וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק חמש-עשרה

היום אוֹפָּל ניסתה לאלף אותי.
ואני חייב להודות שלא היה קל מזה. זה אפילו היה מגוחך! החלק האנושי במוח שלי שמע:" תן יד" וידע מיד מה זה אומר, וזה הוביל לכך שאופל צווחה מאוֹשר, ואילו ג'ייד, ששכבה על על הנדנדה הגדולה בחצר וקראה ספר, הציצה בנו מידי פעם ופילבלה בעיניה עם חיוך קטן.
ראיתי בכך הזדמנות מצוינת להרשים ולמצוא יותר חן בעיניה. לכן, כשאופל הגישה לי רצועת בייקון אחת כפרס, הסתובבתי והנחתי אותה בעדינות ובאדיבות, על ירכה של ג'ייד הצווחת.
אופל מתה מצחוק ואילו ג'ייד העיפה מעליה את נתח החזיר המטוגן והרכרוכי (נוטף ריר הכלבים) עם פרצוף שגם אני הייתי עשוי לצחוק מימנו לולא ידעתי שהניסיון הכושל שלי העלה חרס.
יותר לא נתתי לה בג'נטלמניות את הבייקון שקיבלתי, אבל מידי פעם הצצתי לראות אם היא מסתכלת עלי.
קיוויתי שהיא לא סולדת מימני אפילו יותר.

בסך הכל למדתי בצהרים אחד את התרגילים הבאים:
לתת יד.
לתת את היד השנייה.
לתת שתי ידיים.
לשבת. (זה היה הכי קל)
ארצה.
לקום.
להרים ידיים. (שזה תנוחת ישיבה, ומימנה להתאזן כששתי כפותיך באוויר)
למות.
להתגלגל.
לעמוד לכמה שניות על שתי רגליים.
לנבוח. (זה היה מעצבן בשלב מסוים)
להטות את הראש הצידה.
לקפוץ מעל מקל של מטאטא.
לזחול.
ולעשות סיבוב במקום.

לסיכום: יצאתי מסבב האימונים הזה עייף מאוד ושמן מאוד (בשלב מסוים נגמרו רצועות הבייקון, אז התחלתי לקבל חתיכות מסופגנייה)
בתום האימונים, מיד ניגשתי לפיסת הרצפה הפנויה ליד הספה ונשכבתי, נושם דרך הפה. לאחרונה מתחיל להיות לי ממש חם, כלומר, רותח. בהיותי רועה אוסטרלי יש לי מחלפות פרווה, ועכשיו, כשהאביב בפתח והימים מתחממים, נורא חם לי כל הזמן! חבל שאין לי מאוורר צמוד בגובה הרצפה.
אופל, בעודה מספרת לאמא שלה איך היא אילפה אותי, הוציאה מילקוטה מחברת וספר, והניחה אותם על שולחן האוכל. היא פתחה את הספר בעמוד מסוים והתחילה לעשות את שיעורי הבית.
מרגרט הנהנה בראשה לשמע סיפוריה המתרגשים של אופל, מרחה מעט איפור כחול מעל העפעפיים. ידעתי שהיא לא מקשיבה לפטפוטיה הנמרצים של אופל, ובעצם אפילו אני לא הקשבתי. אני רק שוכב ורובץ בכל מקום קריר רוב היום, ותאמינו לי, שנורא קל להתרגל לשגרה כזאת.
"כן אופלי זה נשמע טוב מאוד!" אמרה מרגרט ושלפה את הפקק מעל אודם אדום כיין.
"היית רוצה לספר לי מה היה היום בבית הספר?"
אופל הביטה באִמה. היה ניכר בה שהיא מעדיפה להמשיך להתגאות במעללי מאשר לדבר על בית ספר. היא טלטלה את העיפרון בחוסר עניין עד שנשמט מבין אצבעותיה; נשפה דרך האף אנחה קצרה ואז אמרה:" היה היום רגיל למדי.. קיבלנו שיעורים במתמטיקה, בשיעור חינוך גופני שיחקנו כדורסל וקלעתי שני סלים"
"אוו! יפה!" התפעלה מרגרט, ויישרה ענק אבני חן מעל עצמות הבריח שלה, עדיין מביטה במראה.
"כן.." אופל גיחכה גיחוך קטן כאילו נזכרה בדבר מבדח שקרה בשיעור ספורט "אה, וניקי עבר לשבת בשולחן שלידי"
זקפתי את ראשי.
מה??!! ניקולא עבר לשבת לי במקום?? נהייה לי חם אפילו יותר.
"באמת?" מרגרט תפחה קצת על שערה המתולתל ואז הסתובבה "ולמה זה?"
"יש ילד אחד בכיתה שלנו שלא מגיע לבית הספר כבר כמעט שבוע, אז המורה הרשתה לניקולא לעבור לשבת במקומו, לידי"
קמתי מיד על ארבעת רגליי במהירות כזאת שאופל ומרגרט העיפו בי מבט מופתע. בדמיוני ראיתי סמור עם תספורת "מוהק" מתיישב ומזהם לי המושב בכיתה, מחייך עם שיניים קטנות, חדות ועקומות – חיוך לא נעים.
"רגע רגע.. מישהו ניסה לברר מה עם הילד הזה? למה הוא נעדר מבית הספר?" מרגרט פנתה לעבר התיק שלה, מבטה חמור ושואל.
"חברים שלו אמרו שהתקשרו אליו, אבל הוא לא עונה בבית. ככה הם אמרו. אבל דווקא לי הוא אמר שהוא בכלל נמצא אצל סבא וסבתא שלו, אבל אף אחד לא ידע את המספר בבית של הסבים שלו"
הפרפרים בבטני השתוללו עד כאב. ניצוץ קטן של נחמה ומשהו מעט גאה התעורר בי לאור העובדה שחברים שלי התקשרו וחיפשו אותי, ואופל זוכרת את השיחה שלנו מהקפיטריה.
אבל כל אלו לא שווים כמעט כלום אם ניקולא מנצל את המצב לטובתו, ויושב לי במקום – ממש ליד אופל!!
אאארררגג!! רציתי לנשוך משהו!!!
טסתי לעבר החבל שלי התחלתי לשסע אותו בזעם בלתי עצור.
אופל ומרגרט הביטו בי באי הבנה מודאגת מעט. מרגרט שברה את השתיקה.
"איך קוראים לילד הזה, אופלי?" היא הלבישה על כתפה את התיק שלה וקרקשה בצרור מפתחות קטן.
אופל הביטה בשיעורי הבית שלה וחזרה לטלטל בפיזור נפש את העיפרון. לאט לאט הנחתי לחבל האומלל שלי, והתקרבתי אליה בצעד.
"גילן. גילן בּלֵקפֶר "
גל אנרגיה חמים, רוטט במיוחד שדגדג לי את שערות השפם, נפלט מאופל בבירור. רטטתי גם אני. כשהיא אמרה את השם שלי, היא הרגישה משהו. היא מרגישה משהו כלפי! ליקקתי את אפי פעמיים במהירות ונצמדתי אליה, נרגש.
היא הביטה בי וחייכה חיוך קטן. בליטוף נעים היא כיבדה את אחורי אוזניי וסנטרי. לרגע אחד היה נדמה לי שהיא אולי יודעת.. לא, זה לא ייתכן.
מרגרט בדקה משהו בתוך התיק שלה ואז פנתה לעבר הדלת. היא נעצרה כשכף ידה על ידית הדלת ופנתה אל אופל:" אופלי, אני נוסעת לחנות ואחזור בסביבות חמש. הייתי ממליצה לך לצאת עם ג'ספר לטיול לפני שאנחנו נוסעים היום לווטרינרית,"
אופל ואני פערנו עיניים.
"למה ווטרינרית?" תמהה אופל. אוי לא, רק לא הווטרינרית ההיא שוב פעם!
"אופלי," אמרה מרגרט כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו "היום אנחנו לוקחים את ג'ספר להשתיל לו שבב! וכפי שטענה הווטרינרית ההיא – סוף סוף נעשה אותו "קיים" למחשבים האלו שלהם."
אופל צחקה, אבל אני נחרדתי. דמיינתי חרק קטן עשוי מחוטי חשמל ומפיסות ברזל משוטט לי בגוף- זורם לי בדם, מעופף לי בדרכי הנשימה… זה מאוד לא מצא חן בעיני. זה בערך כמו לבלוע עכביש. אני זוכר שזה קרה כשהייתי בן שלוש. כל כך פחדתי שאותו עכביש טיפשי יאכל לי את הקיבה, עד שמרוב בכי ופחד התעלפתי.
יללת פחד חרישית נדדה החוצה מפי. אופל שלחה לעברי ליטוף מרגיע ונעים.
"אבל כמו שאמרתי קודם, קחי אותו לטיול. או! קחי אותו למרחבים שליד הבית! אבל תוודאי שלא יברח או ילך לאיבוד!"
"אוקי, אמא" אישרה אופל והתיישבה בסיכול רגליים על הכיסא.
מרגרט יצאה, ואחרי מספר שניות נשמעה המכונית יוצאת אל הרחוב. אופל הביטה בי.
"ג'ספר.. רוצה לצאת לטיול?"
התרגשתי ומיד התחלתי לקשקש בזנבי! הו! כן כן! אני רוצה מאוד! לאחרונה אני עושה את הצרכים שלי בתוך בור שאני חופר בקצה של הגינה, ומקפיד לכסות אותו שוב באדמה, בשביל שחס וחלילה שמרגרט תבחין בכך ותסלק אותי מהבית שלה. זאת עבודה מעייפת וחרדתית, ואני נורא משתוקק כבר לעשות את הצרכים שלי בחופשיות!

אופל קפצה מהכיסא שלה והלכה כל הדרך לעבר הרצועה. אני דילגתי כל הדרך אל הרצועה, ולקח לאופל בערך דקה וחצי עד שהצליחה לחבר אלי את הרצועה (בגלל שזזתי והתרגשתי כל הזמן) היא השחילה את רגליה לתוך זוג כפכפי גומי ויצאנו מהבית.
הלכנו בערך עד סוף העיירה שבה אנו גרים, כשאופל נעצרה והניחה את ידה על מצחה. לא הבנתי מה פשר העצירה וחזרתי אליה.
אופל השמיעה מין גניחה עייפה כזו והתיישבה על הארץ. גלים של חום, חולשה וסחרחורת פקדו אותי כשהתקרבתי אליה. אוי לא… חשבתי. לא ייתכן שאופל לא מרגישה טוב, בקושי התחלנו את הטיול! לא ידעתי ממה אני יותר מאוכזב – מכך שמצבה של אופל בכי רע, או מכך שהטיול נפסק.
לא הייתי בטוח מה לעשות, והמחשבה על היותי כלב בלבלה אותי אפילו יותר, אך לבסוף פשוט התיישבתי לצידה.
יכולתי להרגיש את החולשה שרטטה מימנה ובלית ברירה נאלצתי להניח שהיא באמת שאפה בלי משים איזה ווירוס ששוטט לו קודם באוויר. ליקקתי לה את הלחי אבל הפסקתי אחרי שהרגשתי שהיא הייתה מעדיפה שלא אעשה דבר, כי קשה לה ממילא להרים את ידה, או להזיז את הראש כדי שאפסיק. ידעתי זאת כיוון שלא מעט סחרחורות פקדו אותי בחיי, וידעתי עד כמה כל תנועה הכי פעוטה מחמירה אותן.
ישבנו כמה דקות על האדמה: מביט במכוניות חולפות וממתין בסבלנות, ומחַכָּה עד שהסחרחורת תחלוף.
אחרי מספר הדקות של אזלות היד, אופל התרוממה על רגליה והתחילה לדדות חזרה לכיוון הבית.
לולא הייתי כלב עם מוח אנושי, לבטח הייתי כועס או סתם נעלב מימנה שהפסיקה את הטיול שהתחלתו, אבל כל מה שידעתי עכשיו היה שאסור לי להתקרב אליה יותר מידי (שמא אדבק) ושהיא צריכה לנוח ולשתות כוס תה.
בעודנו חוזרים הביתה, שרויים באווירת דיכאון, ניסיתי להפיג את תחושתי המדוכדכת בדמיונות שלי ושלה, שנינו כבני אדם, צועדים בגשם עם מטרייה אחת בלבד – ואני מחזיק אותה, הגוססת, ולוחש לה שעוד מעט, רק עוד מאמץ קטן ואנחנו מגיעים. אנחנו עוצרים תחת עץ נמוך ועב עלים, ואני משכיב אותה שתנוח.
אני מסיר קווצת שיער מפניה החיוורות, והיא לוחשת לי תודה, ו:"הצלת אותי, גילן". אך לפני שאני מספיק לענות לה שזה בסדר, ושעדיף שתנסה לנוח, היא מצליחה לתפוס את עורפי ולתת לי נשיקה ארוכה.
בדיוק אז חריקת השער הלבן של ביתה מעורר אותי מהפנטזיה, ואופל משחררת אותי כבר בגינה מהרצועה.
אני לא רץ לשום מקום, אלא מלווה את אופל עד הבית, ומותיר אותה לעלות לבדה במדרגות לעבר חדרה.
"מצטערת ג'ספר…" היא מתוודה לפני, והלוואי שהייתי יכול להגיד לה שזה כבר לא חשוב.
אני פונה לסלון ונשכב על הרצפה הקרירה, ומספיק בדיוק לשמוע את ג'ייד שואלת את אופל למה היא חזרה מהר כל כך. אופל עונה לה שהיא לא מרגישה טוב כל כך וסוגרת אחריה את דלת חדרה.
בחיי, איך שתחושות רעות או חולות אצל בני אדם משפיעות כל כך חזק גם על כלביהם…

עד אחר הצהרים אופל הספיקה לבלוע כמה כדורים נגד כאבי ראש, לשתות שלוש כוסות תה, לאכול כמה טוסטים קטנים נגד שלשול ולהקיא פעם אחת. אני אישית נורא מפחד (כן, מפחד) מהקאות, ודווקא אז שמחתי שאני כלב, ולא בן אדם שיכול / חייב לעזור לה.
רעש השפריץ הנוזלי על הרצפה מכיוונה של אופל המשתנקת, מבשר הרעות, גרמו לי לברוח אל מתחת לספה הלבנה כשזנבי מקופל בין רגליי.
נשמתי דרך האף למרות שהיה לי חם, וכשאופל נכנסה לסלון והתיישבה על הספה היישר ממולי, נלחצתי אפילו יותר. כעסתי והתביישתי בעצמי שאני כזה לוזר שמפחד מהקאות ולא יכול להיות לצידה ברגעיה הקשים; ואפילו הצלחתי באל כורחי לדמיין איך אני בורח מחוץ לבית כאשר אחד מילדינו מקיא את נשמתו, ורק אופל נשארת לטפל בו.
אחר כך נזכרתי שאני כלב ובכל מקרה לא יכול להתחתן עם אופל, וזה ניחם אותי קצת. אחר כך, כשהבנתי יותר לעומק מה זה אומר, זה לא ניחם אותי בכלל.
אז בעודי מיטלטל במחשבותיי המתסכלות, אופל המסכנה נאלצת לצום ולתמרן בין הספה לשירותים בחוסר אונים עם סחרחורות ובחילות – מרגרט, שכבר הספיקה לשוב מהחנות שלה, מיד נכנסה למרתון טיפול באופל. וג'ייד רק החמירה את המצב בכך שצעקה במחאה על אִמה הצועקת ממילא, כאשר זו ביקשה מימנה לנקות את שלולית הקיא של אופל, מאמצע המסדרון.
בקיצור – תוהו ובוהו אחד נוראי שעשה לי כאב ראש בערך יותר מלשאר בני הבית. הרגשתי כאילו הראש שלי הולך להתפוצץ כאשר כל האנרגיות השליליות הללו, מכל צד, נספגות בי – עד שפלטתי נביחת יללה המבקשת רחמנות!!
כל כך שמחתי שרוברט, הישות בעלת האנרגיות הכי רגועות בבית, חזר מהעבודה ונכנס הביתה, עד שלא היה לי אכפת להסתכן ולצאת מתחת לספה. זינקתי עליו מיד בשמחה – וטוב שעשיתי כך. כיוון שמרגרט מיד שילחה את שנינו לווטרינר. היא נתנה לרוברט את כל הפרטים והניירות שצריך לתת, ואף הוסיפה שכדאי שאחרי כן יצא איתי לטיול גדול.
"הכלב ממש סובל כאן, בוב" היא אמרה, דחפה לידיו גם את הרצועה שלי, וחזרה להתעמת עם ג'ייד בעודה חולטת צמחים לכוס תה.
מרגרט, אני אוהב אותך!! רציתי לקרוא שכל העולם ידע, אבל בינתיים אפילו לא יכולתי להסתפק בליקוק כף ידה.

רוברט הביט מולו, מבטו תוהה ושואל על הכאוס שמרעיד את קירות ביתו, אבל השלווה ששטה מימנו… בחיי, אין הרבה אנשים כאלו בעולם, ועכשיו, כשאני כלב ועוד יכול להבחין בהם, אני שם לב לכך הרבה מאוד! אני אוהב גם אותך רוברט.
אבא של אופל הסב אלי את מבטו ואז הסתובב ויצא חזרה החוצה בלי להוסיף מילה.
"אני תוהה," הוא אמר בזמן שרתם אותי לרצועה והביט בעיני " עד כמה המושבים האחוריים במכונית שלי יהיו מלאים בפרווה אחרי הנסיעה הזאת." הוא חייך והזדקף לעמידה.
הבטחתי לו בליבי שאני אפילו אוציא שערה שערה שתנשור מימני עם שיניי, אם זה מה שצריך.
אבא של אופל פתח את הדלת הנפתחת לצד באוטו הגדול ובעל הגגון שלו והורה לי להיכנס.
ידעתי עוד מהנסיעה במכונית של מרגרט איך להיכנס בהצלחה ובלי למעוד – ואפילו זכיתי במבט מתפעל מצידו של רוברט.
הוא טרק את הדלת מאחוריי, התיישב מול ההגה, נחגר והתניע את הרכב הגדול. בתוך הרכב היה ריח חזק של בד, לכלוך של מושבים ישנים, סולם עבה מעץ, חוסר להברקה, עץ ריח, נעלי עבודה ושרידים של לחמניות. ניסיתי מיד לברר אם יש שקיות של לחמניות איפה שהוא באוטו, אבל אפי לא הטעה אותי, אלו באמת היו רק שרידים.

נסעו לאותו קניון, חלפנו על פני אותו מאבטח (הפעם עם רצועה) ונכנסו לווטרינריה. זנבי התקפל לו לאט לאט בין רגליי, ובלי ששמתי לב, נעצרתי לפני הכניסה. רוברט משך אותי באי הבנה, אבל לא הסכמתי לזוז. גרוע מכך, ראיתי את הווטרינרית הבלונדינית באה לכיווני כבר עם כפפות-גומי המנתחים המחרידות שלה.
קיוויתי מאוד בשבילה ששום מדחום יכלל בהשתלת השבב הזה.
"שלום!" היא אמרה לאבא של אופל.
"שלום," הוא ענה ומיד שלף את כל הניירות שמרגרט דחפה לו ליד. הווטרינרית נראתה מבולבלת, אבל הבינה שככל הנראה, אשתו דחפה לו את כל המסמכים האלו ליד, והניחה אותם בערבוביה על הדלפק; בוררת מביניהם את החשובים והנחוצים.
היא הביטה במסמך מסוים ואז חיוך גדול התפשט על פניה. היא פנתה אל רוברט. אפילו היה לו את אותו בושם מהפעם הקודמת שהייתי כאן. רציתי את אופל לידי.
"אז אני מבינה שאתה "השליח" מבית משפחת גרינט שמביא היום את הכלב הנחמד שלכם להשתלת השבב!" היה משהו חמוד עד כדי מועקה בטון הדיבור שלה. קיוויתי מאוד מאוד שהיא לא חיכתה כל השבוע ליום הזה כדי שתוכל להתנקם בי כראוי. אמאל'ה! היא כבר הייתה מבעוד מועד עם כפפות הגומי!
רוברט והיא דיברו עוד קצת והחליפו מסמכים, ובינתיים ניסיתי להעביר את זמני האחרון ככלב ללא סבל ומכאוב, בהסתכלות סביבי על המתרחש.
שלוש נערות עם שקיות של קניות, מישהו שמדבר בפלאפון שלו, איש בתוך נקניקייה (שעשה לי תאבון) וילד שנפלה לו הגלידה בלי שאמא שלו תראה. זה גרם לי לצחוק. טוב, כמובן שזה יצא מתוכי בתור זנב מתקשקש ואוזניים מורמות, אבל זה היה מספיק טוב.
"יופי, אז בוא תעזור לי להכניס את… איך אמרת שקוראים לו?"
"ג'ספר." אמר האבא, והיה ניתן להרגיש שהשם הזה מתגלגל לראשונה על לשונו.
"אוקי, אז בוא תעזור לי להכניס את ג'ספר פנימה." סיכמה הווטרינרית – ובלי התרעות, נמשכתי פנימה בכוח, והווטרינרית צבטה חתיכת עור מעורפי.
כבר התחלתי לפתח נוגדנים של פחד והתנגדות. אבל ממש כאשר הרגשתי מחט היוצאת מגופי, וליטוף נעים על עורפי וגבי, הבנתי שלא היה בכך שום צורך… זהו, זה הכל.
הייתי מופתע יותר מאשר שהיה אכפת לי מכאב הלוואי שנותר על עורפי. גם רוברט ליטף אותי והווטרינרית אמרה "אז זהו, עכשיו בו ותחתום לי על המסמך הזה," בעודה מגישה לי ביסקוויט קטן וחום, בצורת עיגול עם חור זעיר במרכז.
"יופי!" היא חייכה חיוך חושף שיניים והסירה את כפפות הגומי אחרי שסיימתי ללעוס את החטיף הנחמד שלי, ורוברט סיים לחתום על המסמך המסוים ההוא.
הווטרינרית רק הראתה לרוברט את התמונה של הרועה האוסטרלי על התמונה הענקית שעל הקיר, ופנינו ללכת משם.
זה היה קצר, בקושי שהספיק להיות מר, ואפילו רוברט נשאר עם אותן האנרגיות הרגועות והשקטות שלו, שכל כך אהבתי.
דבר נוסף שגיליתי היום:
אני רשמית לא אוהב את הווטרינרית, אבל אני די בטוח שלולא הייתי כלב, בטח כבר מזמן הייתי נדלק עליה…