וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שניים-עשרה .

ריחות חזקים של צעצועים גומי, חטיפים, נסורת, מים עכורים, לשלשת ציפורים ואוכל למכרסמים עמד באוויר, אבל משום מה – היה יותר נוח להיות שם מאשר בווטרינריה.
ראיתי ארנבים פרוותיים שהביטו בי בפחד מתְמיד, אוגרים שהביטו בי זמן קצר ואז חזרו לעסוק בענייניהם המרצרצים, ואיגואנה אחת, שלא הביטה בי כלל. התהייה הנרגשת על היכולת לדבר עם חיות עלתה בי שוב. האיגואנה נראתה לי פרטנר גרוע למדי, אז הלכתי חזרה לארנבים.
בינתיים, אופל ואמא שלה ביקשו עזרה מהמוכר.
יחד עם צווחות התוכיים והריח החזק והמסריח של הדגים, נעמדתי מול הכלוב של הארנבים. שמתי לב שיש שם אפילו שני שרקנים.
אני מודה, שאפילו לא ידעתי עד לפני כמה דקות איך לנבוח, אז בעיקר לא ידעתי אם יוכל לצאת מימני קול אחר. ניסיתי להגיד "שלום", אבל יצא לי רק מין יללה חלושה ומעוותת. ארנב אחד הביט בי, שפמו רוטט, ופניו היו כל כך חזיתות מולי, עד שהוא נראה פוזל.
"שלום" חזרתי על היללה המוזרה, אבל הארנב לא הקרין שום דבר יוצא דופן.
ארנבים הם סתם טיפשים. החלטתי והלכתי עד שהגעתי, להפתעתי לכלוב המשכן גור לברדור קטן. איך שהגור הבחין בי, הוא מיד זינק וניסה לשרבב כמה שיותר מפניו בין הסורגים, זנבו הקטן מקשקש במרץ.
זה היה כל כך חמודי, עד שקירבתי את אפי אליו כדי לרחרח אותו. היה לו ריח ברור של גורים בני לא יותר מחצי שנה. הגור כנראה כל כך התלהב שיש פה עוד כלב, עד שהוא נתן לי ליקוק קטן על האף כשהייתי מספיק קרוב אליו. התמוגגתי, והחזרתי לו ליקוק.
הוא היה כל כך מאושר עד שנבח. זה היה מפתיע. זה עדיין נשמע באוזני כנביחה רגילה, אבל במוחי התפרשה המילה:" שלום!!". זה היה מוזר ממש, אבל אדיר! אני מסוגל להבין נביחות!
עכשיו ניסיתי להחזיר לו נביחה, לא ידעתי מה אני אומר, או מה יוצא לי – הרי שמבחינתי עדיין כל הנביחות הן אותו הדבר; אבל עם נביחתי, הגור הקטן התרגש כל כך, עד שכל פלג גופו התחתון זע ונע יחד עם הזנב המקשקש בהתרגשות.
רציתי לצחוק, אבל נפלטה לי במקום זה עוד נביחה. הגור הקטן מיד פלט שרשרת נביחות בעצמו, ולהפתעתי, התפרש במוחי המשפט הבא:" אתה בחוץ, אני גם רוצה להיות בחוץ! תוציא אותי איתך!"
אמנם היה לי מוח (שעכשיו התברר לי שהיה) שלושת-רבעי אנושי, אבל לא יכולתי לפתוח לו את מנעול הכלוב. בכל זאת הייתי זקוק לאצבעות, אם לא למברג.
לא בדיוק ידעתי איך להחזיר לו תשובה אם לא ידעתי איך לנבוח כדי להוציא משפט הגיוני, אבל עצמתי עיניים לרגע, וחשבתי בכל כוחי על המשפט "מצטער, אני לא יכול.. מצטער, אני לא יכול.. מצטער אני לא יכול.." וכשפקחתי עיניים, עדיין מדקלם בשיא הריכוז את המשפט, נבחתי שלוש נביחות רצופות.
הגור הקטן נראה מעט מאוכזב.. ולמרות שניסיתי לשמור על אורך רוח מזדהה, הייתי מאושר! תפסתי את העניין!
הגור הרים את עיניו אלי והביט בי ממושך; אוזניו מורדות לאחור וכף ידו הקטנה מגרדת את סורגי הכלוב. כשהבטתי גם בו, נדמה היה לי שאני מבין שהוא נמצא בחנות חיות הזו כבר הרבה זמן לבדו ואין איש שבא לקנות אותו. ניערתי את ראשי – איך לעזאזל זה הגיע? האסימון נפל לי רק אחרי שניות. כלבים לא עומדים זה מול זה ונובחים כשהם מתקשרים. וואוו, גדול! אני יכול לתקשר גם עם מבטים וסימנים! נחמד שאני תופס את זה די מהר.
ניסיתי להשיב לו בקודים של כלבים.. סרקתי מהר את מה שאני מכיר ולא בא לי כרגע כאינסטינקט..
ידעתי רק על זנב בין הרגליים, הזהרה, שמחה, כניעה והזמנה למשחק. אבל לפתע הגור הקטן ילל יללה גבוה ומצייצת, ופתאום מצאתי את עצמי משיב לו ליקוק, מנמיך את אוזני לגובה רגיל וזנבי התקשה והתייצב. נראה שזה ניחם מעט את הגורון, והוא דחף את אפו בין הסורגים כמה שיכל כדי ללקק אותי במרץ.
לא ידעתי למה עשיתי את זה, את הסימנים האלו.. אבל זכור לי שתחושת חמלה ונחמה אפפה אותי כשעשיתי את זה.
אופל קראה לי וקמתי ללכת.
הגור נבח לי להתראות, ואני נבחתי לו גם. הה! נבחתי לו מילה בלי שהתרכזתי בה המון! ממש התגאתי בעצמי שאני מתקדם היטב בחומר!

באתי אל אופל, וזו הראתה לי שתי רצועות. אדומה עם עצמות קטנות ולבנות ושחורה רגילה (לפי דבריה). קירבתי את אפי אל זו ללא העצמות. היא השמיעה ציוץ מתרגש ומתפעל. חבל שמרגרט לא הביטה באותו זמן על פרץ האינטליגנטית הזה.
אופל החזירה למדף את הרצועה האדומה ואז חזרה לבחון צעצועים לכלבים. אמא שלה המשיכה לדבר עם המוכר, וזה הציע לה חטיף בריאותי לכלבים (משהו על "בריא לשיניים" ועושה ריח טוב מהפה) ובעוד היא בוחנת את החטיף (שעלה יותר מעשרה דולר) אופל חזרה אליי עם חבל עבה בעל גדיל חוטים בקצה האחד, ולולאה להחזיק בקצה השני.
"מוצא חן?" היא שאלה ורחרחתי את החבל. לא ידעתי איזה צבע יש לו חוץ מלבן, אבל היה בו משהו מושך ואופטימי. דמיינתי את עצמי נושך ומושך את החבל נגד אופל, והתמלאתי רוח חיים. "כן!" אמרתי בראשי וליקקתי כאות אישור את החבל. אופל פרעה את ראשי בחיבה וניגשה להניח את החבל לצד הרצועה על הדלפק.
כעת מרגרט והמוכר בחנו אוכל לכלבים. נראה היה שלמרגרט אין שום מושג קודם או כללי בכל הקשור למוצרים נכונים וחיוניים לכלבים, והמוכר הבחין בכך – לכן הוא דילג על כל השקיות הענקיות ועצר מול אחת ענקית במיוחד עם תמונה של כלב גולדן מחייך עם הלשון בחוץ, והתחיל להסביר על כל הויטמינים והמינרלים (וממש ממש בסוף) על המכיר.
נראה היה שאמא של אופל משתכנעת, אבל אני ממש לא.
התקרבתי ורחרחתי את האריזה. גם מחוץ לניילון העבה, ריח המזון לא עורר בי תיאבון בכל (היית אוכלים מזון בריח של הצואה שלכם?) ונבחתי אליהם כשאמרתי "תשכחו מהאוכל הזה, אני לא אוכַל אותו!" והוספתי עוד יללת דחייה כלפי השקית העצומה.
"אממ, יש לך משהו אחר להציע לנו?" שאל מרגרט ורציתי ללקק לה את הפנים באהבה גדולה. (למרות ששנייה אחרי זה חשבתי עד כמה מגעיל זה יהיה) אבל רק הסתפקתי בליקוק זעיר של כף ידה הקרובה. מרגרט קפצה ואז צחקה.
המוכר טייל על פני עוד שקיות ועצר מול אחת בינונית עם ציור של כלב טרייר סקוטי עם מטפחת סביב הצוואר וקערת מזון מלאה.
גם בשקית הזו היו המון מינרלים וכימיקלים אבל מרגרט דחתה אותה בגלל המכיר, עוד לפני שהספקתי לרחרח אותה.
השקית הבאה הייתה בערך באותו הגדול, בצבע לבן עם תמונה של שלושה גורים בעלי שלושה כתמי צבעים שונים ואפילו תוספת קטנה של איור אנטומי של שלד הכלב. (שזה בטח הדגיש את הויטמין במזון שמחזק את העצמות) והפעם כולנו היינו מרוצים (אפילו אני! זה הריח כמו עוף ואורז, יאמי!)
וכשהמוכר עזר למרגרט לקחת את השקית לדלפק, הררי צעצועים, חטיפים, ואפילו סוודר (נדמה לי) היו עליו כבר.
אופל נאלצה להחזיר את רובם חזרה למקום, מאוכזבת, ויצאנו שמחים וטובי לב מהחנות עם: אוכל שהריח כמו תנור מהביל לפני הסעודה של יום שישי בערב, חבל משיכה ונשיכה, חטיפים בצורת חיות (שנראו ממש כמו קרקרים חומים לילדים לולא ריח התיבול החזק והזר והעובדה שזה העשוי מקמח עוף) עצם לעיסה יפת מראה ורצועה.

כשאופל שאלה את אימה מדוע הן קנו רצועה אבל לא תגית שם ואפילו לא קולר! האֵם רק חייכה במסתוריות ואמרה שהיא תשאיר את זה לה.
לפני שיצאנו לכיוון החניון, מרגרט שאלה בשנית מה השם המלא שלי ובאמת תהיתי מה היא מתכננת. אבל אני מעדיף להשאיר את זה למחר, לחכות שש שעות בבית לאופל, נסיעה מיוחדת לקניון הגדול, חיסונים אצל הוטרינרית, גיליתי איזה כלב אני, גיליתי איך לדבר עם כלבים אחרים! ואפילו קנו לכבודי אוכל, עצם לעיסה, רצועה וצעצוע.. לא יודע מה איתכם.. וגם לא בטוח מה איתי, אבל כל מה שרציתי לעשות עכשיו – זה ללכת לישון.