וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק רביעי .

בין אם סירבתי בנימוס או בין אם לא רציתי באמת, שלושתינו התיישבנו לאכול ארוחת צהרים כמה דקות אחרי עזיבתה של אמא. סבתא הכינה פשטידת בשר שהייתה טעימה מאוד. נהנתי מהארוחה הזאת כפי שלא נהנתי מארוחות אחרות, אבל עדיין, השקט הצורם הזה סביב מספר הסועדים המצומצם גרם לארוחה, במובן מסוים, להתקלקל.
סבא אכל בתיאבון, אבל אפילו בלי להרים את מבטו מהצלחת למשך כל הארוחה, הוא הצליח איך שהוא לשדר אליי אנרגיות שליליות מאוד שגרמו לי להרגיש כמו אוכל חינם, זר, אורח לא רצוי.. קיוויתי מאוד שהוא יפסיק עם זה במהרה כי האוכל כמעט ולא נבלע לי בגרון.
שמחתי שהארוחה נגמרה די מהר ושמחתי שיצאתי מימנה לפחות שבע.. כי ידעתי שאפילו סבתא לא תקבל יפה את בקשתי למשהו לנשנש. לכן פיניתי את צלחתי ונכנסתי לחדר הקטן שלי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לזנק לעבר הילקוט.
הוצאתי את אחת המחברות ותלשתי מימנה דף. פשפשתי בקלמרי ונטלתי עט שחור ועבה. התחלתי משרטט לוח שנה של שבועיים ושלושה ימים, החזרתי את הטוש השחור, הוצאתי אחד ירוק (כי לא היה לי אדום) וסימנתי איקס על היום.
קיפלתי את הנייר לארבע וחיפשתי איפה לתלות אותו. לא מצאתי שום מקום מספיק טוב (קירות העץ לא תפסו את נייר הדבק) אז החלטתי פשוט להניח על קצה השולחן.
אחרי שסיימתי את זה, לא כל כך ידעתי מה לעשות.. הבטתי בשעון שעל מפרק כף ידי, ונאנחתי מהידיעה שיש עוד זמן עד ארוחת הערב (שמסמלת את סיום היום) והייתי חייב לעשות משהו כדי להעביר את הזמן כמה שיותר מהר.
שיעורים, כן, זהו! אני אעשה שיעורי בית.
הוצאתי את היומן המחברות והספרים, והתיישבתי מול שולחן כתיבה צר מעץ אלון להכין את מטלותיי הלימודיות. היה מוזר להכין שיעורי בית בתחושה שיש לך את כל הזמן שבעולם. ובאמת, מצאתי את עצמי קורא, כותב, חושב, מוחק ומהרהר בשאלה שוב ושוב, בלי לחץ לסיים את זה או לדלג על שאלות בעזרת רמאות.
אבל למרות שהשקעתי (ואפילו הכתב שלי יצא עגול ונאה!) כשהחזרתי את הכל לתיק, ואפילו סידרתי את המערכת הלימודית למחרת כיד להרוויח זמן, התחוור לי שעברו בסך הכל שש עשרה דקות.
עכשיו באמת הייתי אבוד.
יצאתי מהחדר לסלון. לא היה בו איש. הבטתי דרך החלון הקטן, ומעט נוף ציורי של מונטנה הקלאסית קרץ לי. רעיון טוב. אצא לטייל!
כבר צעדתי כמה צעדים לכיוון הדלת, ולפתע קול של איש מבוגר שהבהיל אותי קרא מאחורי "אל תצא יחף!!"
כל כך נבהלתי שקפצתי והסתובבתי בבת אחת. סבא עמד מאחורי, נרגן כתמיד, והצביע עם סנטרו על כפות רגליי המכוסות בגרביים בלבד.
אני חושב שאפילו קצת רעדתי שם מולו, כאילו נתפסתי על חם בעת מעשה נפשע, אף על פי שלא עשיתי שום דבר רע.
"ב..בסדר" עניתי והלכתי חזרה לחדר. לא בטוח אם מלווה במבטו הנועץ של סבא.
כך או כך, אחרי שיצאתי נעול ושרוך מהחדר, הוא כבר הספיק להיעלם לו. אז הלכתי לכיוון הדלת, הנחתי את כף ידי על ידית העץ, וחיכיתי כמה שניות; למקרה שהוא יזנק עוד פעם ויבהיל אותי שוב. אבל הוא לא בא משום מקום. אז הנחתי שאני כשיר לצאת.

ואוו, מונטנה שסבא וסבתא שלי גרים בה היא משהו! גם אנחנו זוכים לקצת מזה איפה שאנחנו גרים, אבל אף פעם לא ממש בתוך ה"טבע טבע"!
עברתי את שטח החצץ וחציתי את הכביש אפילו בלי להסתכל. בבקשה, אל תנזפו בי, אבל אתם מבינים – כשהכל סביבך כל כך שקט ורגוע, ואתה גם חי במקום (פחות או יותר) מרוחק מכל שאר העולם- אתה יכול להסתמך על האוזניים בלבד בכל הקשור לחציית כבישים.
אחרי שחציתי את הכביש עליתי מיד על שטח שכולו דשא ירוק להפליא. החלטתי להמשיך לצעוד עד שאגיע אל העצים. משם אמשיך אל הנחל ושם וודאי אמצע משהו לעשות.

כשחזרתי לביקתה, החושך כבר התחיל לרדת אל יערותיה ושטחיה הרחבים של מונטנה. לא רציתי לגרום לסבתא דאגות נוספות (ובניתי על כך שסבא בטח סיפר שיצאתי לטייל) ואני חושב שראיתי זאב.. אז החלטתי לחזור. כמובן גם כיוון שכבר התחלתי להיות רעב, צמא ומשועמם.
אבל אל תחשבו שאני מפונק.. רצתי! דילגתי! הברחתי להקת ציפורים קטנות שדמו לדרורים, בניתי למעלה מרבע שעה סירה קטנה מקליפת עץ, מקלות ועלים, ורדפתי אחריה במורד הנהר. אני חושב שרצתי אחריה כמעט חצי קילומטר עד שחזרתי (כי ראיתי את הזאב ההוא שקצת הלחיץ אותי) וטיפסתי גם על עצים.
וכשנכנסתי חזרה פנימה, הבאתי איתי שלל לא מועט. קטפתי כמה פטריות כדי לשאול מי מהן רעילות ומי לא, כמה ביצים קטנות שמצאתי באחד העצים והמון לכלוך, כמובן..
הסתבר שצדקתי, וסבא אכן דיווח שיצאתי לטייל – אבל למרות הכל, סבתא עדיין עטתה שמץ של דאגה כשראתה אותי. סבא התעלם, כרגיל,וסבתא לקחה מימני את הביצים והפטריות.
היא אמנם חייכה כשראתה את המזון הקטן שהבאתי עימי, אבל אמרה לי להישאר בסף הדלת. היא הניחה את הביצים בתוך קערת עץ עם עוד כמה ביצים נוספות, ושמה חלק מהפטריות בתוך סלסילה שהייתה תלויה מהתקרה; את השאר זרקה מהחלון. קצת התאכזבתי לראות איך היא לוקחת במובן מאליו את המתנות הקטנות שהבאתי. שאלתי אותה אם זה רע שהבאתי איתי את האוכל הקטן בזמן שהתקרבה וטפחה על כתפיי וגופי, כדי להסיר מימנו אדמה וזרדים קטנים שנתפסו בבגדיי. סבתא לא הביטה בפניי וטפחה מעט חזק יותר על כתפיי כאשר אמרה, שזה נחמד מאוד, אבל יש להם, תודה לאל, את כל האוכל שהם צריכים, ואת השאר יש להשאיר לחיות היער.
הרגשתי נבוך מאוד. לא העזתי להביט בסבא.
אחר כך היא חייכה אלי חיוך קטן שסיכם שבסכך הכל העיקר שאני בריא ושלם, ושלחה אותי להתרחץ.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהתרחצתי בעמידה כשדלי מים אחד מחומם מראש הוקצב לי. נכנסתי לתוך חדר קטן שעמד בו ריח של דשא שהושקה יותר מידי; סבון קשיח בצבע שנהב דהוי עמד בצד ליד מגבת מבד עבה שנתלתה על וו מברזל.
הייתה מראה בחדר ששימשה גם כדלת לארון קטן, עם צנצנות קטנות ממולאות בכל מיני משחות, בקבוק שהיה מלא בשמן מסוים שלא היכרתי, צמר גפן בקופסאת עץ, פינצטה, בקבוק יוד עטוף בפיסת עור קשורה בחבל דק וזוג מספריים לצד סכין גילוח שנראתה ממש כמו סכין.
זה לא היה נחמד כל כך, וממש נשבר לי הגב מלהתכופף כל פעם כדי להרטיב את עצמי. לכן תהיתי איך סבתא וסבא שורדים עם זה בייחוד אם אני מתענה פה!
החוסר בהררי קצף ובישיבה נעימה בתוך אמבטיה מלאה עד הסף, במים חמימים הציק לי מאוד. אחרי כל חופן מים חמימים שהתזתי על עצמי חלפו בי גלים של קור כלבים, וכשהייתי צריך להפסיק בלית ברירה עם המים, ולהסתבן עם הגוש הקשיח והמחליק, כל עורי נהיה אדום מהשפשופים החזקים (מידי) בתקווה שזה יעזור קצת עם החימום.
סבלתי כמעט מכל רגע, וכשהתנגבתי במגבת, הבנתי שרק מחצית מהעינוי מאחורי. אף על פי שהיינו בסוף החורף, ולאחרונה רואים יותר שמש ופריחה בכל מקום, כל כך היה לי קר – עד שהפסקתי להתנגב באמצע ופניתי ישר להתלבש. המוח שלי בטח זיהה את הבגדים כמקור חום (למרות בחצי מגופי עדיין הייתי רטוב) אך זה התגלה כטעות.. כיוון שרעדתי כל הזמן עד ארוחת הערב.
היה לי מזל שסבתא החליטה להכין מרק מהביל ורותח לארוחה, ושמחתי שסוף סוף שהיום נגמר.
לפני שנרדמתי חשבתי קצת על היום ועל מחר.. התפללתי שהנסיעה מחר עם סבא לבית הספר תעבור בשלום; אך בעיקר קיוויתי שלא אצטרך לעבור עוד מקלחת לפחות עד סוף השבוע.