לקיר. זה היה אדיר! אבל די מסוכן אם אתה מחליק ונופל.
לפחות בחלק שבגוֹבה הדלת, היה שטיח ענקי על רוב הרצפה, בסגול יפה; מצידו האחד ארון בגדים, שולחן כתיבה (לא מסודר אף הוא! הא!) ולידו שרפרף קטן עם ערימת בגדים, ושכנו של זה- שולחן נמוך יותר עם מראה גבוהה ועליו מתלה נחמד לתכשיטים ושאר מוצרי טיפוח ואיפור דלים. שמתי לב שבין כל הצמידים והקשתו לשיער, לא הייתה אפילו שרשרת אחת. תהיתי למה והסתכלתי על אופל, רק אז הבנתי שהיא עונדת את שרשרתה היחידה. היי, איך בעצם מעולם לא שמתי לב לזה?? הייתה לה שרשרת מחוט דקיק של זהב (ומכן בטח הריח בכף ידה) ולה תליון קטן ויפה של אבן אופל. אההההההה… איך לא שמתי לב לזה קודם?
על כל פנים, חוץ ממזרן דק בלי צבע מיוחד שנח לו מתחת לחלון ענקי ממש, עם וילון סגול בהיר וחצי שקוף – רוב החדר שרר באווירה אפלולית מה.. אבל בגלל הוילון ואהיל הבד סביב המנורה, כל החדר היה מואר באור דל, סגול-ארגמני. ואם היה בו ריח של קטורת, מוזיקת אוקיינוס ודלפק עם מזכירה, היית בטוח שנכנסתי לתוך חדר לחוגי יוגה.
אבל למרות הכל, לא הייתה תחושה שזה חדר של מתבגרת מסתגרת וגותית. בהחלט שרתה בו אווירה טובה. וטוב שכך!
בעודי מתפעל מהחדר המרשים, אופל כבר הספיקה לעלות לחלקו הגבוה של החדר ושרקה לי לעלות גם.
באמת שלא ידעתי איך היא מצפה מימני לעלות כשהדבר היחידי שבא לרשותי כאן היו מדרגות עץ חלקלקות להחריד. (במיוחד אם אתה עם גרביים. כשהייתי קטן חוויתי דבר דומה כזה על בשרי)
התקרבתי למדרגות ובלי ששמתי לב, נפלטה יללה מסכנה מפי. הבטתי על אופל מלמטה.
אופל פלטה גם היא מין "אוו.." חלוש וירדה.
ואז זה קרה.
היא ליפפה את זרועותיה סביב מותניי והרימה אותי גבוה.אחר כך היא עלתה עם רגל אחת על המדרגה הראשונה ועזרה לי לעלות בקלות.
אמנם כבר הייתי על השטח הגבוה של החדר, אבל כל גופי התחמם בהתרגשות ממה שקרה לפני שניות מספר.
לפני כמה חודשים, בתקופת הדיכאון שהייתה לי, אחרי שראיתי לראשונה את ניקולא ואופל מתחבקים מותן מול מותן, רמת הביטחון העצמי שלי ירדה כל כך עד שחשבתי לעולם לא יהיה לי סיכוי דומה לזה עם אופל.
אבל הנה! שוב.. אמנם לא במיוחד בדרך שקיוויתי שזה יקרה – זה קרה!
הוו.. אילו אופל הייתה יודעת..