וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שש-עשרה .

רוברט הרשה לי לשבת במושב שליד הנהג. נסענו לכיוון הבית, אבל רוברט עצר והחנה את הרכב הגדול שלו על שטח אדמה עם מעט דשא יבש. הצטערתי שהרוח הקרירה של הערב הפסיקה לפרוע לי את הפרווה בזמן שראשי היה מחוץ לחלון המכונית – אבל השמחה שבה אלי מיד כאשר הוא שרק אלי ואמר בקלילות:" טיול!".
זינקתי כמעט מיד לעברו והתחלנו לטייל במדשאות הגדולות, המגשרות בין היערות העבותים, שם גרים סבא וסבתא (נחנקתי לרגע…) ובין העיר הקטנה בה אנחנו גרים.
ההרים הגדולים של מונטנה נשקפו אלינו מרחוק, מתחתם עצי האשוח והדולב ותחת רגלינו, שטחים ארוכים ונהדרים של כרי דשא – קצר או גבוה, ירוק או בהיר.
דהרתי והברחתי להקת ציפורים. התגלגלתי מצחוק, הן נראו כאלו טיפשיות! נזכרתי איך בבית הספר תמיד בהיתי בציפורים שפורחות מהארץ אחרי עיסוק של ניקור האדמה, ואף בתיכוניסטים הבוגרים שכל כך קינאנו בהם! הבוגרים שזוכים מידי פעם לשכב על המדשאות של בית הספר בשעת החלון שלהם.
צוחק מי שצוחק אחרון! יש לי מדשאות שאפילו אוניברסיטאות היו מקנאות בהם, ואין לי אפילו בית ספר יותר!!

הבטתי אחורנית, לשוני משורבבת מחוץ לפי באושר רב, מחפש את רוברט. אוי לי… רוברט עוד הלך להנאתו הרחק מאחוריי, עם ידיים בכיסים. בחיי! בני אדם הולכים כל כך לאט!! לא יאמן שלא שמתי לב אל זה כשעוד הייתי בן אדם!
רצתי לעברו והתחלתי להסתובב סביבו. דבר דומה קרה לי לפני כמה ימים כשאופל חזרה מבית הספר.
התחלתי להוביל אותו בסיבובים לעבר המקום בו עצרתי וחיפשתי אותו.
הוא השתופף על הדשא העבה וניסה ללטף אותי (כיוון שכל הזמן התרוצצתי סביבו).
"אתה רוצה לשחק ב:"להביא"? " הוא שאל, והותיר אותי תמהה.
רוברט לא חיכה לתשובה, הוא הסתובב כמה מטרים עד שנעצר ונטל מקל קטן ועבה מן הקרקע. הרמתי את מבטי מעלה בזמן שבחן אותו, ורחרחתי את הרוח שהחלה פתע לנשוב. הרחתי צמר כבשים מלוכלך מרחוק, ציפורים, דשא, קליפות ושרף עצים, אדמה ואפילו משהו שהריח כמו יונק יערי. לא ידעתי אם מדובר בזאב יערות, דוב, צבי או אפילו ארנב. מה זה משנה ממילא, אחקור את זה אחר כך, אנחנו משחקים עכשיו:"בלהביא"!

רוברט התקרב אלי ובידו ענף נאה שנראה טעים. זנבי התקשקש בהתרגשות.
"מוכן ג'ספר? אז… תביא!!" רוברט זרק את הענף ואני דלקתי בעקבותיו.
טוב, לא בדיוק בילוי "אב וחבר של הבת שלו" רגיל, אבל אני בטוח ששנינו נצא מימנו ממש חברים טובים!
המקל הסתחרר באוויר, אך לא הבטתי בו, חיכיתי עד שינחת, ואז אפנה לקחת אותו. בינתיים רצתי! מה זה רצתי? טסתי כמו צ'יטה! חוצה את העשב כמו סירת מנוע בים, לא מועד ולו לרגע כמו סוס מרוצים ובולם בדיוק בזמן (שני מטרים אחרי נחיתתו של הענף) כמו… כמו… משהו שבולם בדיוק בזמן.
ברגע שאפי נגע במקל, מיד הרחתי את כף ידו של רוברט על הענף. לכן ידעתי שמדובר בבד הנכון! הרמתי בפי את הענף, לא מתברבר ולו לרגע על היגיינה או על אינסטינקט של היעזרות בידיים (כבר התרגלתי,) ונוגס בענף בעודי מקפץ בשמחה חזרה לרוברט.
רוברט, מחוייך, ניגש לקחת את המקל, אבל אני לא מתכוון לתת למשחק הזה להיגמר כל כך מהר! התחלתי לנסוג מימנו ולתת לו לרדוף אחרי קצת.
אחרי כמה מטרים, נראה שהוא התעייף (בכל זאת, הבן אדם בן ארבעים או חמישים ומשהו…) למרות שאני עצמי הייתי משולהב עוד יותר. אז התקרבתי אליו. הוא התיישב על הדשא ונשם עמוקות. הוא הביט בי ואחז את המקל.
הופה! הטעייה!!
התחלנו שנינו להילחם ב"משוך בענף" (אני ניצחתי) ואחרי שרוברט שלף את המקל מפי והשליך אותו אפילו רחוק יותר, הוא המשיך לטייל בכיוון של הענף ושלי.
כשחזרתי בשנית, הבנתי שרוברט וודאי מעדיף לטייל, ולא להשתולל עם ענף מרוח ברוק של כלבים, אז המשכתי לדהור סביבו, להבריח עוד להקת ציפורים, לחפור בור בחלקת אדמה שהריחה מסקרנת מאוד, להתגלגל על הדשא (ולהרביץ אחר כך את העיטוש של החיים) לשעוט לעבר בול עץ כרות, ולקפוץ מעליו כמו סוס במסלול משכולים.
בשלב מסוים של ההשתוללות ופריקת כל האנרגיות של השבוע הביזרי שעבר עלי, עצרתי, ורחרחתי בשנית את האוויר. שוב הרחתי את הכבשים ההן, את רוב הריחות הרגילים של היער שהרחתי אף קודם… אבל כעת גם הרחתי מים!
פתאום גיליתי עד כמה אני צמא. ניסיתי לסמן לרוברט שנלך לנחל! רצתי אליו בחזרה ונבחתי לפני שהספקתי לעצור אותן:" בבקשה, אבא של אוֹפָּל! בוא נלך לנחל! בבקשה!"
הוא הביט, ממשיך לצעוד עם ידיו בכיסיו ושאל:" מה מצאת, חמוד?"
נחל! נחל! מצאתי את הנחל!
הנחתי, לדאבוני, שהוא וודאי בטוח שמצאתי פגר של סנאי או משהו, אז התחלתי לכוון אותו בסיבובים ובדחיפות למקום שאליו הוביל אותי אפי.
אחרי כמה זמן באמת הגענו לנחל, והוא היה הרבה יותר גדול מהערוץ הקטן ליד עץ הערבה, שעל פיו אופל נתנה לי את שמי.
הוא היה רחב פי הרבה! בעל זרם מהיר יותר, וסלעים גדולים ניצבו בתוכו כל כמה מטרים. לגמתי מימנו עד שרווח לי. רוברט חייך חיוך רחב ואפילו צחק.
"בחירה טובה ג'ספר!"
התקרבתי אליו, לשוני מלקקת את פרצופי השמח, והוא העניק לי ליטוף גדול ואדיב.

אחרי כמה דקות של ישיבה על שפת הנחל, וצפייה בי – מנסה ללכוד דגים (ככל הנראה, זה נורא הצחיק את רוברט שנרטב לי כל הפרצוף… בררר) החלטתי שאני הולך לי לטייל. רוברט הניח עשב בפיו ונשכב על הגב – מנצל את שעותיה האחרונות של היממה המוערת לפני החשיכה.
הבטתי בו מעט לפני שהמשכתי. משהו בי היה שמח עבורו. איך שהוא הרגשתי שהוא לא שכב כך על הדשא הרך, ליד נהר או סתם בחיק הטבע המון זמן.
עד לפה היה ניתן להרגיש את הנינוחות שזרמה מימנו לסביבה.
הנחתי לו שינוח מעט לפני שיחזור לביתו הגואש והרועש – והתרחקתי לתומי.

אני חושב שעברתי מרחק של עשרים מטרים, עדיין צמוד לנהר (שלא אלך לאיבוד חלילה) כששמעתי את הצעקות.

הייתי עסוק ברדיפה אחרי פרפר גדול במיוחד כשקול של גבר איים על קול של גבר אחר. עזבתי את הפרפר המגרה והתחלתי לשעוט חזרה לעבר רוברט.
ואני מניח שגם הייתי מגיע אליו לולא פרוותי הארוכה והיפה נתפסה בצמח דביק וקוצני במיוחד, שקרקע אותי למקומי. ניסיתי להיאבק אבל הפסקתי מיד – גיליתי שאני מסתבך בו אפילו יותר אם אני מתפתל, וזה כאב נורא!
על כל פנים, עכשיו שמחתי שהייתה לי ילדות אנושית שגדלה על "פטר והזאב" (למרות שזה תמיד קצת הפחיד אותי).
נאלמתי במקומי והאזנתי. למרבה המזל, אוזניי היו פיקחות מאוד ויכולתי לשמוע את כל שיחת הגברים ללא רבב – אבל למרות הכל, עדיין פחד נאחז בי.

"תסלח לי אדוני, אבל אני יכול לעזור במשהו?" זה היה קולו של רוברט. הוא היה ירע אך ענייני.
"רק אם אתה תגיד לי מה אתה עושה כאן. ציד לא חוקי? מחכה לבחורה? הסבר את עצמך!!" זה היה קולו של גבר זקן, בעל מבטא אוסטרלי.
"מה? מה פתאום?! אתה רואה שיש לי רובה או משהו?"
הזקן המהם וחיכה קצת.
"טוב, אתה אולי לפחות יכול להוריד את הרובה שלך?? אני לא מתכוון לעשות שום דבר רע!"
רובה?! כל כך הצטערתי שאני לא שם ליד אבא של אופל, נוהם על הזקן עם הרובה כמו שכלבים צריכים לעשות למען בעליהם.
רציתי לנבוח או ליילל, אבל שום קול לא יצא מפי. לא התאפקתי וזעתי מעט במקומי, הפרווה התפוסה משכה בעורי וזה צרב. הרגשתי חסר תועלת, טיפשי, מבויש ומדוכדך באותו זמן. זה היה נורא!
בנוסף לכך גם הרחתי אבק שריפה וברזל חלוד. ללא ספק היה שם רובה. הוו! רוברט!! הצילו!!

"אז מה בכל זאת אתה עושה כאן לקראת החשיכה? הממ?? אתה בטח תגיד לי שבאת לדוג! אם כך, איפה החכה שלך??" שאל שוב הזקן.
"מה פתאום! א…אני, אני…" נדמה היה שרוברט באמת שכח לרגע מה הוא עושה שם.
אבל תודה לאל שהוא נזכר.
"יצאתי לטיול עם הכלב שלי."
"הכלב שלך? איזה כלב בדיוק?"
"הוא אהה…"
הייתי בטוח שרוברט מביט כעת סביבו בתקווה שאופיע; אבל היות ולא באתי, קיוויתי שעיניו לא נקרעו מאימה או פחד שמא קרא לי משהו. או יותר גרוע, למה אני לא בא לצידו כדי להוכיח לזקן את דבריו, לחזק את הביטחון הפנימי שלו ואולי גם לאכול את הזקן כדי להציל אותו.
הייתי בטוח גם, שהזקן לא השתכנע בכלל.
יללה קטנה של יגון שרקה מפי, אבל האוזניים שלהם בהחלט לא יכלו לשמוע אותי.
"מסתובב כאן איפה שהוא." השלים רוברט הנבוך.
שמעתי קירקוש מתכת, ולא נרגעתי. הזקן הוריד את הרובה? הרים אותו? – הוא עומד לירות באבא של אופל???
"אני רואה שאין לך כלי נשק, או כל מיני דברים חשודים." ציין הזקן. ואני חושב שאפילו שמעתי אותו נאנח. האם הוא נאלץ לרסן את עצמו ולוותר על העונג בירייה? זעתי מבלי ששמתי לב ועוד קווצת פרווה נדבקה לצמח הארור. זה כאב, אבל הייתי חייב לעמוד בפיתוי ולא לפצוח בריצה שעשוי לשחרר אותי בנגיסה אחת, שטנית מכאב.

היה שקט לכמה שניות, שבהן לא ידעתי אם המצב חמור או נרגע. זה חירפן אותי כל כך!! אבל ממש כאשר עמדתי להשתגע לחלוטין ולהתחיל לנגוס את הצמח הרעיל, שמעתי עוד אנחה וקרקוש מתכת נכנע.
האזנתי בדריכות.
"אֵמוֹר בחור, ראית במקרה ילד?" שאל הזקן. קולו היה חסר סבלנות, מעט כועס אך גם חושש ודואג. קפאתי במקומי וצמרמורת קרה ולא נעימה עברה בי.
"מה אמרת? ילד?" תהה רוברט וקולו השתחרר, וודאי בגלל כניעתו של הזקן והחלפת הנושא שהקטינה את היותו מאיים ומוכן לירות.
"כן, כן. כבר למעלה מארבעה ימים, בחור." נדמה היה שהזקן מקפיד לשמור על זעף וקוצר רוח, אך משהו בקולו נשבר כשאמר את זה. אוזניי הושפלו לאחור.
"אתה… כיוונת אלי רובה בגלל שחשדת שאני חטפתי אותו?" שאל רוברט, אבל הוא היה סבלני, מבין, ואפילו רוצה לעזור. כן, אלו התכונות שיש רק לרוברט.
הזקן נאנח בשלישית, ושמעתי צעדים על הדשא. הבחנתי כי מתחיל להחשיך מעט.
לפתע קרקוש המתכת חזר, ובבהלה. ניחשתי שרוברט התקרב אל הזקן, אך הוא לא הסכים שיגעו בו, ולכן החזיר וכיוון את הרובה בהזהרה.
הצעדים נסוגו אחורנית.
"יש עוד משהו שאני יכול לעשות, אדוני?" שאל רוברט, ושום חשש התגנב לקולו. הוא דיבר אל הזקן כאילו הוא היה שכנו חברו, אשר איבד גם כן דבר מה. לא כאל זקן מטורף עם רובה שמבהיל אותו באמצע היער.
היה שקט לכמה שניות, והעזתי לזוז מעט קדימה כדי לנסות לראות אותם. אך לא הזזתי אף אוזן מזקיפותה.
"אה… לא, לא." ענה הזקן ונשמע עייף פתאום. "פשוט תמצא את הכלב שלך ו… ותלך הביתה. כבר חשוך, ואני משער שאתה לא מכיר את היער טוב כמוני." הזקן חתם את השיחה, כועס כפי שהיה בהתחלתה, וצעדים על הדשא העידו על כך שפנה ללכת.

בערך שתי דקות אחר מכן רוברט מצא אותי, סבוך ודואב בתוך השיח הדביק והקוצני – מעט זועף ומעט מאוכזב. אך כאשר הוא ראה את בעייתי ופנה לשחרר אותי, כל רגשותיו התחלפו בהתרכזות פרימת הצמח מן הפרווה. וזו הייתה עבודה לא קלה. התביישתי בעצמי כל כך.
למה לא נבחתי? למה הייתי חייב לצוטט להם ולא השמעתי שום קול?? הו… כמה רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות! כמעט והתפוצצתי מכאב וסקרנות חרדתית. דאגתי, פחדתי, הסתקרנתי, תהיתי, כאב לי, כעסתי על עצמי ורציתי עכשיו רק לחזור לחדר החמים והנעים של אופל, על המזרן שתחת החלון בחדרה, לאכול ולישון.
לכלב לא אמורות להיות דאגות בחיים – כלב אמור, מקסימום, לדאוג לסמן לעצמו טריטוריה, לקבור לעצמו הספקת עצמות למקרי חירום למיניהם, ואולי גם להזדווג עם כלבות אחרות, אני לא יודע! אבל זה הבסיס, כל שאר החיים הוא משחק, אוכל, מתרפק, נח, משתובב. לכלב לא אמורות להיות דאגות ובעיות בחיים!
אז ככל הנראה שכחתי, שאני לא כלב רגיל…