וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שבע-עשרה

היום היה היום הכי גרוע כל השבוע.
ראשית, כשחזרנו אתמול בערב הביתה, רוברט ואני ככל הנראה איחרנו קצת יותר מידי, כיוון שמרגרט פצחה בוויכוח נוראי עם בעלה. על ארוחת ערב, על אופל, על עזרה, על התחשבות – על מה לא?!
שנית, כשהרוחות נרגעו קצת, רוברט מצא את הזמן לספר למרגרט על השבב, על הטיול… ועל הזקן. מרגרט לא נרגעה והתחילה לצווח דברים על אנשים זקנים עם רובים שאיבדו את השפיות – והוא עשה את הטעות כאשר סיפר לה שהזקן חיפש ילד.
אופל שמעה את זה ומעט יותר פרטים, אך זה הספיק לה כדי שהרטט שדגדג לי את השפם יזרום מימנה בגלוי. היא שוב חושבת עלי.
אחר כך היא הקיאה כי ניסתה לקום מהספה, מעט מהר יותר מהמותר, לפי מדדי הגוף החולה שלה (כדי לשאול את אבא שלה את השאלות שרציתי גם אני לדעת.)
אחרי שרוברט עזר לנקות את השלולית ואופל נשלחה בעדינות למקלחת ולחדר שלה, מרגרט הסתובבה במטבח, אני רועד מהקיא הבלתי צפוי של אופל, והניחה את ידיה על מצחה. קיוויתי שהיא לא נדבקה במחלה.
היא אמרה משהו דואג ונשי על האפשרות שהזקן הוא חוטף ורוצח, והוא יכול היה להרוג את רוברט. כלומר, למה הוא הסתובב עם רובה כשהוא חיפש את הילד?
המשפט הזה הספיק לי כדי להיכנס שוב לחרדות . מרגרט צודקת… אם הזקן חיפש מישהו, אז למה הוא עשה את זה עם רובה? טוב, בעצם יש אלפי אפשרויות – יש דובים ביערות של מונטנה, יש עוד כל מיני חיות פרא – כבר עמד להחשיך באותה שעה…
אך למען האמת יותר מחשבות איומות על הרובה הזה עלי בי, ולכן החלטתי שאני פונה לישון. ממילא הלך לי כל התיאבון, ופתאום נחתה עליי העייפות.
אבל דווקא אז: מרגרט הבחינה בגוש הקוצים הירוק המעורבב בפרוותי. היא הצטווחה, ואז רוברט "פתאום נזכר", בחוסר שכנוע רציני, שבאמת נתפסתי בצמח ההוא.
מרגרט כעסה עליו ועלי (לא יודע למה!) אבל פנתה לטפל בי.

זה לא היה פחות גרוע מהטיפול הראשוני אצל הוטרינרית. הצמח כנראה היה שטני ביותר ועם פרווה ארוכה וחלקה הוא השתווה בערך לגוש מסטיק בשיער של בנות.
לכן מרגרט, אחרי ניסיון כושל ,שהסתיים בכאבים מייסרים, לסלק את הצמח עם מסרק כינים וקרם מרכך שיער ,תפסה בלית ברירה מספרי ציפורניים והתחילה לגזור (אם כי גם באופן מכאיב) את החלקים התפוסים.
הרגשתי מימנה שהיא לא רוצה לעשות את זה, אבל המצב היה בכי רע. כל כך רע, למען האמת, שאחרי גזירה של כחצי מהפרווה הסבוכה והקוצנית, היא עצרה, השליכה את המספריים ודחפה אותי מימנה בצעקה גדולה של זעם.
זה מעט הבהיל אותי. כל השוק שלי פעמה מכאב באופן מחריד, אבל האנרגיות שרטטו מימנה לא היו של כעס, אלא של תסכול אמיתי. (בכל זאת, ממש קשה לגזור צמח סבוך וקשיח עם מספריי ציפורניים שקורעות לך את האצבעות. אני לא יודע על מי ריחמתי יותר – עלי או עליה)
שמחתי שהיא הרפתה מימני. אבל גם, איך שהוא, שמחתי לחזור אליה. כעת היא הייתה יותר רגועה, אחרי ההפסקה שעשינו – ובערך בעשר העבודה הסתיימה.
מרגרט קמה בגניחה גדולה, גבה כואב מהישיבה הכפופה והממושכת. ורוברט הגיש לה כוס גדולה של קפה כשהתקרבה אליו.

פניתי גם אני אליה, וליקקתי בהוקרת תודה על כף ידה השמוטה. בכוחות אחרונים היא גם ליטפה אותי וחזרה להשתטח באפיסת כוחות על הכיסא מול שולחן האוכל.
כעת, כשהכאבים פסקו מעט – הסתובבתי כדי לראות את מצב הפרווה שלי. עייני חשכו. היה לי חור, ממש חור! באמצע השוק והירך של רגלי הימנית האחורית, של חוסר פרווה גזור ומכוער.
רציתי לבכות! אבל במקום זה ליקקתי את עורי החשוף עד שאפילו זה הגדיל בקצת את הכאב.
היה לי חשק לא מובן להתקלח. אז עליתי לקומה העליונה ומשם לחדר של אופל.
המזרן חזר למקומו כך שלא יכולתי לעלות לגומחה העליונה שלה.
הרחתי שמפו ושינה. אופל וודאי כבר נרדמה. מסכנה… זה בהחלט לא היה היום של שנינו.
אלא שלמחרת זה היה, לפחות אצלי, אפילו גרוע יותר.

עשיתי היום שטות איומה, וטלטלתי את החבל שלי לכל עבר בתוך הבית. בשיא טיפשותי חשבתי שזה יוכל לעזור לי להשכיח את הצרות, אבל במקום זה – החבל התנגש בפסל של אנפה לבנה משיש, וזו נפלה וצווארה הדק נשבר לראש וגוף.
נבהלתי כל כך עד שכמעט שכחתי לנשום. מזלי הקטן היה שאיש מלבד אופל הישנה לא היה בבית, לכן היה לי מספיק זמן לקבור את חלקי האנפה בחצר בלי שאיש יגלה אותי.
גם זה היה מטומטם.
בדיוק היום מרגרט החליטה להשקות את הצמחים, והבליטה המשונה מאחורי שיח הוורדים החשידה אותה, והיא שלפה את האנפה השבורה והבוצית מהאדמה בדיוק כשנכנסתי, מקופל זנב לתוך הבית.
"ג'ספרר! ! ! !" היא נכנסה הביתה בקריאה גדולה ,בדיוק שלוש וחצי שניות אחריי.
אלו היו הרגעים שוודאי מרגישים האנשים שעולים לגרדום, שניות לפני שעומדים להנחית את הסכין על צווארם.
בקושי הספקתי להתחבא, וזנבי התקפל כל כך עד שנראה כמו… עזבו, תנחשו לבד.
הסתובבתי אליה וליבי הולם בי כמו תוף שתפקידו ליצור מתח. נחרדתי שאסולק מהבית ושהם יפסיקו לגדל אותי ככלבם. פחדתי לראות איך מרגרט בועטת אותי החוצה, תולשת מימני את הקולר שהכינה לי במיוחד, ואיך אופל מתחננת מולה, חסרת אונים שתסכים לי להישאר.
מרגרט התקרבה אלי ואז, אוטומטית, השתטחתי על הרצפה בכניעה. אוזני הושפלו לאחור ויללה של חרטה ננשפה מימני.
היא החזיקה את הגוף הבוצי של האנפה ביד אחת ומגבת מטבח ביד השנייה.
שמחתי שלפחות לא מצאה את "ליבי". עצם הלעיסה שגם קברתי בסודי סודות.
בעיקר חששתי שהיא תשתמש בפסל השיש הקשיח והמלוכלך – אבל במקום זה חטפתי שתי חבטות מטונפות ממגבת מטבח, עוד לפני שהספקתי להיות מוכן.
אחרי שנחבטתי כעונש ,היא התכופפה אלי ואף הוסיפה מכה באף כשהיא מראה לי את האנפה השבורה ומכוסת האדמה.
אוו!! בחיי! מכה באף לכלבים תמיד נראתה לי טיפשית ולא משנה דבר, אלא שעכשיו אני קולט שלאף כמו של כלב, זה הרבה יותר (הרבה יותר!) גרוע ממה שזה נראה! זה ממש כאב! כמעט כמו סטירת לחי.
עיני הצטמצמו כבר בכאב מוכן כאשר היא צעקה עלי:" כלב רע, ג'ספר! כלב רע מאוד!!"
יכולתי להרגיש שהיא מתכוונת לכל מילה באנרגיות שהיא פלטה, ורק נסוגתי מעט אחורה כאשר היא הזדקפה ונעצה בי מבט מאוכזב לפני שעזבה חזרה לחצר.
לא העזתי להתקרב אליה לשארית היום והערב בגלל הבושה. ולא יכולתי להתקרב אל אופל בגלל המחלה. רוברט היה בעבודה וג'ייד הייתה אצל חברה שלה ובשאר הזמן היא פשוט צפתה בטלוויזיה או הסתובבה בבית, עשתה שיעורים או הכינה לעצמה סנדביץ', לא מעוניינת שאפריע לה יותר מידי. (למרות שבכל מקרה לא היינו חברים מי-יודע-מה)
בקיצור – הייתי אבוד.

גם הייתי ברוגז עם החבל האדום שלי, ששבר את הפסל. ברוגז עם כל הפסלים הארורים בבית בגובה הרצפה, ברוגז עם הבור בחצר, ברוגז עם שיח הוורדים שלא יכול להסתיר יותר טוב את מחבואה של האנפה האומללה, וברוגז עם החתול של השכנים, שלא מפסיק להביט בי, וזה מרגיז נורא! אפילו ביקורה המפתיע של רוזי לא עודד אותי. למרות שסוף סוף ראיתי והרחתי אותה מקרוב. (היא נאלצה לעזוב אחרי שתי דקות).

כן… זה בהחלט היה יום גרוע ביותר.