וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שמונה-עשרה .

מזל שהגיע יום שבת.
הבוקר קמתי ומצאתי את עצמי שוכב על צד גופי, כשראשי על הרצפה ושאר גופי על המזרן. בני אדם רגילים לא יכולים לסבול שינה כזאת, ובאמת הופתעתי שהצלחתי להישאר רדום ככה. מילא זה, הבוקר החלון שמעלי היה פתוח, וזה אומר שמישהו פתח אותו! כלומר, מיד שיערתי שזאת הייתה אופל משתי סיבות: לא היה ריח של חולי, שינה ושום דבר, בעצם, חוץ מימני בחדר. וגם כיוון שאילו הייתה זאת מרגרט או רוברט, זה היה מעיר אותי (לא יודע למה). וזה אומר שאופל וודאי מרגישה טוב יותר!
קמתי והתנערתי. אווו… בחיי, למה לא התנערתי אתמול לעזאזל? זה באמת משכיח מכל הצרות! שמחתי שהתחלתי את הבוקר החדש בתחושות טובות ויצאתי מהחדר, רעב בטירוף.
חלפתי על פני החדר של ג'ייד ושמעתי נחירות קלות. הרחתי אצטון, לק ומצעי מיטות רכים עם ריח חזק של חום, שינה ודאודורנט. התריסים לא הוגפו והיה חשוך בחדרה כמו הלילה. בחיי, מתבגרים בגילאי 17 ומעלה כאלו מוזרים. זה כאילו הם מנסים להסתגר ולברוח מכל העולם, ואפילו בחדרים שלהם יש תחושה שהבוקר עדיין לא הגיע. כאילו הזמן אצלם זז לאט נורא, משאר העולם.
בחדר של אופל, לדוגמא – אם מתעוררים מספיק מוקדם אפשר לראות את הזריחה ראשונים לפני שאר חדרי הבית; וכל החדר, בנוסף לכך, מתמלא בצבעים מדהימים שמפיקים קרני האור והווילונות החצי שקופים שלה.
זה נהדר. אם תהיה לי מלונה, אני רוצה דלת מווילונות כאלו.

המשכתי מהחדר המתבגר של ג'ייד לפינת הפופים, המגזינים המבולגנים והטלוויזיה הקטנה, ומשם לקומה התחתונה. לצד שולחן האוכל ישבה מרגרט עם כוס קפה וקערה קטנה שהכילה, אם אפי אינו מטעה אותי, גרנולה וחלב.
היא הקרינה שלווה ורוגע, וכבר לא חששתי להתקרב אליה. בנוסף לכך, ליקקתי לה את כף היד בברכת בוקר טוב. היא קפצה כי לא הבחינה בי קודם, ואז חייכה ומיששה את אוזני המקופלת.
חיכחתי את ראשי בּיֶרֵכָה והיא התמוגגה וליטפה בליטוף ארוך וחזק את צווארי. אווו… זה היה נהדר… כמה חבל שבני אדם לא מלטפים אחד את השני ככה תמיד. בעצם, עדיף שלא ילטפו – כך יישאר לחיות המחמד יותר!
היא קמה, שנינו שוכחים את עלילות אתמול, והגישה לי אוכל לקערה. אוו! נהדר!
מרגרט, יש לך יופי של אינסטינקטים! כל כך רציתי להתנפל על האוכל, אבל ידעתי שמעכשיו אני מוכרח לפצות על הפסל ששברתי (שבנס לא נזרקתי לרחוב בגללו) ולהתנהג כמה שיותר יפה.
אז התיישבתי ולא מָשְתי ממקומי עד שמרגרט חזרה לשולחן האוכל. וגם אז, לא טרפתי, אלא אכלתי בשקט ובחדווה. למרות שזה היה איפוק קשה מאוד עבורי.
לא יכולתי שלא להבחין בחיוך הקטן והמרוצה של מרגרט לפני שפניתי לאכול את הבוקר שלי.
המממ… עוף ואורז. תחשבו איך זה לאכול עוף ואורז כל יום, לכל ארוחה. כן, גם בבקרים. בני אדם וודאי היו משתגעים לפני שהיו מתים מחוסר בירקות או שאר אבות מזון. לכלבים לפחות יש מזל שהבעלים שלהם מצ'פרים אותם מידי פעם בחטיף בעל טעם וויטמינים שונים, או סתם שאריות מהארוחה המגוונת שהם אכלו בעצמם.
וכן, אחרי שראיתי את החלון הפתוח הבוקר, לא טעיתי – שמעתי צעדים חרישיים יורדים במדרגות, הרחתי בד ציפית של כרית, פיג'מה לא מכובסת, מעט חולי, זהב, ושרידי שמפו בריח יסמין והדרים. זקפתי את ראשי שנייה לפני שמרגרט קראה בשמחה:" אוו! תיראו מי באה!".
אחרי זה הבחנתי בחיוך רפה מכיוון אופל, שהתקדמה לאט לעבר שולחן האוכל – במטבח המואר באורו הנפלא של בוקר יום שבת. היא באמת הרגישה יותר טוב!
רצתי אליה ומצאתי את עצמי מנתר לידיה אבל לא נוגע בה. לא הייה שמח ממני! היא צחקה בתגובה להתנהגותי, אבל אז הפסקתי, חששתי שמא תקיא.
מה?! מצטער!! אל תביטו בי ככה!
אופל התיישבה לצד אִמה והסיטה מעט שיער אל מאחורי אוזנה. מרגרט קמה והציעה לה כוס תה. אופל שמחה על ההצעה ואני התיישבתי לצידה.
בזמן שליטפה אותי ברכות ראיתי שיש לה שקים גדולים מתחת לעיניים, והרזון גם ניכר בפניה. אבל בעצם מעולם לא ראיתי אותה זורחת יותר.
אופל שתתה את התה ורחרחתי לה את הפיג'מה. ללא ספק גוף חולה לבש אותה ואף לא הסיר אותה בערך יומיים. תהיתי למה אופל לא החליפה את הבגד אחרי המקלחות שרחצה בהן. ההה… כבר לא ידעתי אם זאת תובנה אישית, תובנה של בנות, או תובנה של בני אדם בכלל. אני מתחיל ומאבד את כל החוש האנושי שלי יותר ויותר. אני מעדיף שלא לחשוב על זה יותר מידי. זה עושה לי רע.
נשכבתי על הרצפה הקרירה לצד רגלי הכיסא של אופל והרצתי בזיכרוני איך היא ירדה קודם במדרגות עם פיג'מה, חיוך קל ושיער לא מסורק.
נורא סקסי… כן, וודאי… דמיינתי אותי ואותה, בני אדם שנינו, בדירה משותפת עם אותו אור בהיר ונהדר של בוקר יום חופש. אני רק עם מכנסיים והיא אותו דבר, רק עם מכנסונים במקום טרנינג רפוי של חולים.
אני בא, מחבק אותה ומנשק אותה לבוקר טוב. לאף אחד מאיתנו אין הבל פה של בוקר שיהרוס את הרגע, או קיא מתפרץ פתאום – ואנחנו גרים בדירה לבד שנינו. אני מכין לה קפה והיא מסיטה מעט שיער מאחורי אוזנה. שנינו מבוגרים מעט יותר (בכל זאת, יש לנו דירה משותפת ופרטית) ופתאום אני יוצא רגע מהחלום בהקיץ ומגיע למסקנה שהשיער שלה באמת נראה סקסי כשהוא פרוע.
אנא, סילחו לי… אני אמנם כלב, אבל טכנית אני נער בן שש עשרה כמעט.

כשג'ייד ירדה אף היא, ברוב טובה, למטה, והתחילה להכין לעצמה סנדביץ', מרגרט התחילה לקשקש על הערב קפה ועוגה שיהיה בערב ועל הקניות והסידורים שצריך לבצע.
בערך כאשר ג'ייד התחילה למחות כשאמא שלה ביקשה מימנה לשטוף את הבית, התנתקתי מהשיחה ונזכרתי שבאמת הם דיברו על קפה ועוגה בשבת בערב. בחיי. אם ככה זה אומר שהיום אני סוף סוף אפגוש את "מר חצילי" הכלב המדופלם שמעולם לא ראיתי, שאמור לבוא עם המשפחה שלו. דמיינתי אותו ככלב גולדן או בוקסר בגובה שלי, ושנינו משחקים בחצר האחורית ונהיים החברים הכי טובים. כן, אני באמת צריך חבר כלב! לא רק בני אדם.

רוב היום מרגרט וג'ייד (חה חה) ניקו את הבית כשרוברט היה בקניות.
אופל חזרה לישון אחרי ששבה להרגיש סחרחורות או סתם תחושת מחלה, ואני ביליתי את רוב היום בחצר, מנסה להתרחק כמה שיותר מהוויכוחים הבלתי פוסקים של מרגרט וג'ייד. לי מעולם אל היו אחים גדולים או אחיות. בעצם אני בן יחיד! אבל ידעתי דבר אחד כעת – אני לא מעוניין באחים, תודה רבה.

בערך בחמש בערב הבית נרגע והיה מצוחצח ומסודר. המקרר והמטבח כולו בעצם, היו מלאים בכל טוב. בני המשפחה פנו להתרחץ בתורות, והבית אפף ריחות של סבונים ובשמים כשהוא לא היה אפוף בריחות של סוגי עוגות, קפה ומיני מתאבנים מתוקים.
פה התמלא בריר כשהרמתי את אפי אל על לעבר השולחן בחצר, שעליו הונחו כוסות יין ומיני מתוקים.
היה לי חבל, אבל מצד שני התנחמתי בידיעה שיהיו פה ילדים קטנים, ולכן אני אוכל להינות משאריות, או סתם דברים שהם יפילו על הרצפה.
סמכתי על מרגרט שהחצר שלהם תהיה נקייה מספיק כדי שיהיה ניתן לאכול מהאדמה.

לקראת שש בערב, אופל קראה לי לעלות לחדרה, ושם זכיתי לסירוק ארוך בכל גופי עם מברשת שיער. מסתבר שאפילו יחד עם הסירוק השרתי ערימות של פרווה, אבל אופל לא נראתה לחוצה מכך. אך דבר שהיא כן התחלחלה מימנו היה החור ברגלי האחורית. היא הזדעזעה עד מאוד, אבל אפילו מהר יותר היא התעשתה וסירקה אותי כך שהחור יוסתר פחות או יותר. חבל שאני עדיין מרגיש אותו.
אחרי שכולי הייתי גל פרווה מבריק וחלק, עם קולר מסודר, אופל פנתה אף היא להתלבש. כשחזרתי לחדר (כי שמעתי קולות של אנשים מהקומה התחתונה) היא לבשה לא יותר מחולצה עם הדפס ומכנסיים קצרים. היא עדיין נראתה חיוורת, והיא גם רזתה נורא, אבל השיפור לקראת החלמתה ניכר בה.
היא שמה דאודורנט, יישרה את שרשרת הזהב עם אבן האופל הקטנה (שלא ירדה מימנה אפילו כשחלתה!) ואספה את שערה המתולתל באלגנטיות לצמה מתחילת הראש (נדמה לי שקוראים לזה צמה סינית, או צמה צרפתית). מיד החלטתי שזה מוצא חן בעיני. קיבלתי נשיקה במצח מימנה ושנינו ירדנו לקומה התחתונה.
אחחח… מזמן לא קיבלתי נשיקה מאופל. ניקולא פשוט יכול לקפוץ לי מאיזה צוק. היא בטח לא מנשקת אותו כל כך הרבה כמו שנישקה אותי!

כשהגענו לקומה התחתונה כמעט נחנקתי מעודף הבשמים שהיו שם. בטח בני אדם לא מריחים אותם אבל אני ועוד איך הרחתי. וזה היה מזעזע. כמו שאומרים: יותר מידי טוב עושה רע. ועכשיו ללא ספק הייתי מעדיף אף עם יכולות עלובות של בני אדם.
אורחים נוספו עוד ועוד ,וכל אחד התפעל או נבהל מימני באופן שונה.
שכחתי לגמרי שאני כלב חדש למשפחה של אופל, ואיש מין האורחים לא ראה אותי מימיו. אבל כמו שהתרגלתי לבשמים המחניקים, התרגלתי גם לזה…
ראשית, הייתה שם אישה שמנה מאוד – מאופרת בכבדות, שלבשה שמלה שחורה הדוקה עם צעיף כבד ותכשיטים עבים, שהזכירה לי את מנהלת בית הספר שלנו, והיא צווחה כשראתה אותי. היא נצמדה למרגרט (שלבשה שמלה קלה בגווני הירוק הבהיר ונעלי עקב ) והפצירה בה שלא תרשה לי להתקרב אליה.
הסתובבתי והלכתי מהן. זנבי, כמו אפי – זקור למעלה. ברור שהאישה הזאת הופתעה, והייתי בטוח שמרגרט מחייכת לעצמה חיוך קטן של ניצחון.
אחרי האישה, באה משפחה גדולה עם ארבעה ילדים, שהקטן מביניהם היה בערך בן חמש ואילו הגדולה בת שתיים עשרה. זוג התאומים שבאמצע היו בן ובת בני עשר או תשע – והם פשוט התנפלו עלי כשראו אותי והתחילו ללטף אותי לכל אורכי.
בהתחלה זה היה נחמד, אבל אחר כך, כשבת השתיים עשרה הרכיבה את אחיה בן החמש על גבי, והתאומים ממש הכאיבו לי בליטופיהם ההיפר-אקטיביים: זה עבר כל גבול וברחתי מהם.
התפללתי שיפסיקו לרדוף אחרי כל הערב ובאמת שלא רציתי לנהום עליהם או לחשוף שיניים. אחרי הכל, הם המפתח שלי למטעמים בחינם לכל הערב.
רוב המבוגרים, למעט האישה המנופחת ההיא, ראו אותי בעין יפה ופטפטו, מחוייכים, עם רוברט או מרגרט עליי ומאוד התענינו לדעת איך הגעתי אליהם. ההורים של אופל שמחו לספר והתפארו באוזני כל מי שרצה לשמוע, על כמה אני חכם ואינטליגנט.
או או, מאוד לא רציתי לדון איתם בתורת הקוונטים, אם לזה הם מצפים. החלטתי לחפש את אופל.

יצאתי לחצר וראיתי אורחים חדשים שהגיעו. נשכבתי במקום בטח מתחת לשיח גזום בקפידה (מתחבא מפני הילדים הקטנים והנודניקים) וצופה בנחת ומנקודת צפייה טובה הבאים להגיע.
היו שם עוד משפחות, ובניהם משפחה של זוג צעיר ותינוקת בת שנתיים, משפחה אחרת של זוג הורים ונער שנראה בערך בן תשע עשרה או שמונה עשרה; ומשפחה נוספת, שהגיעה מעט באיחור: זוג שלבוש ונראה רציני, עם נער בן חמש עשרה, ממושקף עם שיער שסורק עד כאב, שנראה סולד מכל הסובב אותו ומשך בידו רצועה, שאליה היה מחובר כלב פודל קטן ונמוך- שפרוותו המסולסלת לתלתלים זעירים וצפופים, סופרה באופן מצחיק עד בכי. ואם לא די בזה, סרט סגול עם פעמון קטן נקשר סביב בלורית הדומה לברוקולי מעל מצחו של הכלב.
אם לא היו אומרים לי שעומד לבוא כלב לערב "קפה ועוגה" הזה – הייתי בטוח שמדובר בכלבה. בדקתי רק ליתר ביטחון שבאמת לא מדובר בכלבה.
צחקתי לי בהנאה מתחת לשיח. לכלב היה ריח של חומר מסריח נגד פרעושים, טונה וגומי מאיזה צעצוע מצפצף.

מרגרט התקרבה בקריאת שמחה לעבר המשפחה. היא והאם השנייה התחבקו.
"שלום! כמה טוב שבאתם! בחיי, ארתור הקטן נורא גבה מאז שראיתי אותו לאחרונה! ואוו!" מרגרט פרעה את שערו המסורק של הנער עם המשקפיים העבים, וזה סבל זאת בשקט. הייתי בטוח שהוא בדיוק מסוג הילדים שלא סובלים את הדודים שלהם בדיוק מאותן סיבות.
"כן, לעונג לי לראות גם אותך, מיס מרגרטה" ועם הצצה חטופה בהוריו (שהחזירו לו מבט חד משמעי) היא רכן ונשק לגב ידה.
מרגרט נראתה המומה עד סף התפרצות בצחוק, אבל תודה לאל, היא ידעה לשמור על איפוק.
"בחיי, תודה לך ארתור!" ארתור לא נראה שמח במיוחד לעשות את זה, אבל איך שהוא הרגשתי שהוא עושה את זה מאז הוא ידע להגיד את צמד המילים:"לעונג לי".
צחקתי בלבי גם עליו. מסכן, אם ההורים שלי היו מחנכים אותי לנשק גב יד של כל אורח או מארח שאפגוש, הייתי בורח מהבית בהקדם האפשרי. מזל שזה לא ככה, כי הייתי יכול רק לברוח לסבא וסבתא.
נזכרתי בסבא וסבתא והרגשתי מחנק בגרון.
קמתי ממקומי והתנערתי. נזכרתי שעלי לחפש שוב את אופל. בדרך חשבתי בגיחוך עד כמה שהארתור הזה פוץ וחנפן.
הספקתי לשמוע גם את שארית השיחה:
"ותראו תראו!" קראה מרגרט "אני רואה שהבאתם איתכם את מר חצילי! איזה מתוקי! תאמינו לי שהרבה זמן לא יצא לי לראות כלב כל כך מחונך ונהדר כמו שלכם! הו, דרך אגב! פגשתם כבר את הכלב החדש שלנו?"