וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שמיני .

שתי הבנות התקרבו אליי, ואני לא נרתעתי. אופל האטה בעדינות כשהייתה כבר מטר מולי, ושלחה את גב ידה לעבר פניי. הייתי מוכרח לחשוב מהר, מה כלבים עושים כשמישהו שולח להם את גב היד?? אה כן..
הרגשתי ממש מטופש, רחרחתי לה את היד. אבל פעולה זו התגלתה כמדהימה.. בחיים לא יצא לי להריח מאופל שום דבר חוץ מהבושם שלה! ואילו עכשיו הרחתי עשרות דברים, ביניהם גם מעט מהבושם: בד ציפית של כרית, פרוסת לחם, אגרטל פרחים, זהב, שמפו בריח לוונדר, עלים של עץ ונעלי ספורט. ואוו, כמה דברים אפשר לדעת על הבן אדם רק מגב היד שלו!
אחרי הרחרוח חשבתי שזהו, אולי גם הבחורה השנייה תתקרב ואז הן ילכו, אבל ללא התרעה, אותה כף היד נשלחה אל ראשי וליטפה אותו בתנועות חלקות ומתמוגגות. זה היה מרגש ומלחיץ באותו הזמן. כלומר, נסו לתאר את הבן אדם שאתם מאוהבים בו בסתר, בא – ומתחיל ללטף לכם את הראש.
אני חושב שמיד אחרי זה פערתי את פי ושרבבתי את לשוני החוצה, מתנשם.
אופל צחקה ומשכה את הליטוף לכל אורך גבי וצווארי. אני חושב שאילו הייתה לי ההזדמנות, הייתי מתפוצץ עכשיו.
הבחורה, ששמה ג'ייד, ולה זוג עיניים ירוקות להפליא, התיישבה ליד אופל ובחנה אותי עם קצת פחות התרגשות.
"אופל, אני חושבת שלא כדאי לגעת בו, אולי יש לו קרציות!"
"מה פתאום קרציות, תראי איזו פרווה יפה יש לו! אם היו לו קרציות הוא כולו היה מכוסה בשריטות מגירודים"
בהחלט היה גו בדבריה. ובאמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב לפרווה, שלכל הרוחות, הייתה לי.
תהיתי איזה צבעים היו לה. ומה המרקם שלה.
"תראי אם יש לו קולר, כלב כזה מטופח לא יכול להיות סתם כלב רחוב.. תבדקי אם הוא שייך למישהו!" דרשה ג'ייד.
אופל הביטה לרגע בבחורה השנייה ואז מוללה את הפרווה שעל הצוואר שלי. הלב שלי פעם כמו תוף ענקי כשעשתה זאת.
"אין לו כלום.." אמרה אופל ואז לפתע שאפה אוויר בתדהמה.
"מה קרה??" ג'ייד העבירה את ה'קוקו' שלה לכתף השנייה. גם אני נאלמתי ממתח.
"ג'ייד, את חושבת שאמא תרשה.. את יודעת.." אופל נשכה את שפתיה בתקווה והחוותה את מבטה לעברי.
אמא? אהה.. אז כנראה שזו אחותה הגדולה! היי, בעצם נכון.. אופל אמרה לי משהו שהיא ואחותה משוטטות להנאתן ביער פה.
"שאמא מה..?" ג'ייד עדיין לא הבינה את המסר. ובעצם גם אני לא. למרות שכרגע הדבר היחידי שעניין אותי (ברגע שנפל לי האסימון) הוא שקלטתי שאני ניצב עירום מול שתי בחורות. רק אחר כך נזכרתי שאני כלב.. וזה לא עד כדי כך חשוב. אבל בכל זאת..
"שאמא מה תרשה לנו, אופל??" ג'ייד נכנעה.
"נוו..! לגדל את הכלב!"
פערתי את עיני לשמע הדברים. להיות חיית המחמד של אופל??! לרגע לא ידעתי מה לחשוב. אחר כך הסכמתי שאסור לי לפחות – לחשוב – על עצמי כחיית המחמד שלה. זה פשוט נשמע רע לכל הכיוונים.
אבל בדרך לא מוסברת, הזנב שלי (שרק עכשיו גיליתי אותו) התחיל מקשקש לכל כיוון. זה היה מוזר, איבר בגוף שלך ש"חי" בנפרד משאר הגוף, ופועל רק על פי מחשבות נרגשות. אוו.. רגע…

על כל פנים, ג'ייד נראתה הרבה פחות נרגשת. היא הייתה סקפטית וכבר קמה כדי לחזור לנעליים שלה. אופל ניסתה לשכנע אותה, וציינה בפניה עד כמה שאני מקסים ויפה! חמוד ובודד!
אני חושב שהאדמתי כולי מתחת לפרווה. הלוואי שיכולתי לדבר ולהודות לה, קשה לתאר את פרץ הרגשות שזעו ונעו בתוכי!
"אבל אמא בחיים לא תרשה! את יודעת כמה שהיא סטרילית והיסטרית בכל הקשור לתכשיטים הסטרילים שלה! וחוץ מזה, אין מצב ש – הוא – לא שייך למישהו"
לשמע הדברים האלו קמתי מיד על רגליי ונעמדתי לצד אופל. אפילו לעמוד בגובה הברך שלה היה מרגש מאוד. הבטתי לאחותה בעיניים. עכשיו ידעתי משהו מסוים וחד משמעי – אם אני הולך להישאר כלב עד לימי האחרונים, אני מעדיף לבלות אותם ככלב של אופל, מאשר כלב אשפתות שחי ביער.
מתחתי את חזי מול אחותה הגדולה, ומבלי ששמתי לב, אוזניי הזדקפו. זה היה משהו יוצא דופן לחלוטין. שריר נוסף הצטרף אל מערכת העצבים שלי, וזה היה מוזר ואדיר באותו זמן.
אופל הביטה בי מלמעלה וחייכה חיוך רחב.
"רואה?" היא אמרה לאחותה.
ג'ייד הביטה בי בפרצוף תוהה ועקום, אבל לבסוף הניחה לזה וחזרה לנעול את נעלי הספורט שלה.
אופל חזרה גם היא ונעלה אותם בהתרגשות. אחרי שסיימה לשרוך את שרוכיה, ומתוך המחשבה שאני עשוי להישאר ולא לבוא איתן, היא הקליקה באצבעותיה ושרקה לי במתיקות שאבוא אחריהן. אני מודה שזה היה מעצבן ממש – אבל כדי לגרום לה להפסיק עם זה צייתתי מיד.

אני חושב שהלכתי איתן, ומעט מאחוריהן, למשך עשר דקות- מלווה בשיחתן על איך אמא עשויה להגיב ועל איך הן יקראו לי. היי, קוראים לי גילן!! רק חבל שלא הייתה לי שום דרך להסביר או לסמן להן..
ברוב הדרך התלוותי גם בשריקותיה של אופל כדי להחזיק אותי איתן עד הסוף (לא שרציתי בכלל ללכת למקום אחר) עד שהגענו לאחו גבעתי שמימנו ומטה היה אפשר לראות את הקצה של העיירה שלנו. ירדנו בדילוגים מהירים והתאזנו כשהגענו לשביל אדמה יבשה שקבעו מכוניות במשך הזמן.
הלכנו עליו עד שהגענו לאזור בו כבר התחילה העיירה, ועלינו על מדרכה. אופל הקפידה שאשאר קרוב אליהן ולא אתפרץ לכביש חלילה (והייתי מאוד שמח, אילו יכולתי, להודיע לה שאני ממש לא מתכוון לעשות את זה) ואחרי שחלפנו על פני כמה וכמה בתים, שתי הבנות נעצרו בבת אחת מול שער גבוה ולבן, פתחו אותו ונכנסו יחד איתי לתוך החצר.
אופל גרה, לפי מה שגיליתי עכשיו, בבית שנמצא בקצה העיירה, ברחוב האחרון. היה מוזר מאוד להיות בחלק הזה של העיירה, ואף יותר מוזר להיות בתוך הבית של אופל. הייתה להן חצר מרשימה – בעלת דשא קצוץ בקפידה, נדנדה רחבה עם כריות, פסלי אבן חביבים של שיירת ברווזים, ובצידי השביל המוביל אל דלת הכניסה, כל מיני סוגי אבנים בצבעים ובמרקם שונים, בגודל של כדור פוטבול או באולינג לכל היותר.
עכשיו הבנתי למה אמא של אופל וג'ייד עשויה לאסור על שהותי כאן. הגינה הזאת הייתה מטופחת ונקייה מידי. בחיי, הן בטח יחשבו שאני עלול לחרב להן אותה עד היסוד. כבר מאותו רגע התהלכתי זקוף וישר, מפגין כמה שפחות עניין בדשא הישר והמצוחצח ובחתול שישב על הגדר של בית השכנים.
ואילו חשבתי שהחצר הקדמית שלהם היא המקום המסודר ביותר עלי אדמות, שכן לא ראיתי אף פעם בחיי את פנים הבית שלהם.
ואוו, אין ספק שמבחינה כלכלית, הם מסודרים היטב. כמו בחוץ, אבנים גדולות ומבריקות עמדו לנוי על הרצפה, לצד מתלה המעילים, ועל מדפים נמוכים ועבים בגובה הספות בסלון; עציצי ענק באגרטלים שבריריים עמדו על רצפת השיש הלבן, שמרוב ניקיון ראיתי בה את השתקפותי!
הקירות היו לבנים לא פחות, ובין כל הרהיטים היקרים והטלוויזיה הענקית, השחורה והדקה (שנראתה לא פחות גם כמו אבן חן עצומה וממורקת) נתלו על הקירות ועמדו על המדפים תמונות של המשפחה. אופל ואחותה, אביהן ואימן, אימן ותעודה ממוסגרת שהיא מחזיקה באושר גדול. ניחשתי שזה בטח התעודה שהפכה אותה למדענית שחוקרת אבני חן אם אינני טועה..
התפעלותי הרבה מהבית (ורק מהסלון וקצת מהסביב לו) ריתקה אותי כל כך שבקושי ולא שמתי לב לריחות שהגיעו אלי.
כמובן שריח מטורף של ניקיון עמד באוויר, ויחד איתו ריח שדמה קצת למרפאת שיניים, אבל לא בדיוק. ניחשתי, שוב, שזה קשור למעבדה שיש להם בבית. עכשיו רק נותר לי לתהות איפה חנות התכשיטים הפרטית.
כל כך הייתי עסוק במוזאון המצוחצח שסביבי, עד שלא שמתי לב שנותרתי נטוע במקומי בזמן שאופל ואחותה כבר חלצו את הנעליים, והתהלכו, כל אחת לחדר אחר. שמעתי את אופל קוראת "אמא" בקול שהדהד ברחבי הבית. הבטתי שוב בתמונות ובחנתי את האב של המשפחה.
היה לו שיער מעט מאפיר, עצמות לחיים גבוהות ועיניים ירוקות עייפות. הוא מצטלם מחייך ליד האם ונראה שמח. שיערתי, לפי חולצת הטריקו הפשוטה והמכנסים הקצרים- ומתחתיהם, זוג סנדלים חומים, שהוא לא גבר שבגלל העבודה שלו בקושי נמצא בבית, אבל למרות הכל – מעט פחות דומיננטי. היה ללא ספק ברור שמי שעיצב את פנים המקום הייתה לגמרי אישה.
אמא של אופל וג'ייד, אישה בעלת רעמת תלתלים בצבע שדמה לשתי הבנות שלה, שפתיים שהרבו להיצבע באודם מבריק ו(לפי רוב התמונות) הבגד המועדף עליה היה חלוק מעבדה לבן.
רק אני מסתכל בתמונות, והנה יורד לו בעצמו במדרגות- חלוק לבן, שמחזיק מעליו ראש אישה עם שיער שופע תלתלים, מחביא מאחוריו את אופל, ועל פניו.. לצערי.. מבט נוקשה ומבולבל.