וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שישי .

הנה.. סוף השבוע! כבר יום שישי הגיע וחלף, ועכשיו שבת. מחר סוף סוף נוכל לנוח מהלימודים.
פחות או יותר כבר התרגלתי להיות אצל סבא וסבתא וכל השרירים התפוסים שלי מאז הגעתי לכאן כבר נירפו.
אבל למרות הכל – אפילו סבא וסבתא לא יכלו להישאר איתי כל הזמן כפי שאמא הורתה להם.
משהו קרה לצרכנייה שמימנה הם קונים את מזונם, וסבתא הסבירה לי, בעודה חובשת את כובעה על הראש, שהם נאלצים לנסוע רחוק יותר, אולי אפילו לתוך העיירה שבה אני גר כדי לקנות את קניות סוף השבוע.
מאוד הופתעתי ונשארתי נטוע במקומי עד לרגעים האחרונים של התארגנותם.
ממש כשסבא פתח את הדלת שאלתי את סבתא אם אני יכול לבוא.
סבא ענה במקומה. נוקשה וברור.
"באמת שאין צורך, גילן." הוא לא הביט בי "אנחנו סומכים עליך עד שנחזור."
אני חושב שאפילו סבתא הופתעה מתגובה זו.
משהו קטן התחיל לנצנץ בי כאשר אמר את זה.. הרמתי את גבותיי בתקווה.
"אנחנו סומכים עלייך שלא תחרב את הבית בזמן שלא נהיה כאן. קדימה מריה" סבא יצא וסבתא מעט אחריו. מאוכזבת כמעט כמוני.
בקושי שהספקתי לעכל את זה, וסבא חזר פנימה פעם נוספת. הבעה של איש זקן ורציני על פניו, מלאת חשיבות:" ודבר נוסף," הוא אמר והביט לי הפעם לראשונה ישירות בעיניים. "אל תיגע בשום דבר.." הוא אמר ולא הוסיף. סוגר אחריו את הדלת.
אז סבא למרות הכל ממשיך לתעב אותי כרגיל.. ידעתי..

שמעתי כעבור זמן מועט את המנוע של הרכב ואת צמיגיו מתחככים על החצץ.
נשארתי לבד בדירה אפופת ריח הקטורת והדשא הרטוב. לא ידעתי מה לעשות.. התהלכתי בתוך הסלון. לא רק שסבא נשאר עם הגישה הגרועה שלו כלפיי, הוא אפילו עקץ אותי ברשעות. מה זה אמור להביע??
שלא אחרב להם את הדירה.. כן בטח!
זה היה ממש קשה.. הרי עכשיו ממש השתוקקתי לחרב להם את הבית! כל כך כעסתי עליו!
ככל שחשבתי על זה, ככה רציתי ליישם את זה. אבל הנה עוד סיבה להימצאותה האלוהית של סבתא.
נחתתי על הספה, בפעם הראשונה מבלי לחשוש שאפילו סבתא תנזוף בי, ופשוט בהיתי בקיר ממול.
לא התחשק לי לטייל ביערות (כמו שעשיתי אתמול בפעם השנייה, למשל) ולא היה לי כוח לשיעורי בית, חשובים ככל שיהיו.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי שם על הספה ובהיתי, חושב וחושב – מחליף מחשבות והרהורים כל הזמן.
אבל כשלבסוף קמתי ממקומי, צץ בי רעיון.
לא לגעת בשום דבר? בסדר.. אין בעיה.. ניגשתי למקרר שבמטבח (ממש לא יאמן – מקרר וגז יש להם, אבל אמבטיה נורמלית!?) ופתחתי אותו. משום מה, רעד קל עבר בי כשהוא נפתח, כאילו סבא וסבתא עלולים לחזור כל רגע בגלל דבר ששכחו, ויתפסו אותי על חם. זה יהיה מאוד לא נעים.
אבל זה עבר בין רגע כששמעתי שחוץ מטרטוריו החרישיים של המקרר, אין הגה סביבי, ושבמקרר אין שום דבר שאפשר לאכול אותו בלי לבשל אותו קודם. חוץ מחלב..
טרקתי את הדלת והמקרר הישן התנודד קצת במקומו.
חיפשתי עוד דברים לגעת בהם – אבל עכשיו רק בגלל שהייתה לי הזדמנות פז בגלל היותי לבד.
חיוך ממזרי עלה על פניי, ותוך רגע מצאתי את עצמי מדלג ברחבי הדירה, מלטף את כל הפסלים, הקירות, התמונות, הדיג'רידו הענקי, המסכות (שמולן בעיקר עשיתי תנועות של מתאגרף… עזבו, פרנציפ של מתבגר בעל ילדות עשוקה) ועוד כמה חפצים אחרים ועתיקים.
אני חושב שמוזיקת רקע של בנג'ו וחצוצרות הייתה מוסיפה מאוד להתנהגותי ה"בוגרת". ודבר אחד אני שמח, שאיש מלבדי לא ראה אותי מדלג ומקפצץ לי ברחבי הדירה. כי באמת נראתי מפגר.
יצאתי מהסלון ונכנסתי לעוד כל מיני חדרים (למעט חדר הרחצה) כדי לגעת ולהתפרע.. אך כשנכנסתי לחדר של סבא וסבתא – לפתע ראיתי דלת נוספת מסתתרת בצד.
בהתחלה חשבתי שזה ארון בעל מתלה לבגדים, אבל ארון הבגדים של סבא וסבתא כבר היה בחדר (ולא היה ניתן לפספס אותו, כל דלתותיו היו מראות ארוכות) המוזיקה השטותית דעכה בראשי והתקרבתי לדלת. ניסיתי לפתוח אותה, אך היא הייתה נעולה. בהתחלה חשבתי לוותר- אבל כמעט מיד אחר כך הבחנתי במפתח ברזל אפור וכבד שנח ליד קופסאת התכשיטים של סבתא; על שידת התמרוקים שכללה גם כמה מחפציו האישיים של סבא.
הרמתי אותו והכנסתי אותו למנעול. הדלת נפתחה בלי קושי.
רק אז מעט פחד התגנב לליבי. ראשית הוצאתי את המפתח והשארתי אותו אצלי, לבל הדלת תיטרק ותינעל מאחורי, כמו בסרטי האימה, כשאכנס.
אבל כשפתחתי חריץ בדלת והסתכלתי פנימה, הסתבר לי שהחדר הנוסף הזה לא היה יותר ממחסן מאובק וישן; לא גדול יותר משלושה מטרים על שניים.
נורת חשמל לא הייתה בו (לפחות ממה שאני סרקתי) אבל הרבו לנוח בו ארגזים, עיתונים, אפילו כמה תקליטים ישנים.. אבל מה שהכי משך את עיני היה ארגז עץ שנראה כמו אוצר מטמון שנשלף מתוך סיפור של שודדי- ים. השארתי את הדלת פתוחה לרווחה (גם בשביל אור) ומצאתי לנכון להניח את המפתח אל אחד מארגזי הקרטון העמוסים עד פקיעה.
התקרבתי לארגז (שאבני חן ומנעול מזהב חסרו בו, אם ככה דמיינתם אותו) והרמתי את המכסה שלו. הוא לא היה נעול או סגור, אבל חפצים רבים היו בו.
הם נראו כמו החפצים הכי ישנים בכל המחסן הזה ומיד ידעתי שהם שייכים לסבא. היו שם תמונות ילדות של סבא, שהיו כל כך ישנות, שקצה של אחת מהן התפרק לי ביד. מיהרתי להניח אותה בחזרה והבטתי בתמונה אחרת, שהייתה זקנה כמו קודמתה; כתם צהבהב של משהו עיטר אותה, וסבא נראה מצולם ליד איש רועה צאן. אחר כך הבטתי בתמונה אחרת, סבא הצטלם שם לצד איש אחר, שילדה וילד קטנים מחבקים את ירכו. בשניהם סבא ענד שרשרת עם תליון של שן.
היו שם לא מעט תמונות כאלו, אפילו אחת מהן של סבא עם נערה שהייתה בערך בגיל שלו אז. ניחשתי שזו הייתה סבתא, היה להן שיער ותווי פנים דומים מאוד. ואפילו בתמונה הזאת סבא המשיך לענוד את אותה שרשרת.
חשד מסוים התעורר בי: מדוע סבא לא ממסגר דווקא את התמונות האלו, ומציג אותן לראווה בסלון, כפי שעשה לאחרות? דבר נוסף שעניין אותי, היו מצפן חלוד, מפת האזור בו גר סבא, כובע טיילים, יומן (שהתגלה כיומן מסע, רק שלא הבנתי את הכתב הצפוף והמחובר של סבא, וזה חבל) ולשמחתי הרבה, אותה השרשרת שסבא ענד בכל אחת ואחת מהתמונות. מיהרתי להרים אותה מול פניי, מתרגש מהגילוי הגדול. השרשרת הייתה מורכבת מחוט לֵבֵד שחור ותליון של ניב חיה, שזיהיתי מְיֶדע כללי כשל זאב או של כלב.
חוש מסוים אמר לי שזו היא לא שרשרת שסבא קנה בחנות מזכרות מזויפת.
תהיתי מה היא מסמלת.. ניחשתי שהיא וודאי קשורה לשבט האבוריג'יני שסבא גדל בו (משום מה) ומיששתי את הניב השנהבי, תוהה מה הוא מסתיר, מה הוא מייצג.
נשכתי את שפתיי והנחתי את השרשרת על ערימת תצלומים ישנים של סבא עם כל מיני אנשים. חפרתי מעט יותר עמוק בתיבה, נזהר על תצלומים, שלא יקרעו חלילה, ומוצא עוד כל מיני חפצים של טיילים. הסקתי שסבא בטח יצא לטיול גדול (אם הוא הצטלם עם כל כך הרבה אנשים!) והוצאתי אולר ישן בצבע ירוק זית כהה ומיושן.
השתעשעתי לי ופתחתי את הלהב שלו, התפעלתי מאוד מהסכין שנשלפה מולי, ולא התאפקתי… וחתכתי את עצמי..
לעזאזל, זה ללא ספק קרה בלי כוונה, באמת! אבל כשדם אדום כמו יין התחיל לבצבץ מתוך החתך הקטן, מיהרתי לקפל את האולר ולהחזיר אותו למקום. לחצתי על הפצע עד שהחלטתי שהדימום כבר פחות יכול להזיק לי, והמשכתי לנבור בתיבה.. ולפתע, בתחתית, ראיתי קערת חרסינה בגודל של צלחת עם חור גדול כמו קערה במרכזה.
הוצאתי אותה בזהירות, רועד כמעט מרוב סקרנות, שוכח מהפצע המדמם, ומניח אותה בין ברכיי.
סביב החור נחרטו כל מיני מילים שלא היכרתי. אבל בכל הקשור לקריאה, זה סקרן אותי מאוד, ולא יכולתי שלא לנסות לקרוא אותן.
הרמתי והחזקתי את הקערה מול פניי, מותיר למעט דם לזלוג פנימה בלי משים.
מצאתי את עצמי קורא בקול רם את המילים ומסובב את הקערה יחד איתן, זאת בהחלט לא הייתה אנגלית.
אבל ממש כאשר סיימתי, הנחתי שסתם אמרתי עכשיו בקול רם צירופי צלילים טיפשיים וחסרי חשיבות. אבל לפתע, הרגשתי שטמפרטורת גופי מתחילה לעלות, לא הבנתי מאיפה החום הזה מגיע? התחלתי לנופף בחולצתי במהירות כדי לקרר את גופי, אך זה לא עזר משום מה. הנחתי את הקערה חזרה לרצפה, אך לפתע היא נראתה גדולה וקרוב יותר – אדרבה, כל החפצים סביבי הפכו לפתע לגבוהים ומאיימים! התחלתי להילחץ כאשר ראיתי שכפות ידי הולכות ומתכווצות, אצבעותיי מתקצרות באופן מחריד ואילו ציפורניי מתארכות ומתעבות. פתאום התחלתי לצרוח בכאב, לאחוז ולטלטל את ראשי כאשר הרגשתי לחץ מזעזע באזור פניי; שמעתי קול פצפוץ ובקיעה של עצמות הפנים שלי, כאילו מישהו תופס את אפי ושפתיי ומושך אותן בכוח בלתי נראה קדימה כמו מקור של ברווז. הכאב חדר לכל תא ועצב בגופי והרגשתי כאילו מישהו דוחס אותי ומכווץ אותי. יכולתי להישבע שעמוד השדרה שלי נסדק ונבנה מחדש; עצם הזנב שלי התארכה בחריקה, וכפות רגליי התקצרו בכאב שורף, בעוד הרגליים שלי התקפלו ושינו את צורתם. עצמתי את עיניי בחוזקה והתחלתי מתפתל בעינוי על הרצפה, צרחותיי הופכות אט אט למין קול משונה ומפחיד שנשמע יותר ויותר גבוה ומיילל. כל כך נבהלתי עד שפקחתי את עיני בבת אחת. התחרטתי על כך כמעט מיד – כל הצבעים שהיו סביבי נעלמו.. ונהייתי עיוור.
עיוור צבעים.
וממש כאשר הכאב היה בשיאו, עז כל כך, עד שהייתי יכול להרשות שמישהו יהרוג ויגאול אותי מייסורי, הכל הפסיק כלעומת שבא. רעדתי וזה ניכר בנשימותיי. עיני דמעו, ולאט לאט התחלתי לקום ולעמוד על רגליי.
אבל הצלחתי להתאזן רק על כפות ידי ורגליי. צעדתי צעד אחד עם הרגל שלי, ואז עם הרגל השנייה. רק פלג גופי התחתון הצליח לנוע. באופן מוזר החלטתי להניע גם את ידיי, והצלחתי להתקדם מטר קלוש עד שהתמוטטתי על הרצפה.
תחושה מוזרה שלא חשתי בעבר- כפות ידי לא כאבו כשצעדתי עליהן, ואילו הרגשתי את רגליי דורכות על הרצפה, ולא ברכיי. כך או כך, שום דבר לא כאב לי כאשר התהלכתי באופן הזה, ותהיתי מדוע אני לא יכול לעמוד שוב על הרגליים.
הנחתי שזה מכיוון שאני תשוש, ושהרגע עבר עליי הדבר המוזר ביותר שחשתי בכל ימי חיי.
פתאום הרגשתי כל כך עייף, עד שהנחתי את ראשי על הרצפה.. ונרדמתי.