וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שלוש-עשרה .

טלוויזיה מאוד חסרה לי, כיוון שלסבא וסבתא אין כלל טלוויזיה ובבית הספר אנחנו לא צופים להנאתנו בהפסקות. לכן הצטרפתי לסלון לצד אבא של אופל כשצפה בחדשות היום. ניחשתי שהם לא ירשו לי להיות על הספות היוקרתיות, לכן נשכבתי בנוחות על הרצפה הקרירה. הימים האביביים הקרבים לארצנו אחרי החורף שהיה, מתגלים כחמים מהרגיל. אבל כעת היה נעים לצפות בטלוויזיה בידיעה שבעצם אני אמור לישון מזמן אחרי ארוחת ערב אצל סבא וסבתא שלי – ומי יודע אם הכנתי שיעורים בכלל!

כשאבא של אופל התחיל לצפות בשידור חוזר של החדשות מאחר הצהרים בעשר בלילה, רעד קל של פחד התגנב לתוכי כאשר פניהם הרציניים של מגישי החדשות הביטו בי כמה רגעים. האם כבר בכל המדינה מחפשים אותי? האם המשטרה תולה שלטים שלי ברחבי מונטנה? מסוקים מאירים את הלילות באורות זרקורים מפטרלים, מתחקרים את סבא וסבתא המבולבלים בתחנת המשטרה, והזעיקו את אמא שלי במיוחד, והיא בוכה עכשיו בזרועותיה המנחמות של איזו שוטרת?
בלעתי את רוקי בחרדה. פרצופם הזעוף של מגישי החדשות היה נוזף וחסר סבלנות, כמו זוג דובים הורים שהגור שלהם העיר אותם באמצע שנת החורף, בגלל סיבה פעוטה ומעצבנת.
הרגשתי שדרך הטלוויזיה הם מביטים בי ויודעים… אבל בכל זאת נאלצים לומר את הטקסט הכתוב שלהם.
אבל הקלה רבה התפשטה בי כאשר נגמר מבזק החדשות, ופניי לא הופיעו ולו פעם אחת. למרות שדווקא עכשיו הייתי רוצה לראות איך אופל תגיב אם היא תראה אותי מביט בה דרך הטלוויזיה, ומעליי כיתוב ענקי של "נער ממונטנה נעדר" בעוד אני נמצא פחות משלושים סנטימטרים ממנה.

אחרי שאבא של אופל כיבה את טלוויזיית הפלזמה השחורה והענקית, ופנה לכבות את שאר האורות בקומה התחתונה, פניתי אני לחדרה של אופל.
ראשית, כשנשכבתי על המזרן שלצד החלון בחלק התחתון של החדר, הרגשתי מוזר. הגוף שלי בדרך כלל רגיל לצחצח שיניים, לשטוף פנים, להחליף בגדים לפיג'מה ולסדר ילקוט למחר; ובאמת לקחת לי כמה זמן לשכנע את הגוף שלי שעכשיו אני לא צריך לעשות אף אחד מהדברים האלה! (למרות שטיפה הציק לי הקטע עם צחצוח השיניים.. למרות הכל)
אבל למרות שהמזרן היה נוח להפליא, טמפרטורת החדר הייתה נעימה לטיפוס עב פרווה כמוני והידיעה ששום משטרה או אמא בוכייה מחפשים אחרי בכל רחבי מונטנה הרגיעה אותי – לא יכולתי להירדם.
אני חושב ששוטטתי ברחבי הקומה העליונה והצצתי פה ושם מתוך שעמום לפחות חצי שעה, עד שהחלטתי לנסות לעלות לקומה העליונה בחדר של אופל.
כבר ידעתי שהמדרגות חלקלקות להחריד, אבל לא הייתה שום דרך אחרת לעלות. לכן ניסיתי למשוך ולגרור עם שיניי את המזרן שמתחת לחלון לפחות עד למדרגה השנייה. זה הלך לא רע, ואפילו לא השמיע כל כך הרבה רעש כפי שציפיתי, אבל הלכו לי כמה ניסיונות כושלים רק בניסיון לעלות מעלה.
אחרי הפעם הרביעית אני חושב, הצלחתי לעלות והגעתי לאופל.
זה היה אחד מאותם הרגעים שבהם אני מצדיק את התאהבותי בה.
נשכבתי לצידה ורחרחתי לה את השיער. השיער שלה היה קר ורטוב והיה לו ריח נהדר של שמפו. שכבתי לצידה כל הלילה, מביט בה בחולמנות כשהייתי ער, וחולם עליה לשארית הזמן שבו נרדמתי.
חלמתי שאני שוב בן אדם, ושנינו רצים על הגבעה ההיא שמהיער ומימנה הגענו לבית שלה, אני היא וג'ייד לפני כמה ימים.
הריצה לא נגמרה ואפילו התחילו לרדוף אחרינו ילדים מהכיתה, בעוד כוכבים נופלים, באותו גודל שרואים אותם בשמיים, סימנו לנו את הדרך הנכונה לברוח באלפי נצנוצים זעירים כאגוזים. ואופל צחקה וצחקה.
כשהתעוררתי, היה לי חמים ונעים בכל הגוף, אבל אופל נעלמה.
היה כבר בוקר, ושיערתי שהיא קמה להתארגן לבית ספר. עדיין לא רבצה בי התחושה שאין לי לימודים (כמו שמרגישים בחופשות או בימי שישי בערב) היה שקט ורציתי שהתחושה מדגדגת מהחלום תישאר יותר זמן. אבל כשזו נעלמה, ירדתי בקפיצה לחלק התחתון של החדר הנעים והתמתחתי.
ראיתי פעם את אמא עושה תנועת התמתחות כמו של כלבים לפני שנים כשהיא הייתה בחוג יוגה. ועכשיו, כשמבנה גופי התאים לתנוחה הזאת, לא היה דבר יותר כיף מזה! להתמתח, למשוך את כל השרירים, העצמות – ואז להתנער ניעור טוב.
בחיי, בתור הניעור הכלבי הראשון שלי קצת יצאתי מסוחרר, אבל קיפצתי בשמחה מהחדר למרחב של הקומה השנייה, כששום תחושה רעה או מבואסת מלווה אותי ופותחת איתי את הבוקר. מיד זיהיתי שמדובר בתכונות שרק כלבים יכולים לחוש כל בוקר. פשוט להתמתח, להתנער, ולפתוח כל בוקר בשמחה ובדיצה, גם אם אתמול קמה משהו מעציב או מתסכל מאוד.
ריחמתי על בני האדם שלא יכולים לחוש את השחרור הנהדר הזה! חשבתי שזה מאוד יוכל להועיל לכל העובדים האלו שמסתגרים במשרדים כל היום ועסוקים בעבודות מורטות עצבים.
נו מילא, כלבים לעומת זאת, לעולם לא יוכלו לאכול אוכל משובח במסעדות, לקרוא ספרים באחר צהרים פנוי ולהרגיש מהי אהבה אמיתית, או נשיקה ראשונה. בעצם אולי לי ספציפית יש בונוס בקטע הזה – למרות שאני טיפה לא בטוח בקשר לנשיקה.. חבל שלא חוויתי אותה לפני שהפכתי לכלב.

כשירדתי והגעתי לקומה התחתונה, שמעתי פטפוטים באזור המטבח. התקרבתי וראיתי את אופל, ג'ייד, ומרגרט אוכלות סביב השולחן. שיערתי שהאבא כבר נסע לעבודה והתקרבתי לשולחן.
"ואז אני קמה בבוקר, ורואה אותו ישן לידי! הוא היה כל כך מתוק! הו! ועוד לא סיפרתי את החלק הכי טוב!"
אופל החזיקה טוסט עם ממרח כל שהוא, אבל לא נגעה בו. היא הייתה עסוקה בלספר משהו לאִמה ולאחותה. כשהבחינה בי, היא הניחה את הטוסט ורצה לחבק אותי.
אחרי זמן ממושך אצל סבא וסבתא, חיבוק טוב בבוקר היה דבר שהזדקקתי לו מאוד. וכשהוא הגיע מאופל, מלווה בנישוקים חפוזים לאורך כל הפרצוף, לא היה מאושר מימני!
"אמא!" אופל הסתובבה סיבוב חד לעבר מרגרט עם הראש "את יודעת שהוא הצליח לשים את המזרן על המדרגות ולעלות למיטה שלי?? את יודעת!?"
לא הקשבתי עוד לדבריה, הייתי אפוף בעננים וורודים של שמחת חיים. לולא הייתי כלב, וודאי חיוך מטופש היה מרוח כרגע על פניי.
"כן אופלי, שמעתי אותו עושה את זה בלילה" אמרה מרגרט ובחשה את הקפה שלה בחיוך.
אוי לי.. היא הייתה ערה בלילה?? מזל שלא עשיתי משהו חמור יותר..!
"נו?! נו?! אמרתי לך שהוא הכלב הכי חכם בעולם!" אופל צחקה בעונג, הסתובבה אלי חזרה, ורכות שפתיה הותירו לי נשיקה אוהבת על המצח, בין שתי עיני. רציתי מאוד להחזיר לה נשיקה על המצח. אבל לפני שיכולתי לעקם את שפתי בצורת נשיקה, מצאתי את עצמי, מתוך אינסטינקט כלבי במיוחד, נותן לה שני ליקוקים על הלחי והאף.
היא השמיעה ציוץ מופתע ואז התגלגלה מצחוק. צחוקה הזכיר לי את החלום שחלמתי, ומרוב אושר הייתי יכול עכשיו לרחף באוויר.
מרגרט הביטה בשעון היד שלה ואז קפצה. "בנות, קדימה, צריך כבר ללכת" היא קמה (וראיתי חולצה רפויה עם דוגמת פרחים ומתחתיה חצאית ארוכה ונעלי עקב) עם הקפה שלה, ממהרת לפנות לעבר הדלת ולקחת את התיק שלה.
ג'ייד קמה אחריה, שערה היה חלק יותר מאי פעם שראיתי אותו (באמת הרחתי אדי חום מגעילים מהחדר שלה) לוקחת אף היא תיק צד מלא בספרים. ואחורה יצאה אופל – שקפצה בפתאומיות ומיהרה לעבר קופסת פלסטיק שהייתה במטבח ליד זוג קערות ברזל שוות.
באחת שלא היה בה מים, אופל שפכה לי מלא הכוס אוכל לכלבים; בעודי מתקרב נתנה לי נשיקה חפוזה אחרונה ויצאה מהבית.
וכך נשארתי לבדי למשך צהרים שלמים.

אחרי שאכלתי את האוכל (שהיה טעים להפליא!) ושתיתי קצת מים, תהיתי מה לעשות עם עצמי.
הסתובבתי קצת בבית וראיתי שהן השאירו את החלון ההזזה הענקי לחצר מעט פתוח, אז החלטתי לצאת החוצה.
בחוץ הייתה רוח אביבית נעימה, וריחות חזקים של פרחים, עצים, אדמה וחרקים קטנים היו מסביב.
בעודי משוטט בחצר האחורית (בעקבות חגב קטן) ראיתי שוב את החתול של השכנים. משהו בתוכי רצה לזנק לעברו ולהתחיל להתרוצץ סביבו עד שיחזור פנימה לתוך הדירה של השכנים.. אבל חלק אחר (המוח האנושי שלי) אמר לי שזה סתם חתול שמסתכל עלי. ביחד זה יצר מועקה ועיצבון אמיתי לעבר החתול הזה. אז מיהרתי לעזוב לחצר הקדמית.
בחצר המטופחת הזו, נשכבתי על הדשא וסתם נחתי לי. אני חושב שבזבזתי משהו כמו רבע שעה על המנוחה הזאת (והסבלנות שלי על שכיבה על מדשאות היא בערך שלוש דקות) כי כשקמתי חזרה לתוך הבית, ראיתי בשעון הגדול שהיה הייתה 9:22. שמחתי שאני עוד יודע לקרוא שעון.
אחרי ארבע דקות של לא-כלום, הייתי אובד עצות!
את הטלוויזיה יכולתי להפעיל, אבל חששתי שלא אוכל לכבות (ואז יחשבו שמישהו פרץ לבית וכל השטויות המלחיצות האלו) לא רציתי להפוך להם את המטבח בחיפוש אחרי משהו לנשנש. על מחשב אין מה לדבר בכלל, והיה קשה לקרוא מגזינים כשיש לך כפות מגושמות להפיכת דפים דקים כמו עלים. והעדפתי לקרוע כמה שפחות דברים היום.
עליתי על הספה. כן! עליתי על הספה! מה לעשות… אני מורד בדם… אבל זה לא משנה במיוחד , כי ירדתי מימנה אחרי דקה וחצי בערך.
אבל היא הביאה לי רעיון.
הלכתי לעבר השקית עם האוכל והרצועה שלי, ומצאתי את החבל האדום!
לקחתי אותו בפי (אחרי שנזכרתי שאין לי אצבעות) ויצאתי לחצר האחורית. החתול כבר לא היה שם והתחלתי לנשוך את החבל בחדווה. זה היה מוזר, אבל גם ממכר!
לאט לאט נכנסתי יותר ויותר עמוק לקטע של זה, והתחלתי תופס את גדיל החוטים בקצה, ומנער את ראשי במהירות. זה היה משחרר, וגם כיף! אז חזרתי על הפעולה מספר פעמים עד נהייתה לי סחרחורת אמיתית.
עכשיו ניסיתי לנשוך את החבל בכל מיני זוויות וצורת שונות- ומצאתי את עצמי מתפתל על הדשא הפחות מטופח של החצר האחורית, שוכב על הגב, ולועס את החבל בעוד רגליי משתדלות למשוך אותו מפי.
זה היה כיף. וכשקמתי מהדשא, עיטוש קולני מלא בחתיכות דשא יבש עף מימני ברעש.
הרגשתי יותר טוב! אבל כשחזרתי פנימה כדי לראות מה השעה, מסתבר שחלפו רק עשר דקות.
מוזר, אבל המחשבה שדווקא חלפה בראשי הייתה שעוד חצי שעה יש את התוכנית האהובה עלי. רציתי לתת לעצמי אגרוף בפרצוף אבל במקום זה התנערתי.

חזרתי לשקית ולפתע ראיתי את העצם לעיסה. כמובן! בזבזתי חמש דקות בלעיסה מענגת של העצם. אחרי כן החלטתי שאני אוהב אותה בכל ליבי, ואפילו קראתי לה "ליבי". (בהתחלה זה היה "חפציבה" אבל "ליבי" ניצח בסוף) ולפתע התעורר בי חשש שמא אם אשאיר אותה זרוקה ברחבי הבית, מישהו עלול לזרוק אותה לפח.
לפתע ידעתי שאני צריך לשמור אותה מכל משמר, ופתאום עלתה בי הערה שאני צריך לקבור אותה בגינה.
מצאתי חלקה נחמדה ליד שורת צבעונים, וחפרתי בזהירות ובקפידה בור קטן, הנחתי את "ליבי" הטעימה בתוכו וכיסיתי את הבור היטב כדי שלא יראו שנחרבה פה מעט אדמה.
לא חששתי מהיגיינה או מהבוץ והחול שידבקו אליה. אני כלב עם מוח אנושי, אני בהחלט יכול לשטוף אותה במים אחר כך…
עד השעה רבע לאחת עשרה, הספקתי לרוץ אחרי שתי צוצלות שנחתו בגינה (ומיד נאלצו לברוח), לשכב ולא לעשות כלום, לרחרח כל פינה בבית, לשכב ולא לעשות כלום, לרדוף אחרי הזנב שלי (בגלל שיש לו חיים משל עצמו והוא ממש מתחיל לעצבן אותי) להתאמן ולהשתפר בתקשורת, כלומר, לנהל שיחת היכרות וחולין עם הכלב המעורב שנמצא שלושה בתים ממול (וקוראים לו רקס. די ריחמתי עליו, אבל הוא כנראה לא ידע שמדובר בשם הכי מאוס ודבילי שאפשר להעניק לכלבים, ועדיף שכך) להתגרד, לרדוף אחרי זבוב (והוא היה לי בתוך הפה!! אייכסס!!), לשכב ולא לעשות כלום, לישון קצת, להיכנס חזרה לבית ולנסות למצוא משהו לאכול, לצאת החוצה עם בטן מקרקרת ולשכב ולבהות בשער הלבן והגבוה.
בתקווה שאופל תחזור כבר מבית הספר.
כשנכנסתי חזרה פנימה, ניסיתי לזכור באיזו שעה אנחנו מסיימים את הלימודים ביום רביעי, ולמזלי זה היה יום קצר! ואם אף אחד אחר לא יגיע לפניה – השער הלבן והדומם הזה יפתח בערך עוד שעתיים וכמה דקות. תהיתי מה אפשר לעשות בזמן הזה, ועלו לי הרעיונות: להסתכן ולהדליק את הטלוויזיה, ולהמשיך ולהתגרד (שהיה אתגר לא קטן לכלב מתחיל ומתלמד).
החלטתי דווקא לעלות למעלה ולפתוח את הדלת למרפסת. עצם הרעיון לשכב ולא לעשות כלום – לא בדשא! ועוד עם נוף הרבה יותר טוב, קרץ לי מאוד! אז עליתי להרפתקה הבאה.

וזאת בהחלט הייתה סוג של הרפתקה. דלת המרפסת הייתה נעלה במין מפתח שנשאר כל הזמן בתוך המנעול, ורק עם הקפיצה ודחיפת המסה והתנופה הנכונות אני יכול לפתוח ולצאת.
התחלתי במין זינוק והשענתי את שתי ידיי על הדלת, מביט בריכוז במנעול. אחר כך ניסיתי לגרד את המפתח ללא הצלחה, ולבסוף אפילו ניסיתי לפתוח עם השיניים.
זה דווקא הלך לא רע! אני חייב להודות שבזכות המוח האנושי שלי בתוך גוף הכלב הזה, ידעתי איך לסובב את ראשי בצורה כזאת שזה יפתח; כאילו יד רגילה סובבה אותו בשיא הקלות. כלב רגיל לא היה יכול לעשות דבר כזה: מאולף, אינטליגנט ומוכשר ככל שיהיה. עכשיו נותרה לי רק קפיצה קלה לפתיחת הידית ו..
הנה! אני בחוץ!

רוח אביבית של מונטנה הפראית נעמה לי מאוד כשהיא זרמה בין שערותיי העבותות, וליטפה אותי לשלום כשיצאתי למרפסת העץ הנוחה והחמימה. נשכבתי עליה והשקפתי על כל השכונה. ראיתי את רקס המעורב מסתובב בגינה שלו, מחפש אחר משהו, הרחתי שבתחילת הרחוב מישהו צולה בשר על הברביקיו, ופי התמלא ריר; הרחתי את החתול של השכנים, שבינתיים לא ידעתי אם אני שונא אותו או לא מרגיש כלפיו כלום. הוא סתם מביט בי במבט חודרני ומוזר. זה נורא מעצבן, אבל מאידך הוא לא עושה לי כלום שמעצבן אותי לשם ההנאה, כך שאני יכול לסכם את העניין, שאני מעדיף אותו כשהוא לא בסביבה.
לא פעם חשדתי אם הוא מרגיש שאני לא כלב רגיל. המבט שלו מעורר בי ציפיות לפחות עד לכָּת מסתורית של אנשי-חיות כאלו שנהפכו בשוגג לבעלי חיים כמוני, וחטיפתי לכָּת הזאת על ידי החתול הזה, שמתכנן על זה תוכנית שלמה כבר שבוע לפני בואי.
מכונית עברה ברחוב, איש עם כלבה עבר ברחוב, הרוח נשבה בצמרות העצים, ראיתי את הצוצלות מהדסות בחיזור אחד אחרי השנייה על הגג של הבית המקביל ממול למרפסת, ואפילו בז קטן ומנוקד חונה על אחד מלווייני הטלוויזיה של אחד השכנים, לפני שהמשיך במסעו.
אחר כך פשוט התכרבלתי לי לצורת קוראסון על רצפת העץ החמימה של המרפסת, ולפני שנרדמתי, חשבתי לי שאני והמרפסת חברים מאוד טובים.