התליון – פרק 3

פרק 3
הנערה עם תליון הזהב

מאהי ניסה להתרכז בלוח הניצב מולו, או לפחות להיראות כאילו הוא מתרכז. גברת שטיינברג, המורה, פלטה מפיה כל מני משוואות מתמטיות וחוקים שמאהי אפילו לא טרח להבין. שיערה האדום והקצר הגיע בקושי עד לכתפיה, אבל עדיין נע בגלים כאשר היא זזה.
את רוב שיעור המתמטיקה הוא בילה בציורים במחברת. אלו לא היו סתם ציורים, לא כמו אלו שמציירים שאר התלמידים מתוך שעמום. הם היו מיוחדים.
מחברת המשבצות שלפניו לא הייתה מלאה באותן משוואות שמילאו את של כל השאר לצד קריקטורות מעליבות של המורה, אלא בציורים שונים ומיוחדים. כל אחד שהיה מסתכל בהם היה מנחש שהושקעה בהם המון מחשבה, אבל זה לא היה נכון. הציורים האלו צוירו במהירות ובקלות דעת. הסוד שלו היה להתחיל מהדבר החשוב ביותר בעיניו. המים.
המים היו גורם חשוב בכל אחד מציוריו של מאהי. לפעמים בתור ים, נחל, אגם או טיפות טל בקושי נראות על פרח. המים החיו הכל, ובלעדיהם מאהי היה משתעמם בשיעורי מתמטיקה.
לקראת סוף השיעור, כשהמורה התחילה לדבר על המבחן שהם היו אמורים לעשות בקרוב, התליון של מאהי החליט שהוא משתגע. הוא החל לזמזם בצורה מוזרה ולזוז לכל מני כיוונים על הצוואר שלו, כאילו הוא רוצה לחנוק אותו ומתלבט מאיזה כיוון הכי כדאי לו.
למזלו של מאהי, הוא ישב בשורת השולחנות האחרונה בכיתה, בפינה. המורה הפנתה את גבה אל התלמידים בכדי לכתוב רשימת נושאים שהמבחן יעסוק בהם, ושאר התלמידים העתיקו אותו, כך שלא היה להם זמן לשים לב אל מאהי נאבק בתליון שלו. הוא ניסה להצמיד אותו אל צווארו בשקט האפשרי, אבל התליון המשיך בשלו וניסה לחנוק אותו מכל מני כיוונים. כשמאהי ניסה להוריד אותו מצווארו הוא לא הצליח, כאילו שדה כוח בלתי נראה עצר בעדו.
לאחר בערך עשרים שניות של היאבקות, התליון הצליח לחמוק מבין ידיו של מאהי ונכנס לו אל תוך העין. הוא נאנק בכאב, איבד את שיווי משקלו ונפל מכיסאו, מה שמשך אליו את מבטיהם של כל חברי הכיתה, כולל המורה.
זה היה מביך, אבל לא בזה כולם התרכזו, אלא בפנס הסגול והכהה שכיסה מאותו הרגע את עינו הימנית של מאהי. מול מבטיהם של כולם התליון דמם פתאום.
"מה…" המורה הייתה הראשונה להתאושש מתחושת ההפתעה. היא עזבה את הטוש המחיק שלה פתוח על שולחנה והתקדמה לכיוון מאהי הפצוע, "בוא הנה, אנחנו צריכים לטפל בזה." היא אמרה. מאהי נשען עם ידו על השולחן והתרומם על רגליו. היה די מביך להתהלך עם המורה לחדר האחות כשידה תומכת בגבו, אבל הדבר היחיד שהעסיק אותו באותו רגע היה הפנס שפעם בכאב על עינו.
הוא היה זורק את התליון שלו ממזמן אם היה יכול. זאת אומרת, הוא היה יכול, אבל התליון תמיד חזר אל צאוורו תוך כמה דקות בדרך זאת או אחרת. הוא ניסה הכל. לשרוף אותו, לנפץ אותו ואפילו – עם כל האירוניה שבדבר – לזרוק אותו לים.
לאחר הליכה במסדרונות הארוכים שנשמשכה בערך כדקה וחצי, גברת שטיינברג ומאהי הגיעו אל דלת כחולה, עליה ניצב שלט חום ומתקלף עם הכיתוב "אחות."
האות ו' בשלט הייתה מחוקה כמעט לגמרי. זה ככה כבר שנים, אבל אף אחד לא טורח לטפל בזה.
דלת חדר האחות חרקה כשנפתחה, משום שלא עושים בה הרבה שימוש.
האחות פלטה קריאת הפתעה קטנה, ספק על העובדה שמישהו באמת צריך אותה וספק בגלל הפנס שעל עינו של מאהי.
מאהי נעץ בתליון מבט של שנאה יוקדת. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתליון שלו השתגע ככה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא באמת פצע אותו.
מה שהוא לא ידע היה שזאת גם לא הייתה הפעם האחרונה.
***
קשה היה לומר שלאחות היו באמת כישורים ברפואה.
ההפסקה הגיעה, ומאהי נאלץ להתסובב בבית הספר עם מין אלתור של תחבושת על עינו הימנית, מה שמשך אליו הרבה מבטים לא נעימים במיוחד. הוא העיף מבט בתליון שלו כל כמה דקות, כאילו מוודא שהוא לא ישתגע בשנית.
הוא נשען על הלוקר שלו בחוסר מעש, עד שהתליון שלו החל לזמזם שוב. הפעם הוא לא ניסה לחנוק אותו, אבל הזמזום נהיה חזק יותר מרגע לרגע. זה לא היה נראה כאילו זה מפריע למישהו מלבד מאהי, אבל אותו זה כמעט שיגע.
מאהי השתדל לא לסתום את אוזניו מחשש שיחשבו שהוא משוגע, מה שאולי נכון. איך הם לא שומעים את זה?
נערה בעלת שער בלונדיני ועיניים כחולות קורנות תפסה את תשומת ליבו כשהתקרבה אליו במסדרון. להגיד שהיא יפה היה מעליב – בשיערה הבלונדיני הגלי היו שזורים גוונים של חום-קינמון והיא הייתה גבוהה ורזה, בולטת מאוד. הוא מעולם לא ראה אותה לפני כן, והניח שהיא תלמידה חדשה.
אבל זה לא מה שתפס את תשומת ליבו של מאהי. על צווארה של הנערה נתלה תליון זהוב בעל שרשרת זהובה. במרכז התליון נמצאה אבן חן ירוקה ונוצצת, ומסביב לאבן נחרטו כל מני צורות. הזמזום התגבר בקצב צעדיה, והייתה לו תחושה שהיא קשורה בו.
היא התהלכה במסדרון תוך כדי קריאת ספר עבה בעל כריכה כחולה. היא רעדה מעט והעיפה מבטים חטופים וזהירים בצידיה מפעם לפעם.
הוא לא זיהה את התליון במדויק, אבל הוא זיהה את העיצוב, בדיוק אותו עיצוב שהיה לתליון שלו. התליון שלו היה כסוף עם ברק כחלכל שנראה באור, ואבן חן בצבע שנע תמיד בין כחול כהה לתכלת בהיר, כמו גלים.
כשהיא התקרבה, הזמזום רק הפך לכמעט מחריש אוזניים. מאהי ניסה להוריד אותו, אבל שוב, אותו שדה כוח חסם אותו. הוא אומנם לא היה חכם במיוחד, אבל הוא הצליח להבין שזה בגללה. הוא כבר ידע שהתליון שלו מביא לו כוחות, אבל מה עם שלה?
הוא לא ידע אם לגשת אליה או להניח לה לעבור. לפני שהוא הצליח לגבש החלטה, היא שמטה את הספר שלה על הרצה ונפלה על ברכיה. היא שמה את ידיה על אוזניה, כאילו שומעת רעש נוראי. היא נעצה את עיניה הנוצצות בתליון שעל צווארו של מאהי והוא הרגיש כאילו היא עלתה על סוד שמור ומסוכן שהוא הסתיר.
מאהי ניסה להתקרב אליה, אבל היא העיפה בו מבט חטוף, קמה על רגליה והורידה את ידיה מאוזנייה. היא לקחה את הספר שלה והחלה לרוץ בהמשך המסדרון לקול הגיחוכים של שאר התלמידים. רק אז הוא הבין שכל מי שהיה במסדרון צפה בה, והבין למה היא ברחה. הוא לא ידע מה לעשות במצב שכזה, אז הוא רדף אחריה, מתעלם בקושי מהכאב באוזניו שהתגבר ככל שהוא צמצם את הפער.
לאחר בערך עשר שניות של ריצה, בהן מאהי כבר לא היה יכול לעמוד בכאב וסתם את אוזניו, היא נפלה על הרצפה, כמעט קורסת. מאהי נשאר עומד במקומו. הזמזום היה נוראי. הייתה לו תחושה שהרעש שהיא שומעת אף נורא יותר מזה שהוא שומע, והוא ידע שאם יתקרב יותר המצב רק יחמיר לשניהם.
הוא ניסה לזרוק את התליון שלו שוב, מה שעבד הפעם. התליון נזרק הרבה מאחוריו במסדרון והשמיע קול נפילה חזק, אך לא נשבר. הרבה שלחו בו מבטים אך אף אחד לא העז לגעת בו.
מאהי התכופף אל עברה, משתדל להתעלם מהמבטים והגיכוחים שנשלחו לכיוונם מצד כל הנערים במסדרון, שהפנו את מבטם מהתליון.
הנערה הורידה את ידיה מאוזנייה באיוטיות, כאילו מפחדת שהרעש יחזור, והביטה במאהי במבט נבוך. היא פתחה את פיה, כאילו ניסתה להגות תירוץ או הסבר, אבל היא לא מצאה את המילים הנכונות.
"כדאי שנדבר בחוץ," הוא מיהר להגיד לה, מבוייש גם הוא מהסיטואציה. היא הנהנה בראשה, הרימה את הספר שלה ועמדה על רגליה. מאהי עשה כמוה והוביל אותה ליציאה.
בחצי הדקה שלקח להם לצאת אל חצר התיכון כבר החלו לחשושים מאחורי גבם. מאהי כבר היה רגיל לרכלנים בתיכון שלו. הוא ניחש שהם משערים כי השניים זוג, כמו שקרה בכל פעם שדיבר עם כל נערה בתיכון.
ביגוד אליו, בלה לא הייתה רגילה. היא הרכינה את ראשה והסמיקה, מה שרק הוסיף ללחשושים.
החצר גם הייתה מלאה בנערים, אולי אפילו יותר מלאה מהמסדרונות, אבל כולם היו עסוקים. במסדרונות כולם רק מחפשים רכילות, אבל בחצר כולם בעניינים שלהם. הם יכלו לדבר בשתיי עיינים.
שניהם היו חסרי מילים ומופתעים, מה שכמובן לא הקל על אף אחד מהם. בסופו של דבר מאהי החליט להתחיל את השיחה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"בלה," היא ענתה, בוחנת בחשש את הנערים בחצר בעיניה הכחולות.
"מאהי," הוא ענה לשאלה שהיא לא שאלה.
היא פתחה את פיה כדי להגיד משהו, אבל בדיוק אז התליון של מאהי הופיע על צווארו מחדש, כמו קסם. היא הביטה בו בהפתעה והוא רק הביט בתליון שלו בהאשמה מסויימת.
"מה…" היא החלה לשאול. רוב האנשים היו לוקחים צעד אחורה מבהלה, אבל היא רק התקרבה מעט בסקרנות. "איך זה קרה?"
"את אף פעם לא ניסית להוריד את התליון שלך מהצוואר?" הוא שאל. בשלב הזה הוא כבר היה בטוח כי התליון שלה דומה לשלו.
"לא," היא ענתה, "למה שאעשה דבר כזה? קיבלתי אותו לפי יומיים."
מאהי נאנח. "יש לנו הרבה על מה לדבר."