וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שלישי .

אחרי חמש שעות לימוד נוספות, יצאתי מבניין בתי הספר, מנופף לחבריי לשלום והולך לכיוון המכונית של אמא שלי. נכנסתי לרכב, הנחתי את הילקוט במושבים האחוריים ונחגרתי. אמא ליטפה לי את הראש בחיוך והתניעה את הרכב.
גוש גדול עמד לי בגרון כאשר ראיתי את אופל מתחילה ללכת ברגל, כרגיל, לכיוון הרחוב ששנינו חלקנו כמעט שנתיים אחרי הלימודים. עקפנו אותה ואני המשכתי להביט בה במראת הצד של האוטו. דמותה ההולכת ומצטמקת, התמימה והרגילה שזוכה ללכת לבית הבטוח והרגיל שלה, ולא מודעת שלעומת זאת יש אנשים אומללים סביבה. כמוני.. תהיתי אם היא תרגיש בחסרוני..
מראה של אופל התמים והשלוו גרם לי עוד יותר לא לרצות להישאר ללון אצל סבא וסבתא למשך שבועיים. שבועיים זה המון! ואני באמת מרגיש לא נעים שסבא יצטרך להסיע אותי כל בוקר כמעט חצי תריסר קילומטרים עד הבית ספר (סבא וסבתא גרים אפילו רחוק יותר מבית הספר שלי)
דמיינתי את הנסיעות השקטות והמתוחות שלי ושל סבא לכמעט רבע שעה.. רק קיוויתי שהוא לא ינסה לרצוח אותי בשנתי.
אמא שמה לב לשקט המוטרד שלי וליטפה שוב את הראש שהיא כל כך אוהבת.
"אתה לחוץ מהשבועיים הבאים?"
"אפשר לא להיות לחוץ?" שאלתי בכנות.
"ברור שאפשר, אל תשכח שאתה לא מחוייב להישאר בתוך הבית, מול הבית של סבא וסבתא יש האחו הענקי ואת הנוף של ההרים. תבקש מסבתא שתכין לך כריכים ותזמין כמה חברים לפיקניק.."
"אמא, הבית של סבא וסבתא נמצא נורא רחוק מאיפה שחברים שלי גרים.."
"אז מה אם ילדים מהכיתה שלך שגרים יותר קרוב לסבא וסבתא?"
"הם לא בדיוק החברים שאני לוקח איתי לפיקניק, אמא.."
אמא נאנחה דרך האף והורידה את היד המלטפת מקרקפתי.
"רק תעשה לי טובה אחת, גִילֵן, אל תנסה להרגיז את סבא שלך.. אתה יודע איך שהוא… נו.."
"מתעב אותי..?" השלמתי את המשפט של אמא.
אמא לא ענתה, אלא רק נאנחה ביגון. ידעתי שמתוקף תפקידה כאמא, זה מאוד לא חינוכי ומוסרי להגיד דבר כזה לילד; אף על פי שזה היה נכון פחות או יותר. אפילו אני קצת ריחמתי עליה. ניסיתי לחשוב איך זה שאבא שלך לא סובל את הילד שלך, הנכד שלו. זה בטח נוראי..קיוויתי מאוד שלאבא לא יהיה אכפת אם אי פעם אני אתחתן עם אופל..
שתקנו קצת והשתיקה הייתה כמו עננה ענקית של עצב משותף.
יחד איתי, גם אמא נראתה מודאגת לגבי השבועיים ושלושת הימים הבאים.

אמא נסעה ברחוב 'שלי ושל אופל ', ופנתה לכיוון שאופל תמיד פונה אליו, לכיוון הבתים האחרונים של העיירה בה גרנו וליציאה מימנה.
המשכנו לנסוע עד סוף הדרך כשרדיו עם מוזיקה מציל אותנו משקט מביך. תהיתי אם סבא שומע רדיו תוך כדי נסיעות, קיוויתי מאוד שכן.
ככל שהתרחקנו מבית הספר והציוויליזציה, נכנסו עמוק יותר ויותר לתוך החלקים הכהים והציוריים יותר של מונטנה. לא שזה היה רחוק כל כך, אבל בכל זאת כבר התחלנו לנסוע בין עצי אשוח ירוקים ואגמים שלמים עם הרים עצומים סביבם. כרי דשא רחבי אופקים מצופים במסגרות נהר כסוף וצלול של מים- ליוו אותנו יחד עם כבשים קטנות שרעו להנאתם.
הנחתי מרפק וסנטר על החלון הפתוח ועצמתי עיניים. כבר התחלתי לשכוח מה יקרה כאשר נגיע לסוף הדרך, אבל התעוררתי מיד משאננותי כאשר אמא האטה את הרכב, עלתה על משטח חצץ ולבסוף חנתה. החצץ המטלטל שמגיע בבת אחת ללא התרעות קודמות ישירות מהכביש החלק והנחמד, האוטו המאט, המנוע המטרטר לקראת כיבוי וריח קל של מדורה – אלו היו הסממנים שתמיד הלחיצו אותי כילד. אלו הסממנים של הבית של סבא וסבתא.
נשמתי עמוק ויצאתי כמה שניות אחרי אמא, מכין את עצמי.
פניתי מיד אחורה ברגע שיצאתי מהרכב, והוצאתי מהמושבים האחוריים את הילקוט. אחר כך פניתי לבגז', והוצאתי מימנו את התיק שהכנתי אתמול בערב. היו בו את כל ספרי הלימוד ומחברותיי, בגדים, חפצים – בקיצור, הוא היה כבד להרהיב.
גררתי אותו בקושי לעבר בית העץ של סבא וסבתא. הם גרים בבית מעץ, עץ אמיתי! ממש באמצע היער, ליד הנחל. אבל לעומת העיירה שלנו, זה נחשב לשום-מקום. פעם היו להם כמה כבשים ועכשיו המכונית הישנה של סבא חונה איפה שהיה הדיר. עדיין יש להם טאבון מבוץ בחצר (שבחורפים העלה מעט עשן) גינת צמחי תיבול ומרפא וערימה של גזעי עץ חתוכים לחורף העתידי לבוא כל שנה.
וסבתא יצאה ראשונה ובקריאות שמחה חלושות היא מיהרה לעבר אמא ומיד חיבקה אותה. היא אמרה לה משהו בשפה שכבר שמעתי אותם מדברים בה, אך אני עצמי לא הבנתי אותה. נדמה לי שסבא אוהב להתעלל בי לפעמים ומדבר בה בנוכחותי. בעיקר כדי להזכיר לי עוד דבר שאני מפגר בו בתחום המשפחתי.
אחרי כמה נשיקות חפוזות על הלחי, סבתא באה לעברי וחיבקה גם אותי. היא דיברה אלי באנגלית עם מבטא אוסטרלי כבד.
"גילן יפה שלי, איך עבר עליך השבוע?"
"ארממ, בסדר סבתא" עניתי עם חיוך מכווץ מהמאמץ של התיק הכבד שלי. סבתא ספקה כפיים וחייכה חיוך אמיתי. שיער המפל השחור והמבריק שלה התנופף מאחוריה כאשר הסתובבה וקראה לסבא שיבוא. אמא התקרבה מיוזמתה ועזרה לי עם התיק.
טום יצא אחרי כמה שניות מהבית, לבוש בווסט חום וזוג מוקסינים ישנים, מביט בשנינו. עיניו המצומצמות הרגילות היו קטנות ממילא, כך שאני חושב שהוא הביט בעצם רק באמא, למרות שאין לי הוכחה. הוא התקרב, שיערו אסוף גם הוא לצמה ואמר את שמה של אמא.
אמא אמרה בשפה ההיא "אבא" (טוב, את זה דווקא כן הבנתי) וחיבקה אותו. הוא החזיר לה חיבוק רק מרישמיות וחלף על פניי כאילו הייתי אוויר. אני אמנם כבר רגיל לזה, אבל הפעם משום מה זה הרגיז אותי.
נכנסו כולנו לתוך הביקתה החמימה, מבורכים לשלום על ידי המסכות המחרידות ההן, וסבתא שאלה אותנו אם אנחנו מעוניינים לאכול או לשתות משהו. אמא הודתה להם אבל ציינה שהיא חייבת למהר.
אני דווקא רציתי מאוד לאכול צהרים אחרי בית הספר, אבל מבט חטוף לעבר סבא הנרגן גרם לי מסיבה כל שהיא לסרב בנימוס.
כך או כך, סבתא הראתה לי את החדר שלי וסוף סוף הנחתי את תיקי הכבדים לעייפה. התיישבתי על המיטה הקפיצית והבטתי סביבי. זה היה חדר אורחים קטן ולא מיוחד כל כך, אבל תמונות רבות של קנגרואים, קואלות ונופים אוסטרליים ציפו את הקירות.
חלצתי את נעליי ושמתי אותן זו לצד זו ליד הארונית הקטנה. בדרך כלל אני מעיף אותן לכל מקום שיחפצו לנחות בו, אבל הפעם תהיתי כמה עוד נקודות "אטטיוד" ירדו לי אם סבא יעבור ויעיף מבט בחדר.

אמא נפרדה מימני לשלום אחרי שחזרתי לסלון הרחב, חיבקה אותי חזק וביקשה שאתנהג יפה ושלא אתן לסבי סיבה להתחרט על שהסכים לארח אותי פה. הסכמתי עם בקשתה והבטחתי. אפילו הרשתי לה להעניק לי נשיקה בקוד קוד ראשי (מה שאני לא כל כך סובל בדרך כלל).
אמא יצאה מהבית ואחרי כמה שניות נשמע מנוע הרכב מטרטר ומתרחק משם. הזדמנותי האחרונה להתחרט ולחזור. אבל נשארתי.
ושם פעם אני אומר: לולא סבתא,בטח הייתי נדחף עכשיו בכוח לחצר וישן בדיר הכבשים הישן.