וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק עשירי .

בגומחה של החלק העליון של החדר הייתה המיטה שלה. מזרן עם שתי כריות ושמיכה דקה יחסית. סביב המיטה היו המון בובות פרווה (דווקא יפות! זברה, אריה, גמל, נמר, ציפור אדומה אחת, כלב וחתול – ולכולם הייתה פרווה מושקעת ועיניי חרוזים שנראו אמיתיות! לא סתם דובים וורודים של תינוקות) פוסטר עם תמונת נוף של אי טרופי, תמונות שלה עם חברוֹת, הילקוט, ספרי הלימוד והמחברות ו.. אוי.. תמונה שלה עם ניקולא.
התעלמתי ככל שיכולתי מהתמונה והלכתי לרחרח את הבובות.
אופל קפצה על המיטה וקראה לי. הרמתי את מבטי אליה. היא חייכה וקראה לי להצטרף אליה לשבת על המיטה. ליבי נאלם לכמה רגעים. לשניות מספר שכחתי שאני כלב, ולא גילן מהכיתה שלה.. בעיניה הרואות , כמובן. בחיי, זה היה מסובך.
התקרבתי, חצי מהסס וחצי מתרגש, ונשכבתי לצידה על המיטה. כנראה, כל תזוזת גופי הייתה רגועה, כנועה ומנומסת יתר על המידה, כאילו לא רציתי לקמט את הסדין או משהו כזה, עד שאופל צחקה ופרעה את פרוות גבי. זה באמת שחרר אותי מעט יותר ועשיתי גלגול שלם על המיטה. זה גרם לה לצחוק אף יותר והיא נשכבה בעצמה, פניה מול פניי.
"תראה איזה צבעים יש לך.." היא התחילה בוחנת את פניי. הו, כן! כן! איזה צבעים יש לי באמת??
היא העבירה אצבע חלקה על האף שלי וחייכה. לפתע פערה עיניה, כמו גילתה משהו חשוב מאוד.
היא זינקה מהמיטה, מקפיצה אותה מעט (לא שזה הזיז לי, כל כולי עדיין רטט באהבה מעודף המגע הזה עם אופל) וחזרה עם ספר רחב בעל כריכה קשיחה מלופפת עטיפה נוספת מנייר ועליו כתוב "אבני חן – המדריך המלא | סגולות, צבעים, היסטוריה."
ואוו, נשמע מרשים בהחלט!
אופל דפדפה בו קצת עד שהגיעה לעמודים מסוימים. בהם היא המשיכה לדפדף, אך באופן בוחן ואיטי יותר. נראה שהיא מכירה את הספר הזה כל כך טוב עד שהיא כבר לא צריכה תוכן עניינים.
כבר התחלתי לרחרח בעניין גופייה קצרה שהייתה זרוקה ליד המיטה, עד שאופל קפצה לפתע ואמרה בקול רם:
"ג'ספר!"
הרמתי את מבטי, תוהה. מה ג'ספר?
אבל לפני שהספקתי להסתבך בזה, אופל הֶכֵלה מקריאה:" לאבן הג'ספר תכונות טובות מאוד; הידועה שבהן היא החיבור לאדמה ולטבע, והכוח המחבר בין שני אנשים. יש יותר מחמישה עשר סוגים שונים של אבני ג'ספר, ובצבעיה השונים היא מספקת רוגע רגשי, ותחושה של בטחון. כל אבני הג'ספר עוזרות להקל על לחץ רגשי ומצוינות לשחרור השרירים, ולהבנות פסיכולוגיות חיוביות בחיים. בנוסף, הן תומכות באיזון האנרגיות בין נשים וגברים; ועשויות, יום אחד, לעזור להוביל לנקודת תפנית בחיים. סופחת אליה את כל המחשבות והאנרגיות השליליות, של העונד ושל הסובבים אותו. מלבד זאת – עוזרת מאוד בחיבור מאוזן והרמוני בין הגוף הפיזי לרמות המעודנות יותר, כמנטלית, רגשית ורוחנית.

אופל סיימה לקרוא וחייכה אלי. אחר כך, בהיותי מבולבל עד מאוד, היא סובבה אלי את הספר, כאילו הייתי ילד קטן, והצביעה על תמונה של אבן חן בגווני החום.
"ווילו קריק ג'ספר" היא אמרה.. עיניה מחייכות "קְרִיק, זה ערוץ נחל; ו-וִוילוֹ זה עץ ערבה. מצאתי אותך בדיוק במקום כמו זה, וככה אני אקרא לך! ווילו קריק ג'ספר! או בקיצור – ג'ספר. לצורך הרשמיות יהיה לך שם מלא." היא הוסיפה גיחוך מסופק, והביטה בי, לראות איך אני מגיב.
ג'ספר מעולם לא היה השם שבו אני אראה את עצמי. אולי יותר שמות כמו "דילן" "איאן" "לֵאן" ואפילו "מורטימר" עשוי להיכנס לרשימה..
אבל ככל שחשבתי על זה, ולא נכנסתי עמוק יותר למחשבות של "אוף-אני-לא-רוצה-להיקרא-ככה", דווקא, בזהותי החדשה, לא היה לי כל כך אכפת.
גרוע מכך, נאלצתי להודות שמהיום אני כבר לא אהיה "גילן, הנער שלומד עם אופל באותה כיתה" אלא כלב. ועוד אין לי מושג איזה מין כלב אני! בוקסר? לברדור? גולדן? רועה גרמני? הכלב ההוא עם ההמון פרווה שנראה כמו מטאטא מהלך?
אופל סגרה את הספר וירדה לקומה השנייה בחדרה. הלכתי אחריה, ובעזרת צעד אמיץ זינקתי היישר למזרן שליד החלון שלה.
אופל ראתה אותי נוחת וצחקה. אחר כך יצאנו מהחדר.

עם בואו של הערב, נכנס הביתה איש בגיל העמידה; מחזיק בידו שקית מלאה בלחמים ולחמניות, בעל שיער אפרורי, עצמות לחיים גבוהות ועיניים ירוקות עייפות. אופל וג'ייד באו לקראתו, ומיד ידעתי שמדובר באב של המשפחה.
הוא הביא איתו, מלבד השקית מלאת הכל טוב, ריח חזק של קפה, אוטו, בדים של וילונות, מקדחה, וסולם עץ ישן וחזק.
בשונה מהתמונות, הפעם לבש האיש מכנסים ארוכים מלאי כיסים וזוג נעליי עבודה קשיחות בצבע חום. המראה שיווה לו תדמית של איש עבודת כפיים. יפה מאוד!
אף על פי שנראה עייף הוא נראה אפילו שמח יותר לחזור הביתה ולראות את משפחתו, ואפילו עוד יותר מופתע לראות גם אותי אצלו בבית.
ישבתי לי בלי נוע, בנימוס, ליד הכיסא של אופל סביב שולחן האוכל והתקרבתי אליו בחביבות.
הבטתי בו מלמטה וזנבי התנועע מעט.
"אוו.. מאיפה הוא הגיע הנה?" שאל האב ולא טרח במיוחד לכבד אותי בהגשת גב ידו.
אופל קמה וליטפה את קצה ראשי כשעמדה מול אביה. הוא הניח את שקית הלחמניות על השולחן.
"אני וג'ייד מצאנו אותו, אבא, והוא לא שייך לאף אחד. כבר התקשרנו קודם לצער בעלי חיים, והם אמרו שלא חסר להם שום כלב."
האבא הביט בי. החזרתי לו מבט. האבא התיישב ליד השולחן, נתן נשיקה על לחיה של אישתו ושם בצלחתו מעט מהאוכל בסירים (שהטריפו את דעתי).
"הוא באמת נראה מטופח ויפה מידי בשביל להיות סתם כלב אשפתות. אבל רגע.. אתן רוצות לומר לי שהבאתן אותו הנה בשביל שנגדל אותו?"
"זה מה שהן אומרות" התערבה האם, שלבשה עכשיו בגד רגיל ולא את החלוק שלה.
"אז בעצם, כל ההחלטה נתונה בידי?" שאל האבא ואופל ניגשה לחבק אותו, מתחנחנת.
"אבא, אתה זוכר שפעם אמרת שאתה רוצה כלב בבית? זוכר? אז אתה עוד תראה! הוא יהיה כלב נהדר! אפילו מצאתי לו שם!"
"נתת לו כבר שם?" התפלאה ג'ייד.
"ווילו קריק ג'ספר!" התגאתה אופל. אפילו אני ניפחתי קצת את החזה.
אבל ג'ייד רק פלטה מין גיחוך מלא בלחמנייה עם חביתה.
"מה את רצינית? לא נותנים לכלבים שמות כאלו! תקראי לו "כתם" או "לאקי"
עיקמתי את אפי.
יחד עם אופל..
"ווילו קריק ג'ספר זה השם המלא שלו" התלהטה אופל ויכולתי להרגיש מין אנרגיות שהולכות ומתחממות אצלה. התרחקתי מימנה בצעד ליתר ביטחון." "ג'ספר" זה השם הפרטי, וזה ש – לך- אין מספיק יצירתיות בכל הקשור לנתינת שמות, זה בהחלט לא קשור אליי!"
ג'ייד פערה את עיניה כי פיה היה מלא.
"טוב, די! די בנות!" האבא קלט מריבה נפתחת וחתם אותה מידית.
"אופלי, מותק, את יודעת שיש אבן כזאת.." פתחה האם בהתרגשות מתעניינת, אבל האב כבר חסם כל פתיחה אפשרית של נושא חדש לשיחה. "אני מציע," הוא הגדיש וכולם השתתקו "שניקח אותו קודם כל לוטרינר, ונראה אם יש לו שבב או אולי אפילו מחלה כל שהיא, ליתר ביטחון. נראה מה הוטרינר יגיד"
למרות שהאבא מעט סלד מימני כשהגיע, הרגשתי מימנו דווקא אנרגיות חיוביות ואדיבות. שיערתי שהוא וודאי
חזר עייף מהעבודה. אז החלטתי לראות מה יהיה כבר בבוקר.
כעת רק מה שעניין אותי, היה מתי קצה החביתה של ג'ייד ינשור מהסנביץ' שלה ישירות לתוך לועי.
בחיי, אני ממש מתחיל כבר להתרגל לחיי הכלב!