וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק חמישי .

כשקמתי למחרת בבוקר, מהחלון הקטן שהיה לי בחדר- רוח נעימה וקרני שמש צורבות בירכו אותי לשלום. המשכתי לשכב במיטה באותה תנוחה שבה ישנתי אף על פי שהייתי ער. לרגע אחד לא ידעתי איפה אני ולרגע אחר חזרו אלי מאורעות אתמול. נשפתי אוויר דרך פי והתהפכתי על הצד. אחרי כמה שניות בודדות הרגשתי יד רכה מלטפת את ראשי. פקחתי את עיני בבת אחת, אמא חזרה לקחת אותי???
התהפכתי לצד השני אבל מעט התאכזבתי כשהתברר לי שזו הייתה סבתא.
סבתא, לעומת זאת, חייכה אלי חיוך רחב ונעים.
"גילן, יפה שלי, כדאי שתקום מהמיטה, סבא לא רוצה להתעכב יותר מידי, והכנתי ארוחת בוקר!"
הספיק לי רק המשפט על סבא כדי להזדרז ולהתרומם לישיבה. היא יצאה מהחדר ואני קמתי כמה שניות לאחר מכן.
שפשפתי את ראשי ובכך פרעתי עוד יותר את שערותיי (שלמרות הכל נשארו רכות למגע) קמתי וניגשתי אוטומטית לחדר הרחצה הקר והמדיף ריח של דשא רטוב. הדלי מהמקלחת של אתמול עדיין עמד באותו מקום שבו הנחתי אותו אתמול, ומעט המים שנשארו בו כבר הפכו קרים. הפעם דווקא רציתי אותם ככה.
ככל הנראה, לא תיארתי לעצמי עד כמה קרים הם היו..
אני חושב שפלטתי צליל הדומה ליללה חנוקה כשחופן מים קר כקרח הותז על פניי, וכמו נתן לי סטירת לחי.
התחלתי שוב לרעוד ומיהרתי לנגב את הפנים.
אבל למרות הכל, לפחות הישנוניות שעטתה אותי הסתלקה כלא הייתה.
אחרי שצחצחתיי את שיניי (ונאלצתי שוב להשתמש במים הקפואים) חזרתי לחדרי, סגרתי את החלון, התלבשתי, נעלתי את נעליי והרמתי את הילקוט המוכן שלי. שמחתי שהוא היה מוכן כבר מאתמול.

יצאתי לסלון והנחתי את הילקוט לצד הדלת. אחר כך פניתי לשולחן האוכל במטבח, שם ישב סבא וקרא עיתון. שערו השחור החלק והרך היה אסוף בקוקו מאחורי ראשו, ג'ינס עם חגורת עור חומה, וְוסט מעל לחולצה חומה מכופתרת היו בגדיו. הוא התעלם מבואי.
סבתא עמדה עם גבה אליי, מטגנת דבר מה במחבת.
התיישבתי בצידו השני של השולחן, רחוק מסבא. הזזתי את האגרטל הקטן ולקחתי לעצמי מעט דייסה (אף פעם לא אכלתי דייסה לארוחת בוקר, וזה נראה לי כמו יופי של אטרקציה מיוחדת לבוקר!).
סבתא התקרבה לשולחן והניחה עליו את מה שטיגנה. לאחר מכן התיישבה ביני לבין סבא ושאלה אותי אם אני חפץ ברצועות הבשר שטיגנה.
בדיוק כשפתחתי את פי, סבא קיפל את העיתון וביקש ברצון. סבתא הסתובבה אליו ומזגה לו מהמחבת לצלחת, מברכת בתיאבון.
הבטתי בסבא ודחפתי כף גדולה של דייסה לפה. המאכל התגלה לי כטעים במיוחד, והתחוור לי שגמרתי אותו מהר מידי. סבתא הציעה לי עוד והסכמתי ברצון. היא חייכה ומזגה לי דייסה. אך בעודה ממליצה לי לזרות עליה מעט קינמון, היא הגניבה מבט חושש כשסבא עמד לגמור את המנה שלו, והחזירה חצי מהדייסה חזרה לסיר.
הופתעתי מאוד, אבל כשסבא סיים לאכול- הוא קם, לגם מתוך כוס הקפה שלו, פינה את צלחתו והתחיל ללכת לכיוון הדלת, לוקח מקרס ברזל שהיה צמוד לקיר מפתחות של מכונית.
סבתא האיצה בי ללא מילים לסיים ולקום אחריו. בלעתי את כף הדייסה שנותרה (ועכשיו אני מבין למה סבתא מראש שמה לי מעט) ומיהרתי לכיוון הילקוט. יצאתי כמה שניות אחרי סבא ישירות לקרירות הבוקר של מונטנה. הצטמררתי קצת.
ראיתי מבחוץ את סבתא מנופפת לי לשלום והחזרתי לה ניפנוף. אחר כך ראיתי אותה מסמנת לי בתנועות ידיים משהו נוסף שלא הבנתי.
ניסיתי לסמן לה חזרה שאני לא מבין, וכשסובבתי את ראשי, סבא נעלם.
אחר כך ראיתי שהוא בסך הכל פנה שמאלה למכונית הישנה שלו. רצתי ונכנסתי למושב שליד הנהג.
הוא לא אמר מילה כשטרקתי את הדלת, כשהתעכב לפחות כחצי דקה על הדלקת המנוע, וכשיצאנו לכביש.
הבטתי על הרדיו הכבוי, ובלית ברירה הבנתי שמוזיקה אנחנו לא נשמע היום.
מעולם לא הייתי כל כך קרוב לסבא וכל כך הרבה זמן. אבל הגעתי למסקנה שזה פשוט איום ונורא. המתח ששרר בינינו העיק עלי כאילו מובילים אותי למאסר עולם. עם כל שנייה ודקה שחלפו התפללתי שנגיע יותר מהר.

"אז.. גילן" קול עמוק, חד גוני וכמעט זר סַדָק לפתע את השתיקה הארוכה. כל כך הופתעתי שהסתובבתי לסבא כלא מאמין, אבל חושש.
"אתה יודע למה אתה אצלינו?"
איזו מין שאלה זאת..? לא בדיוק ידעתי מה לענות עליה.
"כי.. שני ההורים שלי לא נמצאים בבית?" עניתי לבסוף. אבל ככה נגמרה השיחה. זאת הייתה השיחה הראשונה שלי עם סבא. די מוזרה אם אגיד את דעתי.
חיכיתי עוד כמה שניות כדי לוודות שהשיחה באמת נגמרה ואז חזרתי לחלון שלי.
כשהגענו לבית הספר, כל כך רציתי כבר לצאת החוצה עד שביקשתי מסבא שיוריד אותי עשרה מטרים לפני המבנה עצמו.
הוא הסכים בלי שאלות מיותרות, וכשיצאתי, בטוח שעוד רגע אטרוק את הדלת ואחזור לזיוויליזציה המוכרת והטובה שלי – סבא פתח שוב את פיו.
"וגילן…"
כמעט וטרקתי את הדלת על אצבעותיי, פתחתי אותה שוב והבטתי בסבא. הוא החזיק את ההגה והביט ישירות קדימה, מבטו קצת חסר סבלנות.
"תסדר את השיער.."
הוא הרעים עם המנוע ובכך הורה לי לטרוק ולעזוב את הרכב.
ראיתי אותו מתרחק ועמדתי קצת במקומי. רק אז גם נפל לי האסימון מה סבתא ניסתה לסמן לי. אחר כך רצתי למכונית הקרובה ביותר והסתכלתי בהשתקפות שלי באחד מחלונותיה. המראה היה מזוויע באמת.

בדרך לכיתה הייתי מוטרד אך ורק בלנסות לסדר ולהחליק את השיער שלי, כשאצבעותיי משמשות כמין מסרק. ראיתי את שיערי מבולגן בעבר, אבל אני לא חושב שהוא הגיע למימדים כאלו אי פעם. טוב, לפחות לא מימדים שאפשר להיכנס איתם למקומות ציבוריים.
עצרתי והבטתי בהשתקפותי באחד מחלונות הכיתות. זה היה קצת יותר בסדר עכשיו; אני חושב שבאתי לבית הספר במצבים גרועים יותר.
אז נכנסתי לשכבה.
בדיוק כשעשיתי את זה נשמע הצלצול. שמחתי שלא איחרתי ומיהרתי להיכנס לכיתתי הומת התלמידים. חלקם ישבו על השולחנות, מפטפטים. וחלקם התחילו כבר להוציא את הציוד לשיעור.
חוץ מהחברים שלי, לא רבים אחרים ראו שנכנסתי ועדיף שכך. לחברים שלי מאוד לא אכפת מהשיער שלי גם אם הוא בדיוק התחשמל – כך שלא הוטרדתי מהם. אבל כן חששתי מעט משאר התלמידים.

השיעור הראשון התחיל ונגמר ואחריו כך גם השיעור השני. זכיתי למחמאה יוצאת דופן מהמורה לפיזיקה כשהראתי לה את שיעורי הבית המסודרים והמושקעים שלי, ותחושת שמחה נחה בתוכי עד שיצאנו להפסקה הגדולה.
הגישו היום קציצות בשר. ואני שונא קציצות בשר. טוב, לפחות את אלה של בית הספר.
אז התפשרתי על מיץ תפוזים וסנדביץ' גבינה צהובה.
חדר האוכל היה הומה אדם והתחלתי להתהלך לכיוון השולחן שבו ישבו חבריי. אבל בדיוק אז, כשחלפתי על פני השולחן של הבנות, אחת מהן קמה והתחילה ללכת אחרי בעודה קוראת בשמי.
הסתובבתי במהופך ויחד איתי גם הבטן שלי.
"גילן.." הנערה עצרה מולי וסידרה את חולצתה, מעלה קצת חיוך כי הצליחה לתפוס אותי.
"אה.. ה..היי, אוֹפָּל" עניתי, ולפתע הרגשתי מטופש עם מגשית האוכל שלי.
היא חייכה חיוך קל, ולרגע קטן הבחנתי שהיא סורקת את שערותיי, ומנסה להתעלם מהן ככל האפשר כדי להישאר מרוכזת במה שרצתה לדבר איתי מראש.
"אהה.. גילן." מעולם לא הייתי יותר במתח!! "ראיתי שלא חזרתָ אתמול ברגל הביתה.. משהו קרה?"
ההה!! היא שמה לב! היא שמה לב!!
"אהה.. טוב, למען האמת אבא ואמא שלי נסעו והשאירו אותי אצל סבא וסבתא שלי"
לרגע התחרטתי על המשפט הזה, אבל ראיתי שאופל לא מפרשת אותו כאילו הייתי ילד קטן שצריך צהרון אחרי בית ספר.
"איזה יופי!" היא אמרה בכנות "איפה הם גרים?"
"מחוץ לעיירה.. למעשה לא כל כך רחוק מכאן, הם גרים באמצע יער בבית מעץ" אני מודה שניצלתי את התגובה התמימה של אופל כדי לגרום למצב להיראות כמה שפחות כמו צהרון ילדותי.
והצלחתי לא מעט!
"ואוו, היי, אתה יודע מה.. אני חושבת שבאמת ראיתי בקתת עץ כמו זו בעבר, כשטיילתי עם אחותי הגדולה. זה יחסית קרוב לבית שלי!"
הוצפתי בשמחת חיים כמו בלעתי גוש ענקי של צמר גפן מתוק.
"אז אתה בטח עושה שם טונות של כיף חיים!!" היא חייכה חיוך חושף שיניים.
גם אני חייכתי "אה.. לא למען האמת.. סבא שלי די לא סובל אותי"
שנינו התחלנו לצחוק, ואני חושב שמישהו פתח את אחד החלונות הענקיים של חדר האוכל, כי הכל התמלא פתאום בקרני שמש בהירות, פרפרים התחילו להסתובב סביבנו, ורוח חמימה ונעימה דגדגה אותי בכל הגוף.
או שזה הייתי רק אני.

כך או כך, תחושת האופורייה הנהדרת הזו לא נמשכה זמן רב לצערי, וכאילו מישהו ממש ירה בכל הפרפרים, טרק את החלון והחליף את הרוח המדגדגת ללחות קודרת ולא נעימה – ניקולא התקרב ועל פניו המחוצ'קנים מבט לא נעים.
הוא בא מאחורי אופל וכרך את זרועותיו סביב מותניה. היא הופתעה וסובבה את ראשה.
"אה.. ניקי, אני באמצע שיחה עם מישהו פה, זה לא הזמן המתאים" אופל לחשה ונראתה מאופקת וחסרת סבלנות גם יחד.
ניקי? ניקי?!?!
ניקולא אפילו לא הקשיב לה. הוא רק היה עסוק בלנעוץ בי מבט.
"ניקולא!!" היא קראה ועוררה אותו.
"מה הבעיה, מותק? את לא יכולה להמשיך את השיחה החשובה הזאת במועד אחר?" הוא אמר ולפני שהספיקה להגיב הוא לקח שאיפת אוויר רועשת במיוחד והדביק לה נשיקה על השפתיים.
זעתי באי נוחות מולם. ידעתי שהוא עושה את זה בכוונה. אני אפילו לא יכול לתאר לכם את תחושת הזעם שחשתי באותו רגע כלפי ניקולא הזה.
אופל פעלה ראשונה. היא התנתקה מהנשיקה ולא העיזה להביט בפניי. ניכר בה שהיא נבוכה מאוד על התנהגות בן זוגה.
"ניקולא, לך תמצא לנו מקום שקט באיזה שולחן, אני כבר אבוא" היא אמרה וניסתה להשתחרר מחיבוקו.
"מה לחוץ לך לדבר איתו ממילא??" הוא עזב אותה, צועק באגרסיביות, ושינה אסטרטגיה באופן כל כך מהיר עד שאפילו מטומטם יוכל להבין שהוא מרגיש מופסד פה.
"מה זה עניינך? בבקשה לך עכשיו!" אופל ניסתה להסיט אותו הצידה בעוד הוא תוקע בי מבט מעוצבן.
"טוב, טוב, בסדר!" הוא נרתע מימנה.
"תמשיכי לך את השיחה המרתקת איתו!" הוא אמר וחיפש משהו אחרון לירוק לפני שהוא עוזב. "ותראי בכלל איך השיער שלו נראה!!" הוא התרחק.
מאוד רציתי להעיף את המגשית שלי ולצעוק עליו, שגם השיער שלו נראה לא פחות כאילו מישהו שם לו חמוס על הראש. אבל נאלצתי להתאפק.. לפחות כדי שאופל לא תחשוב שגם אני טיפוס רע ומעוצבן כמוהו.
אבל שמתי לב שידי הידקו עד כאב את אחיזתן במגשית.
בעודי מרפה, אופל הסתובבה אלי, ראשה מושפל מעט והיא שיחקה באצבעותיה.
"אני מצטערת על זה.. הוא תמיד כזה כשאני מדברת עם בנים אחרים.."
רציתי לומר לה שני דברים: שאני מבין איך היא מרגישה, ו.. אז למה לעזאזל היא לא נפרדת מימנו!??!?
אבל רק יצא לי מין "ממ.." קלוש.
היא הרימה את מבטה, אמנם עדיין מהססת, והביטה בי. היא חייכה חיוך קצר ואחרון לפני שאמרה שהיא נהנתה למרות הכל לדבר איתי, ופנתה ללכת לכיוון השולחן עם החברות והאוכל שלה.
פתאום קלטתי שאני עומד כמו מטומטם באמצע חדר האוכל, ושאחרי הצעקה של ניקולא כמה ילדים הסתכלו עליי.
נתתי להם מבט של "מה אתם רוצים??" ופניתי ללכת לכיוון החברים שלי.

כל הארוחה התקלקלה לי בגלל הניקולא הטיפשי הזה. ובזמן שאר הלימודים אופל לא הביטה בי.. ובעצם, גם אני לא העזתי להביט בה. אבל ידעתי שזה נובע מכך שהיא מתביישת בגלל ניקולא.
אחרי הצלצול האחרון, בעודי יוצא לכיוון שער בית הספר עם שאר התלמידים, חשבתי קצת על מה שקרה בחדר האוכל, בפעם הראשונה מאז שזה באמת קרה.
היא קוראת לו 'ניקי', הם מתנשקים! היא ראתה במו עיניה עד כמה הוא יכול להיות בהמה אבל עדיין שמרה על אורך רוח.. היא משהו מדהים, הנערה הזאת.. לשני הצדדים..
אבל הוא – משהו מדהים רק לצד אחד. הוא נוראי, אכזרי, קנאי ומכוער להדהים!!
פתאום התחשק לי לתת לו אגרוף היישר לתוך האף הענקי והמחוצ'קן שלו.
בבאףף!!
לפתע מישהו נתן לי דחיפה גסה קדימה בכך שהתנגש במכוון בכתף שלי. ראיתי את הגב של ניקולא ממהר להתרחק מימני בצעדים מהירים, יוצא דרך השער ופונה לכיוון ההפוך מהדרך שלי ושל אופל.
השנאה פעפעה כמו ארס בעורקיי.. האגרוף באמת הגיע לו עכשיו.
יצאתי וראיתי את סבא שלי עומד ליד המכונית הישנה שלו, חובש כובע בוקרים.
מאוד רציתי לבקש מימנו שיעשה 'רוורס' רציני וידרוס אותו.

סבא הבחין בי ונכנס לרכב. נכנסתי גם אני. ראיתי את אופל חולפת על פני האוטו ממש כמה שניות אחרי שטרקתי את הדלת. לא הייתי בטוח אם היא הבחינה שזה אני או לא. אבל לפתע נורא רציתי לרוץ ולחבק אותה חיבוק ארוך ומתמשך.
פנטזיה נהדרת.. שנהרסה על ידי האוטו המתניע ברעש ובטלטלה. השענתי את ראשי על החלון הרוטט ונסענו.
הפעם לא היה לי אכפת אם נדבר או לא. הייתי שקוע ביותר מידי מחשבות מעיקות מכדי שהשקט יפריע לי. הפעם, דווקא העדפתי את השקט המעיק ברכב.