וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק שביעי .

כשקמתי, מצאתי את עצמי על הרצפה, הזזתי קצת את הרגל שלי ויכולתי להרגיש את הנעל שלי בקצהה. נרגעתי קצת.. בהתחלה לא זכרתי כיצד הגעתי הנה, אבל הצלחתי לזכור שככל הנראה חלמתי חלום הזוי ביותר שהייתה בו קערת חרסינה שנראתה כמו ממצא ארכאולוגי, והמון טלטולים וכאב.
הרמתי את ראשי, ואז התחלתי נזכר ביותר ויותר דברים, בסדר שהפך ליותר ויותר גרוע: ראשית סבא וסבתא אמורים לחזור! שנית שפרצתי להם למחסן ההוא וחיטטתי בדברים שלא שייכים לי, שלישית, אני על הרצפה!!?! ורביעית.. רגע, למה אני מבזבז את זמני בדאגות מלחיצות, אני צריך לסדר הכל חזרה למקום! לא ידעתי מה השעה, לא זכרתי איזה יום היום, עיניי עדיין היו מעט מטושטשות, וכשקמתי לשיא היכולת שלי – לא הייתי גבוה יותר מהמיטה.
הבטתי מעט אחורה וראיתי שאני עדיין לובש את החולצה והמכנסיים שלי, בעצם את כל הבגדים. זה היה מוזר מאוד. ניסיתי לעמוד על רגליי, אבל גופי כמו התנגד לכך.
התחלתי להתהלך בחדר, להיאחז במשהו כדי לעמוד. לא היה לי זמן לגוף העייף שלי או מה שלא יהיה, אני מוכרח לסדר את הבלגן שעשיתי!
הגעתי עד המיטה והנחתי עליה את כף היד שלי, מוכן להיעזר בה כדי להתרומם. אך לפתע הבחנתי במראות של ארון הבגדים של סבא וסבתא.
הורדתי את היד מהמיטה והתבוננתי בהשתקפותי.
לרגע אחד רציתי לפרוץ בצחוק, ולרגע אחד מצאתי את עצמי מתבונן מאחוריי, כדי להיות בטוח שאין איתי עוד מישהו בחדר שההשתקפות שייכת לו. אחרי שהחזרתי את מבטי למראה, וסקרתי את פניי.. פי התחיל להיפתח מעט. מכנסיי נשרו מעליי, וחולצתי כמה שניות אחר כך.
נשארתי עם הנעליים והתחתונים.
בגוף רועד הרמתי את רגלי האחת, וללא קושי שלפתי אותה בעדינות מתוך הנעל. כך עשיתי גם לשנייה. אבל עכשיו היססתי…
עדיין לבשתי את תחתוניי הרפויים שרק הוחזקו על גופי בגלל פס הגומי שלהם. סגרתי את פי ולקחתי נשימה קצרצרה דרך האף. ריחות חזקים של בד, נעליים, בושם, חפצים ישנים ופרווה מילאו את ראשי רק בנשימה הראשונה. זה הבהיל אותי ופלטתי ציוץ קטן ומוזר. בהתחלה הופתעתי שזה יצא מימני, אבל לרגע אחר-
התנערתי בכל גופי. אני לא יודע.. אולי מהרצון להתעורר מהחלום בתוך חלום הזה – אולי מהמסקנה שנאלצה להתיישב בתוך מוחי, ואולי.. בעיקר.. כדי להסיר את התחתונים.
הם נשרו מימני, ונותרתי עירום מול המראה.
אבל לא פנים וגוף של אדם הביטו בי חזרה.. אלא של כלב.

הבהלה שאחזה בי הייתה כל כך חזקה עד שפרצתי בריצה היסטרית מהחדר, לסלון, מהסלון ישירות החוצה, נדהם מהמהירות החדשה שהייתי מסוגל אליה כעת..
זינקתי לעבר החצץ, וכשנחתתי, התנופה הייתה חזקה מידי והתרסקתי תוך שלושה צעדים על הקרקע.
מלבד התנופה, הריצה הראשונה שלי על ארבע רגליים, אי פעם בכל חיי, הייתה כל כך שונה ומוזרה, עד שלא הצלחתי להתרגל אליה, והנפילה שלי הצדיקה את עצמה.
כל גופי כאב מהחספוס של החצץ, והחוסר בצבעים הפחיד אותי נורא.
הרמתי מעט את ראשי. למרות עיוורוני, ראיתי שהשמיים מתחילים להחשיך. ריחות חזקים של עצים, אדמה, דשא ומי נהר הציפו אותי, וקירבתי הרבה והזרה לקרקע גרמו לי סחרחורת.
הכרחתי את עצמי לקום על רגליי.
לפתע שמעתי מנוע של מכונית, וכשסובבתי את ראשי ראיתי גם זוג פנסים מעירים בחוזקה, המתקרבים לבית.
חרדה עזה רטטה בי, ומתוך דחף לא מוסבר התחלתי לברוח משם.
רצתי לכיוון הבקתה של סבא וסבתא, אבל עקפתי אותה, והמשכתי לכיוון היער והמדשאות שמאחוריה.
הפתעתי את עצמי שממש כמו סייח שרק נולד, הצלחתי מעט יותר להתאזן ולהתרגל לדהירה על ארבע – שהייתה מוזרה לי ביותר, ונכנסתי לתוך היער.

אני לא יודע כמה זמן רצתי בתוכו, אבל כשהראוּת סביבי הפכה לגרועה ממש, כיוון שהחושך ירד לחלוטין, שמעתי לפתע קול של פכפוך מים. ובעודי מתנשם ומתנשף, מהבהלה ומהריצה, מצאתי ערוץ נחל שמתעגל והופך למין אגם קטן עד שממשיך במפלים לרוחבו הרגיל.
לצד הנחל עמד נטוע, מסוכך ומלטף עם עליו הארוכים בעדינות את המים – עץ ערבה גדול.
אף פעם לא הייתי במקום הזה של היער, תמיד יצאתי לשוטט ביערות שמול הבית של סבא וסבתא, לא מאחוריו.
כשנשימותיי הולכות ומתארכות בייאוש, צעדתי מספר צעדים נוספים, וצנחתי למרגלות העץ, על ספת הנחל. עצמתי את עיני.. נתתי לכל גופי להתרפות.. המחשבות בראשי ממש הכאיבו לי בעודף נוכחותן; ולמרות שמתוך ההיגיון הבריא, הייתי צריך לנסות לעסוק בהן בלית ברירה, טיפה אחת נשרה לתוך האגמון והותירה גל קטן, אחריה זלגה עוד אחת ועוד אחת.. לא ידעתי מה קורה לי. מה קרה לי.
התחלתי לבכות.

כשפקחתי שוב את עיני, אור חזק סינוור אותן. מצמצתי כמה וכמה פעמים וריח של דשא קל, מים, אבקני פרחים וציפורים מיד מילאו אותי. הופתעתי מעט לראות שכל כך מואר, והסקתי שנרדמתי למשך כל הלילה. תהיתי מה השעה.. אך פתאום עלה בראשי דבר מה. סובבתי את ראשי אחורנית והבטתי על הצלע שלי. בחילה קלה עברה בי כמו גל. נשארתי אותו הכלב שאליו הפכתי.
אז זה סופי.. גורלי נחרץ.. הבלתי הגיוני התרחש, והכל סביבי נראה כל כך אמיתי עד שנאלצתי לפסול את האפשרות החיונית שזה הכל הזיה אחת גדולה. חלחלה אמיתית הידסה בתוכי כאשר חשבתי שאשאר ואמות בתור כלב ואיש לעולם לא ידע לאן נעלמתי! חשבתי על אמא, על סבתא, על הילדים מהכיתה שלי.. יזמינו משטרה לחפש אותי אבל לא ידעו לעולם מה קרה לי. אולי סבא אי פעם ידע – אבל אני לא חושב שהוא יספר על זה למישהו. הרי הרבה יותר נוח כשמישהו שלא באמת אכפת לך מימנו נעלם לעולמים.
לפתע הרגשתי עד כמה אני צמא. הסתכלתי על מי הנחל ומתוך אינסטינקט מוזר ליקקתי את אפי. זה בהחלט היה מוזר, בחיים לא הצלחתי ללקק את האף שלי, ובטח לא את כולו. בקושי להגיע אליו!
אבל זה היה דווקא נעים. עשיתי את זה עוד כמה פעמים עד שהתכופפתי לעבר המים..
ואז התחילו הבעיות.
כשהייתי קטן נהגתי לפעמים לגמוע את שארית החלב שבקערת הדגנים שלי כמו כלב. אבל תמיד כל הסנטר שלי נרטב ובקושי שהצלחתי לשתות משהו.
גם לא בדיוק ידעתי איך עושים את זה. תהיתי אם אוכל לשאוף את המים אל פי, אבל מהר מאוד הבנתי שאין באפשרותי לעשות את זה.
אז הסתכנתי ושרבבתי את לשוני לעבר המים. קיפלתי במהירות את הלשון והחזרתי לתוך פי. כשבלעתי- מים רבים זלגו במורד גרוני ורווח לי מאוד. חזרתי על הפעולה, נרגש מהגילוי המשמח, כמה פעמים עד שהספיק לי, וחזרתי ללקק את האף.
מחשבה מוזרה עלתה בראשי שמיד רציתי לסלק. אבל לפני שהצלחתי למגר אותה, היא בכל זאת הותירה בי כתם. אולי להיות כלב זה לא נורא כל כך.. אולי אני אצליח להסתגל לחיים החדשים שלי מעתה..
רעד קל עבר בי.
פתאום, שמעתי היטב אך מרחוק צחוק של בחורה. כשהאזנתי בקשב רב יותר, גיליתי שאלו היו בכלל שתי בחורות. מיהרתי להסתתר מאחורי הערבה הבוכייה ולהשקיף אל המקום שמימנו הצליל הגיע.
ראיתי כעבור מספר שניות זוג בנות, אחת מעט יותר גבוהה מהשנייה, צועדות כמטיילות להנאתן בתוך היער, ומשוחחות על משהו. הצלחתי להבין את המילים שהן אמרו והוקל לי מאוד לגלות שלפחות הבנת שפת האם שלי לא נפגמה.
צפיתי בהן הולכות ומתקרבות. אחת מהן הסתכלה לכיווני, מיהרתי לרדת מהשורש הבולט מהאדמה עליו עמדתי, ולזחול על גחוני קרוב לגזע עצמו. השקפתי עליהן מלמטה וכעת הן היו קרובות יותר.
לגבוהה היה שיער חלק, אך לא טבעי, אסוף ל'קוקו' רפוי שנח על כתפה. ואילו לשנייה היה שיער ארוך ופזור, מתולתל; ומשהו בצחוק שלה היה לי מוכר.
זוג הבנות הלכו והתקרבו לנחל, צועדות עם זוג נעלי ספורט. נראה היה שהן רגילות ללכת באזור הזה וכבר עשו זאת בעבר.
הן היו ממש ארבעה מטרים מימני כאשר הן חלצו את הנעליים ועמדו לטבול את כפות רגליהן במים; ואחת מהן, עם השיער המתולתל, הבחינה בי ושאיפת אוויר נרגשת ייצגה את שמחתה.
"ג'ייד! ג'ייד! תראי איזה מקסים!!"
הלב שלי התחיל לפעום כמו מטורף, התיישרתי במקומי, למעשה קפאתי; כשהיא הביטה בי אפילו לשבריר שנייה בעיניים, הבטן שלי עשתה סלטה והתחלתי להרגיש איך חום עולה בי. וזאת הייתה אוֹפַּל!