התשובה שבראש שלי (פרק 1)

התעוררתי לצליל הראשון של השעון המעורר, הסתכלתי על התיק שהונח לידי, תחוב אל תוך המיטה. שמעתי רעשים עמומים מהחלון וברגע שהסתובבתי לאחור ראיתי את ג'קסון לידי, במרחק מטר ממני, הוא הסתכל עליי במבט עצבני. חטפתי את התיק משולי המיטה ורצתי בכל הכוח. ניסיתי לפתוח את דלת הכניסה, אך הדלת הייתה נעולה. הוא הגיע צעד צעד, בצעדים איטיים וחיוך מעצבן.
"אריאה, למה את רוצה לברוח ממני?" ג'קסון שאל והחיוך הערמומי שלו מנע ממני לחשוב שהוא דואג לשלומי. "יש לנו הרבה במשותף: את ערפד, אני צד ערפדים. את חושבת שאת יכולה לעשות הכל, אני יכול לעשות הכל. את האנרגיות שלך תשמרי לאחר כך".
ברגע שידעתי שהוא הצליח לתפוס אותי, אך באותו הזמן שהוא התרכז בנאום הניצחון שלו, הגנבתי בזהירות את המפתח מהשולחן לצידי, מי חכם במיוחד עכשיו, הא?
הוא תפס את ידי, והסתכל עליי במבט אחר ורך, אני חושבת שהוא בחן אותי. אך ברגע שהוא שחרר את היד פתחתי את הדלת ורצתי. באותו רגע רצתי כמו שבחיים לא רצתי, לא ידעתי אם הוא מאחוריי, כי לא העזתי להסתכל.
ברגע שהגעתי אל היער, פגשתי במאיה, רכובה על הקטנוע השחור שלה. "את באה, יש לנו ארבע שעות להגיע לשם לפני שהמקום נסגר, זה הקטע שלהם, בליקוי חמה אפשר לרצוח ערפדים אבל אפשר גם להיכנס לשם בפעם הראשונה והאחרונה". עליתי על הקטנוע, "אז בואי נזוז".
היא נסעה עם הקטנוע הכי מהר שיכלה, ובתוך רבע שעה מצאנו את המקום המתואר, תחנת דלק נטושה. מאיה חנתה שם וכשנכנסנו לתוך התחנה, החנות שראיתי מרחוק השתנתה למערה. "אני חושבת שרק ערפדים יכולים לראות את המקום הזה", אמרתי למאיה שהביטה בהתלהבות בקירות המערה החיצוניים.
נכנסו אל המערה, וככל שהמשכנו ללכת הייתי בטוחה ששרק ערפדים יכולים להגיע לכאן. היה אור במערה, אני לא יודעת מאיפה, כי לא היו פתחים, אך לאט החל להחשיך ומאיה הדליקה את הפנס שלה. "שכחת להביא פנס? היא צחקה עליי אבל לרגע השתתקה. "את שומעת את זה?" לחשה בזהירות.
כשגם אני שמעתי צעדים ומאיה הבינה שלא דמיינה, שתינו עצרנו והוריתי לה לכבות את הפנס. "מישהו שם?" צעקתי ומאיה דחפה לי מרפק לצלע, גנחתי, "מה נראה לך שאת עושה לעזאזל? אני לא יודעת מה איתך, אבל אני לא רוצה למות היום", היא לחשה ויכולתי רק לדמיין את הבעת הפנים הכעוסה שלה.
"קוראים לי לוקאס," נשמע קול מהוסס של בחור, והדלקתי את הפנס, הבחור לא היה נשמע מסוכן ומאחר שהנחתי שהמקום חסין לקוטלי ערפדים התחלתי לחפש אחריו.
"איפה אתה?" צעקתי ונשמע הד ארוך כתשובה.
מאיה המשיכה לנזוף בי על הטעות שלי והיא טענה שיכול להיות שבגללי ניצלנו את הסיכוי האחרון שלנו לחיות וכל זה. הפסקתי להקשיב לה בשלב מסויים.
"אני כאן, לידך." שמעתי את קולו שוב, הפעם הוא לא צעק. הסתובבתי ונגלה אליי בחור יפה תואר, עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות, חייכתי חיוך קטן אך הוא נקטע מהר מאוד בגלל מאיה. "אנחנו חייבות למהר!" היא אמרה ומשכה בידי בחוזקה, "לוקאס, נכון? אתה גם בא? אז רוץ".
הוא הנהן כתשובה אבל מאיה התחילה לרוץ כשהיא מושכת בידי, זה כאב לי אבל לא הערתי לה, וכשראיתי את לוקאס רץ חייכתי אליו, הוא היה בפיגור ממאיה וממני בכמה צעדים. החלקתי ונפלתי על הרצפה, הישבן שלי שרף.
כשהחלקתי הפנס של מאיה נפל אז היא חזרה להביא אותו, מיד אחרי שהיא ווידאה שאני בסדר, חיכיתי לה תוך כדי שניסיתי להסדיר נשימה.
לוקאס עצר לידינו, והוא עזר לי לקום ושאל אם אני בסדר. לפני שהספקתי לענות לו נשמעה צרחה מחרישת אוזניים מכיוונה של מאיה.
"אומיי-פאקינג-גאד!" היא צעקה, ורצתי אחריה כשלוקאס לצידי. הפנס שלה הצביע על ציור בקיר המערה. בציור ראו דמות שנראית כמוני בדיוק שוכבת, אני חושבת שמתה, על שני כיסאות, ולידה היו מונחים סכין מגואלת בדם וטבעת. התחלתי לרעוד והרגשתי צמרמורות עולות בגופי.
"אני חושב שזאת נבואה", לוקאס אמר בשקט. הנהנתי באיטיות. לוקאס הסתכל בשעון שלו, לא מרוצה ממה שראה. "נשארה שעה וחצי ואני לא חושב שאנחנו בפנים, אנחנו צריכים למהר. מאיה קחי את הפנס ונתחיל לרוץ, שמעתי שהמערה נגמרת לאט לאט, ואנחנו לא רוצים להיקטל, נכון?".
"אני ממילא אמות בקרוב", אמרתי והתחלתי לבכות, לא ידעתי בדיוק מה זה אבל לא רציתי להמשיך ללכת, אני אמות? מה באמת אומר הציור על הקיר הזה, ולמה דווקא אני מצוירת שם. השאלה העיקרית שחלפה לי בראש הייתה למה הייתי חייבת להשתנות לערפד. אני בקושי יודעת מה זה ועכשיו אני אתחיל לאכול בני אדם? אני חייבת? ואני לא רוצה למות. אני רק בת שש עשרה. ולמה אני לא יכולה להיות פשוט רגילה לשם שינוי?".