וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק ארבע-עשרה .

רעש חריקת השער הנפתח העיר אותי בבית אחת. כשהזזתי את רגליי מהמקום בו רבצו כל כך הרבה זמן, התעורר בי הפחד שמא נשרפתי תחת השמש הקופחת של הצהרים. רק נגעתי בקצה רגלי ומיד התחוור לי עד כמה רותחת פרוותי, ולפחות קיוויתי שאם לא נשרפתי, אז לפחות שלא דהיתי כמו כביסה תלויה.
קמתי במהרה, וראיתי מלמעלה את אופל עם ילקוטה הסגול כהה ושערה המתקפץ סביבה כשהיא נכנסת בחיפזון, וסוגרת אחריה את השער אפילו במהירות כפולה.
"ג'ג'ג'ג'סססססספפפפררררר ! ! !" היא קוראת את שמי ורצה לעבר החצר.
אני תופס זינוק היסטרי פנימה לתוך הבית, מאושר עד העננים, דוהר במדרגות ומחליק כל הדרך עד לחלון הגדול שמוביל לחצר האחורית. אבל לא היה בכך צורך. אופל פתחה את הדלת הקדמית עם מפתח הבית ונכנסה – רצתי לעברה והיא צווחה שוב בשמי, מחייכת מאוֹשר.
אני לא יודע מה עבר בי אבל התחלתי לחוג סביבה ובדרך כך להוביל אותה לסלון. היא זרקה את הילקוט שלה ליד מתלה המעילים החשוף וחסר השימוש, ותוך שהיא מבקשת מימני, תוך כדי צחקוקים, שאירגע והיא תוכל ללטף אותי, שנינו הגענו לסלון.
היא התיישבה והייתה בגובה שלי, והתחילה לפרוע כל קווצת פרווה שידיה הגיעו אליה. הראש, הגב, הצלעות- ולבסוף היא תפסה את שתי לחיי והדביקה לי נשיקה ארוכה על המצח.
לא התאפקתי ונתתי לה את מירב ליקוקי על הלחי שלה. היא התרגשה מהמחווה הזו וחנקה אותי בחיבוק מאושר.
מרוב שמחה גלשתי לכיוון האוזן שלה, לא דן אפילו באפשרות אם זה יהיה מגעיל או לא, והיא צווחה מצחוק, וכל גופה התעוות בדגדוג.

אחרי כמה דקות, ששנינו התעייפנו, אופל קמה ופנתה למטבח. הלכתי אחריה, מקווה להיגאל מרעבוני הקשה.
היא חלצה נעליים, שתתה כוס מים, והכינה לעצמה כריך עם טונה ופרוסות גמבה אדומה. ככל הנראה ליקקתי את האף שלי יותר מידי פעמים, כי היא נתנה לי את שארית הטונה. הוו, אופל, אני מת עלייך. לבסוף היא שתתה עוד שתי כוסות מים קרים מהמקרר ולקחה לעצמה מהארון שמעל לכיריים חטיף שוקולד מצנצנת חרסינה.
אהה, אז משם הגיע הריח של השוקולד.
הלכתי אחריה לקומה העליונה, וגם נכנסתי לחדר שלה ונשכבתי אוטומטית על המזרן. זה מוזר, אבל תמיד החדר של אופל נתפס בעיני כקודש הקודשים, החדר הנכסף, שרק ניקולא המטומטם זכה להיות בתוכו (אני משער) ואילו עכשיו הוא הפך להיות המקום בו אני ישן, הוא הפך להיות הבית שלי, אני נכנס ויוצא מימנו בלי יותר מידי חרדת קודש. ואפילו זוכה להרעפת אהבה מאופל, שלמרות שניקולא חבר שלה – אני די בטוח שהיא הייתה נגעלת מידי להרעיף גם עליו.
אבל בעצם, זה הכל קורה רק בגלל שאני כלב, ובדרך נס הגעתי להיות של אופל. להיות כלב זה בונוס רציני. להיות כלב זה לקבל אהבה מבן אדם, שאולי בן אדם אחר היה מקנא בה. כלומר, כמה פעמים ראיתם בחור ובחורה רצים זה לעבר זה בצווחות, מנשקים ומחבקים אחד את השני, מועכים ולשים את הפרווה, אהה סליחה – את העור באהבה רבה; ומצייצים מילות אהבה נמרצות וג'יבריש כדי להראות עד כמה הם אוהבים.
זה בעצם לא קורה.
אלא רק עם חיה ובעליה. קצת כמו שהיה הרגע איתי ועם אופל. אני מודה שהיו כמה רגעים שבהם הרגשתי קצת מטופש, כמו שהיא לשה לי את הפרצוף וצייצה באושר משהו בג'יבריש. אבל זה היה שווה את זה לחלוטין.
ניקולא יכול, מצידי, לעשות שמיניות באוויר.
אף על פי…
שגם אני עשוי לטפס על הקירות ביללות מתבכיינות כשהם יכולים לאהוב בצורה שרק בני האדם יכולים. הצטערתי שעכשיו, בהיותי כלב לתמיד, לעולם לא אזכה להרגיש מה זאת "נשיקה על השפתיים" כמו שילדים בכיתה ה' קוראים לזה. או בעצם פשוט חיבוק, אחד כזה שאפשר להחזיר עם ידיים פרושות בזמן שבן הזוג השני עומד ולא צריך להתכופף.
כשחשבתי על זה נאנחתי, וניסיתי להמשיך להרהר על הדברים הטובים בהיותי כלב ולאו דווקא בן אדם, אבל המחשבות השליליות והקרות השתלטו על העמדה. קמתי, עליתי לגומחה של אופל, ובזמן שהיא ישבה על מיטתה והוציאה את הספרים מהתיק, באתי אליה והתחכּחתי מתחת לזרועה, בצלעותיה ואז בבטנה, כמו חתול תינוק שמחפש צומת לב. לשבריר שנייה הצטמררתי כשדמיינתי את עצמי עושה את זה בצורת גילן האנושי, אבל החיבוק הרחב, קולה המתמוגג והמבין והנדנוד הקל והמנחם מצד אופל- השכיחו אותי מכל צרה.
חשבתי שזה אולי בעצם לא גרוע כל כך.

בזמן שלעסתי את ארוחת הערב שלי, אבא של אופל נכנס הביתה והביא איתו עוד שקית עם מאפים, שעשו לי חשק רב.
אופל וג'ייד מיהרו לבוא ולחבק אותו לשלום, ומרגרט כבר ישבה סביב השולחן ואכלה משהו. הן תמיד אכלו לפני שחזר הביתה, ונראה שזה בעצם הסידור אצלם בבית. אבא שלי לעולם לא היה סובל דבר כזה. והס מלהזכיר בטח את סבא.
הגלים החמימים והרוטטים שהרגשתי ממרגרט, הסתירו הפתעה והתרגשות. אני מקווה שהיא תכננה למישהו מסיבת יום הולדת, ממש בא לי להתפנק בחשאי בפרוסת עוגה.
מרגרט קמה אחרונה וחיבקה את בעלה, אחר כך, אחרי כל החיבוקים האלו, גם אני רציתי! ובעצם חשבתי לבדוק משהו בניסוי.
התקרבתי לאבא, בלי כל פחד, ובזינוק קל התרוממתי על שתי רגליי האחוריות ונשענתי קדימה על האב. שצחק, להקלתי, ופרע לי את הראש והעורף. אחר כך טפח שלי שתי טפיחות של חיבה שהורו לי שהגיע הזמן לרדת מימנו.
ירדתי באותה קלות שבה עליתי, ודילגתי, שמח וטוב לב, לעבר המטבח, ונשכבתי לצד הכיסא של אופל.
"הוא כלב ממש יפה! תזכירו לי שוב איפה מצאתן אותו?" שאל האב כשהתיישב ליד שולחן האוכל, פולט גלים חמימים של שמחה על הפגנת האכפתיות שנתתי לו. גלים שרק אני יכולתי להרגיש, אבל בזכות החיוך הרחב שלו, גם שאר בני הבית בלי כל קושי.
"ביער" אמרה אופל בנימה של גאווה, ושמה בצלחתה שני תפוחי אדמה מתוך סיר.
"ממ… יפה!" אמר האבא (למרות שנדמה לי שהוא כבר ידע את זה, אבל סתם רצה שוב לשמוע) והגניב אלי חיוך קטן. רציתי להצדיע לו עם שתי אצבעות בסגנון של: "בכיף-אח'שלו" אבל הסתפקתי בליקוק האף.
במשך הארוחה אופל הגניבה אלי חתיכות של תפוח-אדמה אפוי ופשטידת בשר, שהייתה קצת פחות נהדרת משל סבתא (חלחלה קצרה ודוקרת של געגוע ודאגה עבר בי) והמשפחה פטפטה על ערב ה"קפה ועוגה" שהם מתכננים לעשות ביום שבת הקרוב.
ג'ייד שאלה אם משפחת אטקינסון מגיעים, ואופל אמרה משהו מקנטר על כך שג'ייד רק רוצה לראות את הבן החתיך שלהם, וג'ייד אמרה לה לסתום.
הם דנו על אילו סוגי עוגות מרגרט תאפה ואילו צריך לקנות מקונדיטוריה; כמה כוסות קפה יש להם ואם להרשות למשפחת בלק להביא את הכלב שלהם. ככל הנראה שהכלב של משפחת בלק היה כאן בעבר והשאיר רושם טוב, אם מרגרט מדברת עליו ברוגע בלי לפזול בחשש לעבר הגינה המטופחת. ואני ניחשתי שהם מתלבטים בגללי.
קיוויתי ש"מר חצילי" (כן, ככה קראו לו) יהיה כלב בסדר יחסית, כי לי אין בעיה עם כלבים. הכל יהיה תלוי בו. אבל הנחתי שאם הוא לא מסוג הכלבים שחופרים, לועסים ורצים בהיפר-אקטיביות, הוא בטח יהיה גם כלב חברותי.
הנחתי את הסנטר השטוח שלי על הרצפה הקרירה, ונתתי למשפחה להמשיך לדון על אילו מפיות כדאי לקנות, ועל איזה בגד ילבש רוברט (שכך, התגלה לי, זהו שמו של האבא) אבל כאשר אופל התבדחה על הרעיון אם כדאי לקשור לי עניבת פרפר שחורה, מרגרט הסבה את תשומת לב כולם לעברה והוציאה שקית מתוך התיק שלה.
על שקית הניילון הקטנה היה מודפס:" מרגרט ~ חנות תכשיטים וצורפות, מלאכת יד". קמתי לישיבה.
מרגרט הניחה את השקית על השולחן ושמה עליה את שתי ידיה. היא החלה לנאום נאום קצר בטרם הראתה את ההפתעה שלה.
"אופלי, ביום שאמרת לי שקוראים לכלב "ג'ספר" לא יכולתי להתעלם מזה. הרי אתם כולכם יודעים ש-"
"ג'ספר זאת אבן חן" דקלמו בני המשפחה כמעט באופן אחיד, ואופל צחקה. ג'ייד בחשה בכוס המיץ שלה ונראתה משועממת ומסוקרנת באותה עת.
"אבן חן. נכון" אמרה האֵם וחייכה חיוך קטן שנצנץ בגאווה. "וזה נורא החמיא לי כשנתת לו שם של אבן חן, אפילו בשמו המלא!"
עכשיו היה תורי להתגאות. ניפחתי את החזה והתקרבתי בצעד לעבר השולחן, מתאפק לא לקפוץ ולהניח עליו את ידי כדי לראות הכל בגובה נורמלי.
"כשאת תהית למה לא קניתי לו קולר, זה היה בגלל שהכנתי לו מתנה קטנה כל הזמן הזה, בסטודיו שלי, ו… הנה." מרגרט הוציאה באיטיות מתוך השקית דבר מה. כולם רכנו קדימה כדי להטיב לראות, ותכף ומיד הם פצחו בקריאות התפעלות .
"לא היה קל למצוא את האבן הזאת, ובייחוד בצבעים האלה." אמרה מרגרט וכולם התפעלו אפילו יותר כאילו שמעו זה עתה סיפור מהרפתקן מפורסם. כמעט התפוצצתי מהמתח וההתאפקות שלי הגיעה לקצהה!
התרוממתי בזינוק על שתי רגליי האחוריות, ודידתי כמו כלב קרקס כמה שניות על שתי רגליים, בעוד צווארי נמתח וזוג כפותיי הקדמיות מקופלות אוטומטית מול גופי.
לרוע מזלי, ג'ייד הסתירה לי כי באותו רגע בדיוק שהתרוממתי, היא נמתחה קדימה כדי למשש ולהתפעל מהיצירה של מרגרט.
נחתתי שוב על ארבע רגליי, מזעיף פנים.
אבל לפני שהספקתי למצוא פרצה אחרת בין שני אנשים, אופל השתיקה את כולם כמו לפני קריאת "הפתעה!!" ביום הולדת, החזיקה בידיה את המתנה של מרגרט; קמה מהכיסא וכרעה מולי ברך כדי להיות בגובה העיניים שלי. אני עדיין לא רגיל להיות פתאום הכי נמוך, כשהייתי בין הילדים הכי גבוהים בכיתה.
אולם לפני שהספקתי להתחיל להרהר בחוסר הצדק המוזר הזה, אופל פרשה מולי ענק לצוואר, שעשוי מעור בצבע כחול-אפור, נעים למגע, שרוחבו כחצי רוחב קולר רגיל של כלבים; נסגר באבזם קטן של חגורה, ותליון של אבן חן קטנה ומלוטשת, בעלת מסגרת נחושת, בגווני אדמת חמרה, לבן שמנת, שחור קטיפתי, אפור בהיר ועוד הרבה גוונים סביב שלושת הצבעים האלו.
לרגע אחד נאלם ליבי. לא הקשבתי עוד למה שאופל אמרה על הצבעים של הקולר והאבן, ועד כמה זה יתאים לי. אף פעם לא קיבלתי מתנה יפה יותר מזו. אופניים לא נחשבים, וגם לא הספר החדש באיזו סדרה מפורסמת שקיבלתי בחג המולד.
אפילו אם זה תכשיט, ואני לא בחורה, זה הוכן במיוחד עבורי, מאהבה. אהבה ואכפתיות אמיתית! בזה הרגע, הייתי חלק מהמשפחה של אופל.
רחרחתי בחרדת קודש את הקולר החדש שלי, שהיה יפה יותר מהכתר של מלכת אנגלייה, והרחתי ריח של אבן קרירה, עור, ברזל ונחושת. אבל בעיקר הרחתי שזה נוצר באהבה.
אופל ענדה לי אותו סביב צווארי עב הפרווה, והייתי גאה ושמח עד מאוד להיות בעל קולר. שוב תמונות של גילן האנושי התרוצצו כדי להציק בראשי, ומעתה הייתי כלב באופן רשמי!
אני אדוּן אחר כך בהשלכות של זה, אבל עכשיו אופל נישקה אותי פעם נוספת ליד העין.

עם סיום הארוחה התחלתי להסתובב ברחבי הבית, בוחן בכל מיני זוויות את הקולר החדש שלי, נהנה להרגיש את מגע האבן הקרירה של חזי החם.
מרגרט התיישבה על הספה באנחה קלה ופרשה עיתון.
ניגשתי אליה וליקקתי לה את כף היד (שנטעמה כמו פשטידת בשר, מלפפון, ותפוחי אדמה) והיא קפצה, כמו תמיד, ואז חייכה וליטפה את סנטרי ואת הלחי שלי.
"אין בעד מה, ג'ספר" אמרה. ודווקא אז, בין כל השמחות, עלתה בי המחשבה שקוראים לי גילן. טוב, קראו לי גילן, לפחות…
לא אהבתי את חיכוכי המחשבות האלו, שהעציבו והעיקו עליי.
אבל לפחות אהבתי את העובדה שעכשיו כל בני הבית מכירים בי כאחד משלהם ואוהבים אותי באמת. למרות שאני לא כל כך בטוח מה נסגר עם ג'ייד. אולי מחר אנסה למצוא יותר חן בעיניה.