וִוילוֹ קְרִיק גַ'סְפֶּר (Willow Creek Jasper) | פרק אחד-עשרה .

אוֹפָּל פתחה את החלון והרשתה לי להוציא את ראשי וצווארי החוצה. ואוו, איזו רוח מדהימה!! נסענו במכונית של האמא (ששמה, גיליתי, היה מרגרט) לערוך סבב בדיקות הקשורות אליי. מאוד קיוויתי שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שאראה את אופל (כי היה קיים סיכוי שאלקח לצער בעלי חיים) וגם היינו בדרכינו ראשית לווטרינר, שגם זה לא היה ממש כיף (עבורי לפחות) אבל בינתיים בינתיים הרוח פרעה את שערות ראשי ופלג גופי העליון; בעוד לשוני הארוכה עד להבהיל מתנופפת כמו דגל מתוך לועי.
חוץ מזה, יאמר לזכותה של מרגרט, שהיא הסכימה להיות בכל הצהרים והאחר-צהרים הפנויים שלה איתי ועם אופל. ראוי לציין שמיד כשאופל חזרה מבית הספר, היא לא הפסיקה להתרגש ולחכות לאימה שתחזור מהעבודה כדי לצאת לווטרינר ולכל הדברים הכרוכים סביבו.
גם אני התרגשתי..! ראשית כי אופל חזרה מבית הספר, המקום בו אני בעצמי הייתי אמור להיות בו, (גיליתי שקרקושים וצלצולים של מפתח בצד השני של דלת הבית, גורמים לי לקפוץ במידיות, לקשקש בזנבי ולהדס בהתרגשות לעבר הדלת.) ואילו חיכיתי אצלה בבית.
ושנית, כיוון שמאוד רציתי בתוך תוכי שתספר לי איך היה בבית הספר, איך הגיבו התלמידים כשראו שלא הגעתי?, איך היא הגיבה!? ומה היו השיעורים… למרות שהמחשבה על זה עודדה אותי בהצתחקות קלה. כלומר, אני לא אצטרך לעשות שיעורי בית יותר לעולם!

המשכנו לנסוע ועצרנו מול מכרז קניות גדול. יצאנו מהמכונית, ומיד ידעתי שבגלל שאין לי אפילו קולר, קיימת הסכנה (במחשבותיהן הבריאות של אופל ומרגרט) שמיד אברח להן, לכן ברגע שיצאנו מהאוטו נדבקתי לאופל ולא רצתי לשום מקום – דבר שעורר התפעלות מצד האמא, וחיוך ענקי וגאה מצד אופל.
נכנסו לתוך הקניון הגדול, ואופל מוללה את שערות עורפי כדי ליצור אשליה שהיא מחזיקה בקולר שאין לי; כדי לא לעורר חשש מצד האנשים שהסתכלו עלינו (ומצד המאבטחים כמובן, שלא מרשים כניסה של כלבים מותרים לתוך הקניון) וככה המשכנו לצעוד בין המוני האנשים (שהצביעו והתפעלו מימני בהתמוגגות) עד שהגענו לפתח של חנות.
מיד שנפתחו דלתות הזכוכית, ריח חזק של תרופות, יוד, מוצרים לכלבים וחתולים נגד טפילים וחטיפים בעלי ריח חריף במיוחד שרפו באפי. רציתי לצאת באותו רגע, אבל נאלצתי לזכור שאני בונה כאן לעצמי תדמית חשובה של כלב חכם ומנומס. ורצוי שגם אמיץ. למרות שכרגע ממש לא הייתי כזה.
מאחורי הדלפק של החנות הקטנה ישבה לה אישה עם שיער בלונדיני (למרות שראיתי הכל באפור וצללים, יכולתי לזהות שהיא בלונדינית) עם חלוק לבן כמו של מרגרט, מכנסיי טייץ עד הקרסול ונעלי עקב נמוכות.
על החלוק שלה היה סימן של "פלוס" באדום עם ציור של כלב וחתול. די ילדותי לטעמי.
האישה קמה אלינו אחרי שמרגרט פנתה אליה ב'שלום' מנומס.
הן דיברו עלי, ועל איך מצאו אותי, ועל העניין שלא היה לי קולר אבל אני נראה כמו כלב של מישהו… ולבסוף- הוטרינרית הלכה לבדוק במחשב.
התיישבתי לי בפינה וצפיתי בקנרית קטנה בתוך כלוב ציפורים. היא צייצה והתעופפה הנה והנה בכלובה. תהיתי לפתע אם אני מסוגל לדבר ולהבין את שפת בעלי החיים, אם יש דבר כזה… משהו מתרגש התחיל לפתע להתעורר בי.
אופל נעמדה מול תמונת קיר ענקית וממוסגרת של המוני סוגי כלבים. היא בחנה אותם.
התקרבתי אליה, תוהה בעצמי איזה מין כלב אני. הבטתי מלמטה עם תמונה של כלב פאג. זה היה הכלב הכי מכוער שראיתי בחיי.

"טוב, אני חייבת לציין שאין פה בכלל מידע על הכלב שלכם, אין לו שבב ואפילו לא פיסת מידע קודם על אנשים שהיו עשויים להיות הבעלים שלו.." הווטרינרית קמה מאחורי הדלפק ונטלה שתי כפפות גומי לבנות. "זה בעצם כאילו הוא לא קיים" היא חייכה חצי חיוך מתבדח. אפילו אמא של אופל חייכה מעט, אבל נראתה מעט מוטרדת ממה שאמרה לה עכשיו הווטרינרית.
אופל, לעומת שתיהן, לא הגיבה בכלל. אבל יכולתי להרגיש על ידי גלים אנרגטיים שזרמו מימנה לַסובב אותה – שהיא דווקא שמחה על הגילוי. לפחות כי אני נקי מכל בעלים קודמים, מה שמאפשר לאופל לאמץ אותי לחיכה ללא כל בעיות.
אך מתוך שלושתן, אני הייתי היחיד שידעתי למה אני לא קיים במחשבים שלהם.
"אז אתם מעוניינים לגדל אותו?" שאלה הווטרינרית וחיפשה כמה צנצנות קטנות על המדף.
אופל הביטה באמא שלה. מרגרט נראתה סקפטית.
הווטרינרית הבחינה בכך ופנתה אל שתיהן.
"מה דעתכן, שאעשה לו את כל החיסונים עכשיו, אתם תהיו איתו עם שבוע, ואם תחליטו בסופו של דבר לשמור אותו, תחזרו הנה להשתלת השבב ולקנות לו קולר עם תגית השם, ואם תחליטו שאתם לא מעוניינים בו, תחזירו אותו הנה, ומכאן נשלח אותו לצער בעלי חיים."
אופל ואני נחרדנו.
מרגרט שילבה את ידיה ונראה שלמרות הכל- גם שבוע זה מעט יותר מידי בשבילה. הבטתי בה, ורק אז שמתי לב שגם לה יש שרשרת ייחודית. עם תליון פנינה. אני יכול להמר על חיי שזאת הייתה פנינה אמתית.

הווטרינרית ביקשה מאופל שתרים אותי לשולחן. עד אז לא הבחנתי בשולחן מתכת כסוף שניצב ליד המקום מימנו נדף הריח החזק כל כך של התרופות.
ראיתי בעבר שכלבים אף פעם לא אהבו להיות על השולחנות האלו, וכשעמדתי עליו בארבע כפות רגליי הבנתי גם למה. רציתי לפרוץ בְּבְכִי, לזנק מהשולחן ולהסתתר מתחת לצעצוע פרווה ענקי של חתול, ששכב פרקדן על הרצפה.
אבל בעזרת כוח עצום שלא ידעתי מאיפה יש לי אותו, נשארתי על השולחן, אבל זנבי הסגיר את פחדי. התביישתי לעמוד ככה מול אופל. שמחתי שגם שאר הכיתה לא נמצאת.
ראשית, השולחן עמד על ארבע רגליים דקות וגבוהות שהתנדנדו כשנעמדתי עליו, חוסר שיווי המשקל היה מבהיל ובאמת שהדחף הראשוני היה לזנק חזרה לרצפה – מתוך ביטחון אישי לשבירתו והתרסקותו של השולחן, כשאני עליו.
ושנית, ריח חריף ולא נעים של חיסונים, תרופות ומזרקים, שעוד הכרתי מחדר אחות בבית הספר (היה, בזכותו של אפי המשוכלל פי עשר,) מלחיץ ומפחיד עוד יותר. בבית הספר עוד התגאתי בכך שזה לא הפחיד אותי בכלל, אבל עכשיו אני לא יודע מה עובר עלי.
"בסדר חמוד" הווטרינרית אמרה וליטפה את פרוותי עם ידי הגומי שלה. למען האמת, היא העבירה את אצבעותיה כאילו כדי לבדוק אם אין לי טפילים בפרווה, אם אינני טועה, ואז פתחה את פי בכוח והביטה בשיניי.
לרגע שכחתי שאני כלב, ונרתעתי אחורנית. היא חזרה על הפעולה, עד שתפסה אותי למספיק שניות שבהן לא יכולתי לנוע, והיא סיימה את בדיקתה.
אחר כך היא סרקה את ציפורניי וכפותיי, את האוזניים, את השמיעה; ולבסוף היא גם רצתה לבדוק אם יש לי חום.
זה היה השיא עבורי. קצת לא נעים לי לספר לכם, אבל… כשבודקים לכלבים חום, עושים את זה דרך פי הטבעת… וכשאופל ועוד שתי בחורות היו שם!? אין סיכוי! ראיתי שגם אופל מרגישה נבוכה ודמיינתי על ידי כוח לא רצוי את ניקולא לצידה- משתולל מצחוק ומצלם אותי עם הפלאפון שלו. התעקשתי בכל דרך אפשרית להימנע מזה, ואפילו השמעתי בלי כוונה מין גרגור מזהיר לעבר הווטרינרית. אפילו אמא של אופל נרתמה למשימה ושתיהן החזיקו אותי חזק מאוד.
כלב רגיל אחר היה כבר מוותר בשלב הזה, אבל בגלל היותי בעל גוף כלבי ומוח אנושי, לא הסכמתי לוותר והמשכתי להתנועע גם כשגופי הוחזק היטב, כדי שלא תהיה בכל זאת אפשרות להכניס את המדחום.
כל כך נאבקתי עד שסבלנותה של הווטרינרית פקעה והיא וויתרה על העניין.
כששמעתי את צליל מדחום הזכוכית חוזר למקומו על המדף, ראיתי בכך ניצחון אישי. אפילו אופל נראתה טוב יותר. היא הגניבה אלי ליטוף קצרצר כשמרגרט והווטרינרית לא הסתכלו. ניפחתי את החזה בניצחון וסיפוק למרות שידעתי שהפסדתי משהו אחר- עכשיו הווטרינרית שונאת אותי.
וזה ניכר בהמשך.
הווטרינרית וויתרה על בדיקת חום הגוף התקין שלי, אבל היא לא הסכימה לוותר ולו על חיסון אחד, כיוון שלא היה רשום בשום מסמך וקובץ שאי פעם התחסנתי.
וכאן התחלתי שוב לדאוג. למרות שפיזית, אני כלב, חששתי מה יקרה אילו אקבל חיסונים לכלבים, חששתי שמא המערכת החיסונית שלי עדיין של בני אדם- ואני עלול למות מזה! זה נורא הפחיד אותי, אבל בעודי מהרהר על כך, מחט ארוכה ודקה פילחה את עורי וחילצה מימני יללה קטנה של כאב.
מיהרתי לחטוף מבט לכיוון אופל, אבל היא לא צחקקה ולא הראתה שום סימן שיכל לגרום לי להתבייש על היֵללונֶת שלי. ובאמת אז נזכרתי (בפעם המי-יודע-כמה) שאני כלב, ולא נער מהכיתה שלה. אפשר לומר שזה נתן לי מעט יותר ביטחון. נוסף על כך, לא הרגשתי שום דבר שונה מהזריקה.
בזמן שהווטרינרית פטפטה עם אמא של אופל, עברתי עוד שלושה חיסונים (אחד לכלבת, אחד לפלצת והשלישי לפחלצת.. סתם סתם.. אין לי מושג בעצם) ואחד מהם היה מכאיב ברמה של עינוי- קמתי מהר למרות נדנודו המטריד של השולחן, מתוך דחף לא ברור, והשמעתי עוד יללת כאב מוצדקת. תהיתי אם הוא מכאיב ככה באמת לכל כלב וכלב שעבר אותו, או אם הוא ככה בגלל שהווטרינרית לא ממש מתה עלי.
למען האמת, זה – עד כדי כך – כאב עד שמצאתי את עצמי קם וממהר לעבר אופל, שישבה צמוד לשולחן.
היא מיד כיבדה אותי בחיבוק מגן ונדמה לי שהרגשתי את עצמי רועד. ידעתי שגם אופל מרגישה זאת, והפעם שמחתי שאני הכלב שלה, ולא הבן מהכיתה. תארו לכם איך הייתה מגיבה לולא הייתי ממהר להתחבא בין זרועותיה (שהיו הכי קרובות לשולחן) בגלל זריקה שטנית.
טוב, אבל כך או כך, הטיפול הבריאותי הסתיים.
את שאר זמננו שם העבירו אופל ואימה בשאלות לווטרינרית. אישית, מעוד קיוויתי שהן יגלו לי סוף סוף מה צבע הפרווה שלי!
אופל התעניינה לדעת בן כמה אני, וזה החמיא לי.
הווטרינרית הביטה בי רגע קצוב ואז ענתה שאני בפירוש לא גור. גם זה החמיא לי.
מרגרט שאלה אם הן צריכות לקנות לי אוכל ספציפי, וגם אז התחלתי לחשוש שמא מערכת העיכול שלי לא תוכל לסבול אוכל לכלבים, ואני עלול לחלות מזה.
הווטרינרית אמרה שמומלץ לקנות לי אכול ל"בוגרים" ועדיף מהסוג ה- אמנם יקר, אך הבריא והטוב ביותר.
ואז היא התחילה לנאום להן על מזון שמועשר בקלוזאמין, כונדוריטון וסולפאט (דברים טובים לעצמות שמומלץ שיהיה באוכל) על העובדה שאם כלבים אוהבים את האוכל ואוכלים מימנו הרבה, זה לאוו דווקא אומר שהאוכל טוב, זה בעיקר אומר שהאוכל מלא בשמן וזה עושה אותו טעים יותר. וגם על הקקי של הכלבים בהשפעת האוכל. משהו מגעיל על גודל ומרקם הצואה.
ממש לא רציתי שאופל תבחן את הגללים שלי אחרי כל ארוחה. זה יהיה יותר גרוע ממדחום בתחת.
ובסופו של דבר, אופל שאלה את השאלה הגורלית.. אמנם לא על הפרווה שלי, אבל היא בהחלט רצתה לדעת איזה סוג כלב אני.
זנבי התרגש לא פחות מימני.
הווטרינרית הובילה אותה לתמונה הענקית של הכלבים והלכה ישירות לשורה של "כלבי צאן, רועים ובקר"
נשמע טעים.

היא העבירה את אצבעה על שורת הכלבים הקטנים ונעצרה מול כלב בעל שלל צבעים ולשון משתרבבת מתוך פיו.
"יש לך מזל" היא אמרה לאופל "מצאת כלב שנחשב לנדיר. טוב, נדיר למצוא משוטט לבד ביער ללא בעלים קודמים."
אופל חייכה חיוך חושף שיניים.
התקרבתי אליהן בכמה צעדים. לצערי התמונה ושורת כלבי הרועים הייתה גבוהה מידי בשביל לקרוא את שמו של גזע הכלב. הייתי במתח נוראי.
"כלב רועים אוסטרלי" אמרה הווטרינרית. התקרבתי עוד יותר לתמונה הגדולה והבטתי ביראה בכלב האוסטרלי בעל הלשון המשורבבת. אני כלב רועים אוסטרלי. נשמתי עמוק, המחשבות השתוללו בתוך גולגלתי. הווטרינרית המשיכה "או בכינויו בקרב רועי הצאן – 'הכלב הכחול'. הגיע אל ארצות הברית מאוסטרלייה, ידוע בתור כלב נהדר, נאמן, מאוזן היטב, ערני וקשוב, זריז וגמיש, ובלי להיות מגושם הוא אפילו שרירי ומוצק. אתן תצטרכו לספק לו המון מרחב וטיולים ארוכים במרחבים פתוחים, הוא לא ישרוד בדירה קטנה. ועוד דבר חשוב, יש להחזיק אותו היטב ברצועה, כי ל"כלבים הכחולים הקטנים" יש דחף בלתי נשלט לרעות כלבים, ואנשים; אפילו מכוניות!
"הם נהדרים לאילוף, אינטליגנטים מאוד! ואפילו משמשים לעיתים ככלבי לוויה לעיוורים. הבעיה העיקרית אצלם היא העיניים. הם רגישים מאוד לדלקות ומחלות עיניים, ווטרינרים מכל העולם טוענים שזה קשור לכך שרוב הכלבים האוסטרליים, נולדים עם עין אחת כחולה ועין אחת רגילה. לכלב שלך, אני רואה.." הווטרינרית השתופפה מולי "אין עיניים רגילות.." הווטרינרית התקרבה אלי, הפרצוף הקרוב והמטריד שלה גרם לי להטות את פניי הצידה.
נדמה היה שהיא ראתה, לשבריר השנייה שבו העיניים שלי התמקדו שיירות בה, משהו מדהים.. כי היא נראתה נרגשת ומתפעלת. אופל התקרבה ואחזה בעדינות את שתי לחיי. היא הביטה בעיניי ונדמה שגם היא גילתה משהו מדהים.
אבל הייתי בטוח, לפי גלי האנרגיות שנפלטו משתיהן, שהדברים שגילו לא היו אותו דבר.
"ואוו, בחיים לא ראיתי כחול כזה אצל כלבים אוסטרליים! עמוק וכהה כזה.. בחיי!" התפעלה הווטרינרית, ונדמה שהיא שוב מתחילה לחבב אותי מחדש ולשכוח מהצרות שעשיתי לה עם מדחום.
אופל, לעומת זאת, נראתה מהורהרת. כאילו מנסה לשחזר ולהיזכר בדבר שהיא לא הייתה בטוחה בו.
הבטתי בה, מנסֶה דרך המצח שלה, לגלות מה ההרהור שלה.
ניסיתי לגלות זאת על ידי החושים הכלביים החדשים שלי, קיוויתי שיש לי אפשרות לקרוא מחשבות.
אך על כל פנים, מרגרט קטעה את ההתרכזות ואמרה שכבר צריך ללכת.
ובעודה משלמת לווטרינרית על הטיפול, אופל קפצה והכריזה בהחלטיות.
"אמא, בבקשה, בואי נחליט שאנחנו מגדלים אותו כבר מעכשיו! ולא בעוד שבוע!" היה משהו עמדתי אבל גם מעט חושש בקולה של אופל.
הבטתי באופל ואז במרגרט. האמא הביטה בביתה ואז בי. היא נראתה באמת לא בטוחה. הייתי די בטוח שהיא התחבטה בעובדה שהייתי בינתיים הכלב הכי מנומס וקשוב שהיא בטח ראתה בחייה, אבל גם בחשש שאני עלול להיות עקשן ומתפרץ בפתאום כמו העניין עם המדחום הארור הוא; ובשל כך אולי גינתה וביתה עלולים להינזק בעניין של רגע.
קיוויתי מאוד שהמסר במבט דרך עיני הכלביות והחמודות, הבהיר לה שאם שום דבר שעלול למדוד לי חום, יטריד אותי בגינה ובבית היקרים שלה, אני אהיה יותר עדין ומתחשב מחד-קרן תינוק.
היא הורידה ושמה מחדש את משקפי השמש שלה על קודקודה ושאלה:" אבל מה על אחותך? ועל אבא?"
"הם יהיו בסדר! את תראי שג'ספר יוכל לגרום להם להתאהב בו בשנייה!"
וֹאווּ, וֹאווּ, וֹאווּ, אני מעוניין רק באופל!.. אוקי?
מרגרט עדיין נראתה מהססת, אבל בסוף חייכה. אופל חייכה אף היא ורצה לחבק את האֵם.
הווטרינרית הסתכלה על שתיהן ואז חייכה אף היא חיוך קטן ומתרצה.
"בסדר, אם כך," היא ספקה כפיים ואז השילה את כפפות הגומי שלה "תבואו לכאן בעוד שלושה ימים, נשתיל לו שבב ואתן תוכלו גם לקנות לו תגית עם השם!"
"ויש לו באמת שם ארוך" הודתה מרגרט ואופל צחקה.
קשקשתי בזנב, ונבחתי את הנביחה הראשונה שלי. היא יצאה לי בלי שיכולתי לעצור אותה אפילו, אני מודה שהיא הקפיצה את שלושת הנשים, אלא גם אותי, אני מודה. אף פעם לא תהיתי איזו נביחה תהיה לי, והיא הייתה בגוון קול עמוק יותר אילו הייתי עושה את זה כבן-אדם. זה אמנם הבהיל קצת, אבל שימח אותי באותה מידה, ונבחתי עוד שתי נביחות, שמח שגיליתי עוד דבר חדש!
זה בטח היה בגלל ההתרגשות שאני הולך להיות של אופל מעכשיו! תהיה לי תווית בצורת עצם עם השם שלי כמו לכלב אמיתי! שאני הולך לכרסם עצמות ולשתות חלב כל בוקר!
יצאנו מהווטרינריה, ומיד תחושת הקלה אדירה מילאה אותי כמו להיכנס לתוך חדר עם מזגן כשכל היום היית בחום בשמש.
קיפצתי בשמחה לצד אופל, שלא טרחה אפילו לעשות כאילו היא מחזיקה את ה"קולר" שלי, ומשם הלכנו לחנות חיות.