התליון – פרק 4

דבר ראשון – השיר שהעלה לי את הרעיון לסיפור (תודה ענקית לפומה שלימדה אותי איך שמים שיר):

פרק 4
יום רגיל בחייה של נערה בת שש עשרה

סקיילר בהתה לשנייה בתליון המנופץ על המדרכה ועיוותה את פניה בהלם מעורבב בפחד.
יכול להיות שהיא עפה כרגע? יכול להיות שמתנת יום הולדת, העיפה אותה כרגע? היא הנידה בראשה בגיחוך ועשתה את מה שכל אדם שפוי בדעתו היה עושה – סגרה את התריס, הסתובבה, השתדלה לשכוח מארועי הדקה האחרונה וירדה אל המטבח כדי לשתות שוקו.
היא לקחה כוס גדולה, פתחה בקבוק חדש למרות שידעה שיש אחד פתוח ושפכה בערך רבע מהכוס בגלל שהיא מילאה אותה יותר מדי.
זה הולך להיות בוקר נהדר. היא דובבה את המילים בראשה לנימה הצינית המוכרת שלה והביאה מגבת כדי לנקות את הנזק.
היה לה מוזר לראות את הבית שלה כל כך ריק. תמיד היה שם מישהו. בלי אחיה הקטן, טים, שירוץ בכל הקומות בלי סיבה נראית לעין או יעשה משהו מעצבן אחר, או אמא שלה שתקרא ספר או עיתון (או הוראות הפעלה של מכונת כביסה, או את החלק האחורי של מטהר אוויר – כי לא באמת אכפת לאמא שלה מה היא קוראת) בסלון, הכל היה נראה כל כך… שונה.
היא התנערה מהתחושה הזאת.
מפה לשם, בלי שהיא אפילו שמה לב, השעה כבר הייתה שבע וחצי. היא אפילו לא שמה לב שטים גנב את כוס השוקו הרבע מלאה שלה או שאמא שלה קוראת עיתון בסלון ומתעלמת מכל שאר העולם.
היא התלבשה, הסתרקה (טוב, היא לפחות ניסתה לעשות את זה), לקחה את התיק דמוי הג'ינס שלה מצד הדלת ויצאה מהבית.
כשהיא יצאה, כל הרחוב כבר היה ריק. היא נאנחה והמשיכה ללכת. הרחובות היו נראים דומים כל כך, ומשעממים, כאילו מישהו פשוט שכפל אותם. סקיילר שנאה את זה.
צבע השמיים, שביום קיצי יותר בטח היה תכול-בהיר, היה שילוב בין כחול-כהה לאפור העננים. כל זה היה נהדר מבחינתה, אבל הטוב ביותר היה הקור. הקור המקפיא הזה שהיה גורם לכל אחד ללבוש מעיל ארוך וצעיף, אבל לסקיילר נתן תחושה מחזקת, רצון מסוים שיששאר כך לנצח.
היא פנתה בפנייה החדה שמאלה – פנייה שרק היא הכירה, כיוון שידעה את כל קיצורי הדרך האפשריים לבית הספר שלה – והגיעה אל תוך סמטה צרה שעברה בין שני בניינים.
לאחר כמה פניות נוספות היא הגיעה למכולת השכונתית, שנמצאה ממש מול בית הספר שלה. המכולת הייתה דחוסה בין שני בתים, וגובהה היה בערך חצי מהם, אבל היא בלטה מעל כל שאר השכונה. הקירות החיצוניים היו צבועים בצבעי כתום ואדום, עם תוספות גרפיטי מלאות קללות שכמה נערים טרחו לרסס.
סקיילר אהבה את המקום הזה.
כמו בכל בוקר, סקיילר סטתה ממסלולה לבית הספר ועלתה על שתי המדרגות הקטנות שקדמו לדלת הכניסה. הפעמון מעל הדלת צלצל כשהיא נכנסה. לא ממש היה לה אכפת שהיא מאחרת לבית הספר, היא כבר הייתה רגילה לזה.
"היי," הקופאית, לינאה, בירכה אותה. היא כבר הייתה רגילה לביקור של סקיילר במכולת בכל יום, והשתיים מאוד התחברו אחת לשנייה בשיחותיהן הקצרות בבוקר. לפעמים סקיילר סתם הייתה באה למכולת כדי לדבר עם לינאה קצת או כדי לעזור לה עם מכונת הברד שתמיד מצאה דרך אחרת להפסיק לפעול.
שיערה הבהיר והחלק-גלי של לינאה מסגר את פניה בעדינות כמו תמיד ועיניה השחורות והיוקדות זזו מארגז עשוי קרטון של חטיפים שהיא סידרה על מדף.
היא נכנסה מאחורי הדלפק ועמדה מול סקיילר. בשלוש השניות שעברו, סקיילר כבר הבחינה שמשהו השתנה במבטה, משהו בו נראה כל כך מרוחק, כאילו היא במקום אחר ומולה בו בזמן, אבל לא קיבלה שום רמז לשינוי אחר שחל בה. היא ענדה את אותה שרשרת לבנה שהקצה שלה היה מוסתר על ידי אותה העליונית השחורה שהיא תמיד נהגה ללבוש. כשסקיילר חשבה על זה, היא מעולם לא ראתה לינאה בלי השרשרת הזאת, אבל היא גם מעולם לא ראתה את הקצה שלה.
לינאה הייתה בסך הכל בת שש עשרה, אבל סקיילר ידעה שהיא נשרה מהלימודים בגיל צעיר. זה היה הדבר היחיד שסקיילר ידעה על העבר שלה. היא ידעה שלא כדאי לה לחטט עוד, היא הייתה יכולה לראות על פניה הכחושות שהיא לא תאהב את התשובה, או שפשוט לא תקבל אחת.
"היי," סקיילר השיבה לה והוציאה קצת כסף מהתיק שלה. תמיד היה אפשר לסמוך עליה שיהיה לה קצת כסף לעצירה במכולת. היא לקחה חטיף שוקולד קטן מהמדף הקרוב לדלת והניחה את הכסף בידה של לינאה.
"את לא מאחרת?" לינאה שאלה לאחר מבט קצרצר בשעון שעל הקיר, למרות שידעה את התשובה. היא החזירה לסקיילר את העודף.
"כן, יש מצב," היא ענתה לה בחיוך. פניה של לינאה השתנו ברגע ומבטה המרוחק נמחק מפניה. היא גיחכה.
"רוצה לעזור לי?" שאלה לינאה אחרי שהתחילה לסדר את החטיפים על המדף שוב. סקיילר התקרבה והתחילה לסדר אותם גם היא, למרות שבכלל לא הבינה איך עובדים כללי המכולת.
היא תהתה האם כדאי לה לספר ללינאה על המקרה שקרה לה הבוקר.
היא בטח תחשוב שאני משוגעת. היא נאנחה ושמה את ידה על ראשה, מיואשת. היא לא הייתה יכולה לספר לאף אחד על זה בלי שיחשוב שהיא משוגעת.
לינאה הביטה בה בחשדנות.
"קרה משהו, סקיי? את נראית עצבנית יותר מבדרך כלל." סקיילר גיחכה בניסיון לפסול את דבריה, מה שגרם ללינאה לחשוד אפילו יותר. אחת ההערות הציניות שלה היו משתלבות יותר טוב במצב כזה.
"את לא תאמיני לי גם ככה," אמרה סקיילר והמשיכה לסדר את המדפים, היא כמעט ולא הבחינה שהיא עושה את זה.
"אין שום דבר שאת יכולה להגיד לי ואני לא אאמין. סמכי עליי." אמרה לינאה, היה נראה כאילו היא יודעת משהו. אולי לא על סקיילר, אבל בכל זאת, משהו.
"בואי תעזרי לי בחוץ. שכחתי שיש לנו גלידות להתעסק איתן." היא שינתה את הנושא לאחר כמה שניות של שתיקה, בהן היא הבינה שסקיילר לא תענה לה. "מי בכלל אוכל גלידות במזג אוויר כזה?" שאלה לינאה כבדרך אגב והחלה יוצאת מחוץ לחנות. סקיילר יצאה אחריה גם היא. מחוץ, סקיילר יכלה להבחין בחבריה המאחרים רצים בחרדה אל תוך שערי בית הספר.
"מכירה את זה שלפעמים דברים קורים," פתחה סקיילר בהיסוס, "ופשוט, אין להם הסבר?" לינאה צחקה בקלילות בזמן שהעבירה גוש של קרטיבים לצד השני של המקרר. מבטה החביב הפך לחשדני במעט כשהיא שמה לב לכך שסקיילר הייתה רצינית לגמרי.
"את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל עובר עלייך?" היא אמרה ונשענה ביד אחד על המקרר השקוף, "זה נשמע כאילו נפגשת אתמול עם ברוס ויין או משהו בסגנון."
"מי זה ברוס ויין?" שאלה סקיילר בסקרנות.
"באטמן." לינאה צחקה, אבל סקיילר יכלה להבחין איך לחייה מאדימות, ככל הנראה מבושה. היה לה קטע בלתי מוסבר עם חוברות קומיקס, ומאז שסיפרה זאת לסקיילר בפם הראשונה היא לא הפסיקה לצחוק על זה.
"עדיין לא נפגשתי עם גיבורי על משום סוג, אבל אני חושבת שאני קרובה ללהיות אחת." סקיילר גיחכה בנונשלנטיות מוחלטת.
"מה?" לינאה אמרה בהרמת גבה. סקיילר יכלה להבחין בעיניה השחורות סוגרות עליה בחשדנות יתרה.
"יש לי יום הולדת היום." סקיילר שינתה את הנושא. היא הניחה כי היא חייבת לספר על זה למישהו, ולינאה נראתה כאפשרות הכי טובה שיש לה כרגע.
"מזל טוב," לינאה אמרה ודחפה כמה גלידות הצידה כדי לפנות מקום.
"תודה," השיבה סקיילר, " אבל זה לא העניין. אני קיבלתי מתנה, אני לא יודעת ממי, אבל כשפתחתי את הקופסא, היה שם מן תל-"
סקיילר נחתה בחבטה דואבת על הרצפה, כשהרימה את עיניה, יכלה להבחין בנער בעל שיער בהיר רץ בסמוך אליה. היא הספיקה להבחין בתליון בעל שרשרת כסופה שנח על צווארו, זהה לזה שקיבלה הבוקר בצורתו. היא יכלה להבחין בניצוץ הקל שלו על רקע חולצתו השחורה של הנער.
יכול להיות שזה התליון שלה? אותו אחד שהיא ניפצה לפני שעה? היא התרוממה מיד, אם כי הדבר גרם לה סחרחורת קלה.
"סליחה!" הוא צעק, ואפילו לא הפנה את מבטו אחורה.
מבלי להבין ממש מה קרה, היא החלה לפצוח בריצה מהירה אחריו. היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה צורך לבדוק את העניין. מן תחושה שמשכה אותה אל התליון.
"סקיילר!" היא שמעה את לינאה צועקת אחריה, אבל לא היה אכפת לה.
לבחור ההוא היה את התליון שהיא קיבלה. יכול להיות שהוא זה שהביא לה אותו? אבל למה? הרי היא בכלל לא מכירה אותו.
הוא היה יותר מהיר מסקיילר, אבל למזלה, הוא גם היה יותר מותש. הוא התנשף במהירות וחזהו עלה וירד בקצב לא אחיד, כאילו הוא רץ הרבה לפני שנתקל בה. חוץ מזה, ריצה היתה החלק הקל בשבילה, בעיקר ברחובות העיר שהכירה כל כך טוב.
בשלב הזה הוא כבר שם לב אליה.
לפי הפניות שלו כבר היא החלה להבין לאן הוא מנסה להגיע. הוא ניסה לאבד אותה בין אנשים. לא במשמרת שלה.
היא פנתה בפנייה חדה לאחד מהבלוקים הישנים והגבירה את הקצב שלה. לא היה לה ספק שתמצא אותו. לאחר שלוש דקות שספרה בראשה, היא פנתה ימינה ואז שוב ימינה מאחורי בניין ישן עם צבע מתקלף, ולאחר רגע היא עמדה מולו. לא היה לו לאן לברוח.
הבחור, שככל הנראה לא שם לב אליה, המשיך לרוץ עד שכמעט התנגש בה שנית, הוא נעצר באלפית השנייה והביט בה בהתפלאות.
"אנחנו מכירים?" היא שאלה בנחמדות. שמץ של ציניות נשמע בקולה, והסגיר את העובדה שהיא לא שאלה את השאלה מתוך נימוס.
היא בחנה את התליון שהיה מונח על צאוורו. הוא היה ממש דומה לשלה, אבל עכשיו, כשקיבלה רגעים נוספים של צפייה בו, היא הבינה שהוא לא היה אותו האחד. צבע אבן החן שבמרכזו היה אפור-שקוף וסבבו אותה המון ניצוצות קטנים, כמעט בכל הצבעים שהיא הכירה. מידו הימנית השתלשל תליון נוסף, בעל שרשרת זהובה ואבן חן שנראית כאילו היא עולה באש. כף ידו האדומה והרועדת במעט גרמה לסקיילר לחשוד שהמצב הוא אכן כזה.
"את לא רוצה להתערב בזה, תאמיני לי. רק תתני לי לעבור." הוא אמר בחוסר סבלנות והביט מסביבו בנסיון למצוא פרצה, אבל היו שם יותר מדי אנשים. הוא לא היה יכול לעשות דבר בלי להיראות חשוד. הוא העביר מבט קצר וזהיר בתליון שבידו האדומה והרועדת, וסקיילר השתדלה לכבוש חיוך. היא החזיקה אותו קצר, והיה שקר לומר שהיא לא נהנתה מכך.
"מה יש לך על הצוואר?" היא שאלה בסקרנות מזויפת והחוותה בראשה אל עבר התליון. היא עצמה ידעה את התשובה, או לפחות חשבה ככה, אך רצתה לראות כיצד הוא מגיב לשאלתה.
מבטו הפך למופתע לפתע והוא ניסה לחשוב על תירוץ מספיק טוב. הוא לא ידע איך או למה הנערה שמולו יודעת משהו על התליונים, ולמרות שהיא לא ממש ידעה משהו חוץ מזה שהם יכולים להעיף את מי שעונד אותם על קירות, הוא הרגיש כאילו היא יודעת סוד שמור שלו, אחד שאסור שיתגלה לעולם.
סקיילר הרגישה כובד קל סביב צווארה, כאילו נחת עליה משהו. הנער פתח את פיו כדי להגיב לשאלתה, אבל מיד סגר אותו ונעץ את מבטו בצווארה. היא הורידה את מבטה בבלבול ואז היא הבחינה במה שתפס את מבטו של הנער.
שם, על החולצה הכחולה האהובה עלייה, הופיע בשלמותו אותו תליון ארור.