וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שני .

יום רביעיי, לקראת סופו של השבוע. אחרי בית ספר אמא תסיע אותי ישירות לסבא וסבתא, ומשם תיסע לעיסוקיה החשובים שחרצו את גורלי.. השתדלתי לא לחשוב על סוף היום, וניסיתי להעסיק את עצמי בקיפול בומרנג מנייר ממחברת החשבון שלי. המורה שלי תפסה אותי די מהר, עוד לפני שהספקתי אפילו להוציא את העטים ולצבוע את יצירת המופת שלי בחום, כתום, צהוב ושחור.
הכיתה העבירה גל קטן של צחוק אחרי שהיא בחנה את האוריגמי המעוקל והחרימה אותו. הרגשתי נבוך.. אני לא יודע למה החלטתי לעשות דווקא בומרנג, או למה לעשות משהו אחר בשיעור בכללי. אולי המחשבה על השהייה אצל סבא וסבתא עוררה בי לעשות דברים מוזרים ביותר. ילד אחד התלחשש מאחורי ושאל את חברו למה יצרתי בומרנג. שאלתי את עצמי את אותה שאלה, ועניתי לעצמי שזה בטח בגלל שחשבתי שזה אולי עשוי לשמש כמנחה לסבא, ובכך לגרום לו להתרכך כלפיי אולי יותר.
אני לא טיפוס שמרבה להתרכז, אני בהחלט מעדיף להביט בציפורים נודדות דרך חלון הכיתה או לבהות בקנאה בתלמידים בוגרים יותר שעומדים לסיים את בית הספר, ולכן מרשים לעצמם לשכב על הדשא בחצר בזמן שיעור. אבל למרות זאת, אני מקשיב בשיעורים, ברוב השיעורים, ואפילו מצטיין בכמה – אני אוהב הנדסה בשיעורי מתמטיקה, אני די טוב בהיסטוריה ובמדעים, אך אף אחד מהם לא משתווה לשיעור חינוך גופני. זה הוא השיעור המועדף עליי וכבר שלוש שנים ברציפות שאני מקבל בו מאיות בתעודה. לא פלא – אני יכול להעיד על עצמי שאני נער גבוה יחסית לגילי, בעל גוף מפותח (חזית) ובעל המון מרץ.
אני מאוד אוהב את השיער השחור והגלי שלי. טוב לא בגלל שהוא גלי ושלפעמים ניכר בו יותר מידי שהוא לא מסורק.. אלא בגלל שהוא תמיד רך; זה דבר שאמא שלי תמיד התגאתה בו. יש לנו מזל שבגנים (מצד אמא) השערות שלנו כהות, מבריקות ובעלות מגע רך כמו פרווה של חיה. לסבתא יש שיער חלק וארוך כמו מפל מים זכים עד המותניים, שהיא קולעת לצמה. לסבא יש גם שיער ארוך ושחור, מעט פחות חלק כמו לסבתא, אבל מתוח לאחור ואסוף בחתיכת עור חיה עם שרוכי בד; לאמא יש שיער חלק כמו להם אבל קצר עד מאחורי הכתפיים. לאבא, לעומת זאת, יש שיער פחות כהה ומתולתל. רק שאני לא חושב שהוא הראה את זה לאנושות החל מגיל שש-עשרה, שמאז ועד היום הוא מגלח אותו עד כמעט קרחת.
לא אני ולא אמא אהבנו את הגלח המגעיל שלו, ואני חושב שאמא הגזימה טיפה יותר מידי עם ה"גלח מגעיל" שלה, כי היא גרמה לי לפחד להסתפר! לא שזה מפריע לי יותר מידי- אני אוהב את השיער שלי ארוך כמו של הביטלס בתקופת האלבום "ריבולבר", אבל הרבה פחות מסודר (הרבה הרבה פחות מסודר)
דבר נוסף שגורם לי להרגיש טוב עם הפנים שלי אלו העיניים. אמא, אבא ואפילו הרופא היו די נרגשים כשנולדתי עם עיניים כחולות כמו לאבא (ואולי מעט יותר כהות), אבל זה הסממן היחידי שלי שמקשר אותי לאבא. סבא אפילו העז וציין שהייתי יכול להיות הרבה יותר טוב עם עיניים חומות כמו לצד של אמא, אבל עד כמה אפשר להיראות כמו רק הורה אחד מהשניים? זה מתחיל להחליא בשלב מסויים, אני צודק?

אבל איפה הייתי? הו כן, שיעורי הספורט. אז אחרי שסיפרתי לכם על הגוף והמראה שלי – אני אוהב את שיעורי הספורט גם בגלל הסיום שלהם. אתם מבינים, אולם הספורט מחולק לשניים בעזרת מחיצה ענקית שיורדת למרכז אולם הספורט באופן חשמלי. אנחנו, הבנים בצידו הקרוב לכניסה והיציאה, ואילו בנות בצד הרחוק יותר. כך שיוצא מצב שבכל סיום שיעור אנחנו פושטים חולצות, שמים דאודורנט, ומקררים את הגוף(המסוקס) שלנו אחרי השיעור, בזמן שצעדת בנות עם ילקוטים חולפת על פנינו לכיוון היציאה.
לא עברתי בחיי שיעור אחד בלי צחקוקי בנות ומבטים חטופים ומחוייכים כלפינו. ואני שם מאה דולר על זה שהן לא מרכלות עלינו לרעה.
ואם אתם חושבים שרק הבנות מתרגשות מכל הסיפור הזה, אתם טועים, ואני מניח שאני לא היחיד שתמיד מחפש בעיני מישהי מסויימת, בודק אם היא הביטה בי, איך היא הגיבה, אוו.. ומה היא לבשה לשיעור.. סילחו לי..
בואו ואשתף עמכם סוד קטן: יחד איתי בכיתה יש נערה בשם אוֹפָּל. אמא שלה קראה לה כך כיוון שהיא מדענית אבני חן או משהו כזה; היא תכשיטנית בנוסף לכך, ויש להם חנות פרטית לתכשיטים בעבודת יד מאבנים אמיתיות- ואפילו לאחותה הגדולה יש שם של אבן חן.
אני חושב שהתחלתי להרגיש משהו כלפיה בערך בתחילת שנה שעברה. אני לא יודע, אבל זה בטח בגלל ששיבצו אותי לשבת שולחן לידה, ומצאתי את עצמי שיעורים מסויימים מביט בה, ונהנה לראות כיצד היא מעתיקה בשלווה מן הלוח, או צוחקת בחשאי עם חברתה היושבת מולה, מעבירה לה פתקים, עושה פרצופים המתאימים לכתוב בניירות הקטנים (את זה הכי אהבתי, היא ממש שחקנית!) ונוכחותה פשוט קסמה לי..! מכירים את האנשים האלו שבכל פעם שהם קרובים אלייך הם עושים לך תחושה טובה? ואתה לא יודע למה?? אז הנה! גם אני אתכם במועדון.. אך מלבד זה שהיא חיננית ובעלת גוף די טוב לטעמי כבן, אין יותר מה להגיד!
אהה, כן, בעצם יש – יש לה שיער שאטני כהה שמתחיל חלק מהקרקפת, והופך ונהיה מתולתל ככל שהוא מתארך, ויש לה שיער ארוך.
לא פעם ולא פעמיים יצא לי לדבר איתה, אבל למרות שהשיחות שלנו היו קצרות יחסית ואפילו משאירות טעם מתוק על הלשון, זה בהחלט לא היה מספיק כדי שהיא תראה אותי כחבר קרוב לה, וזה בהחלט מבאס.. אבל עכשיו אני אספר לכם על ניקולא, ואתם פשוט תתרגזו עליי כי הייתי ביישן ומידי בכדי לגרום למצב הדליל וה-"בסדרי" בינינו להתקדם למשהו יותר רציני!.
אבל אני יכול להבין אתכם, כי אני כועס על עצמי לא פחות..
אז הנה: ניקולא היה הבן שישב מאחוריה בכיתה: נער מכוער להפליא (או לפחות בעיני) עם המון פצעונים אדומים וגדולים, שיער מסופר ל"מוהק" – שזה פס שיער באמצע הראש בעוד הצדדים מגולחים (וזה באמת נראה מגוחך כי הוא ילד מתולתל) – בעל אופי מעצבן עם חשיבות עצמית רבה מידי והרגל מגונה לחוש את עצמו גבר יתר על המידה. רוב הבנים לא כל כך סובלים אותו, אבל האגו והגישה שהוא מקרין גורמת לכולם לשנוא אותו בסתר, כי הם די מפחדים מימנו.
זה כל כך לא הוגן.. הנער הרזה והשרירי הזה, שאפילו נמוך מימני במעט, ש'משחק אותה' ליד אופל כמו רומנטיקן ג'נטלמן ונחמד, מצליח כמעט בכל דבר: שנה שעברה הוא שם פס גדול על המורים ועל הלימודים, וכולנו החזקנו אצבעות בתקווה שהוא יקבל ערימות של "בלתי מספיק" בתעודת סוף שנה, ויסולק מבית הספר או יישאר כיתה. אבל המניאק הצליח איך שהוא לעבור את המינימום ונשאר איתנו שנה נוספת. אני חייב לציין שלולא הצליח לעבור, אולי היה לי איך שהוא סיכוי עם אופל.. איך שהוא.. אולי..
אבל, כלומר, תחשבו על זה!! חייבת להיות לנער הזה לפחות נקודת תורפה אחת! משהו קטן שיהיה אפשר לצחוק עליו או להשתמש בזה נגדו! לא יכול להיות שהוא מושלם כל כך!
אבל בכל מקרה, אולי הייתה לי גם האפשרות הזאת, להצליח לפתח משהו עם אופל, למרות שעלה עם כולם כיתה; רק אילו הייתי פחות חסר ביטחון בכל פעם שראיתי אותו מדבר אליה או מתייבש וצוחק איתה… אתם מבינים, משהו תמיד צבט בליבי כאשר הוא שיחק לה בשיער בזמן השיעורים. המחשבה שזה יכולתי להיות אני שפורם לה בעדינות את הקשרים בשיער… לא רק זה, הם דיברו המון בהפסקות,הוא תמיד נתן לה חצי מאיזה חטיף שהביא מהבית; ניגש להתיישב לידה גם כשהיא העדיפה להיות לבדה ולעסוק בקריאת ספר או הכנת שיעורים.. והכי גרוע- יום אחד מצאתי אותו מחבק לה את המותניים בזמן שהם דיברו, קרובים זה לזו. אני חושב שהרגשתי כאילו מישהו ניפץ בתוכי כלי זכוכית עצום מימדים, ששבריו דקרו ושרטו אותי בכל חלק אפשרי בגוף.
יום אחר יום, ככל שהזמן עבר, פחות ופחות אהבתי את הטיפוס למרות ששנאתי אותו מלתחילה. ואחרי שהתגלה לי שמאמצי העלו חרס, והם כבר "חבר וחברה", הייתי ב-תקופת הדיכאון. שנאתי את ניקולא, שנאתי את החיים, שנאתי את זה שהוא משחק לה בשיער והיא לא מתנגדת, שנאתי את כל בית הספר, אך יותר מכל פחדתי שאתחיל לפתח שנאה גם כלפי אופל, אבל למזלי זה לא קרה.
טוב, בכל מקרה, לא שאפשר לקרוא ל"מאמציי" מאמצים; למרות שניסיתי, זה בהחלט לא השתווה למה שהוא עשה כדי ליצור איתה קשר.
אבל לפחות יש משהו מנחם בידיעה שהיא מודעת לקיומי, וגם בלצעוד מאחוריה אחרי בית ספר עד הצומת שמימנה דרכינו נפרדות. היא ואני לא גרים קרוב, אם זה מה שעלה במחשבותיכם, אבל אנחנו כן צועדים לפחות רחוב שלם עד שכל אחד פונה לכיוון ביתו. אני גם נורא שמח שניקולא גר בכיוון ההפוך. הדבר האחרון ש הייתי צריך היה לראות אותם מתחבקים בעודם צועדים חזרה הביתה.