התליון – פרק 2 חלק ב'

"פייר?" שאל סאנג'י, קצת מתפלא משם המשפחה הלא שגרתי. דין כבר היה רגיל לזה מילדותו, כשלילדים בבית הספר היו שלל בדיחות על שם המשפחה שלו. זה לא הפריע לו.
"כן, פייר," אישר דין.
סאנג'י עמד להגיד משהו, אבל במקום זאת פיו נסגר והוא אמר "הנה, הגענו!"
הוא שלף צרור מפתחות מכיסו, בחר במפתח בעל קצה כתום ופתח דלת לבנה של בית קטן בקצה הרחוב. דין הבין כי הזקן מזמין אותו להיכנס לביתו.
"אין צורך," הוא אמר, אבל לא באמת התכוון לזה. המון זמן הוא לא נכנס לתוך בית של מישהו. קצת הפתיע אותו שאדם זר שלא מכיר אותו בכלל מזמין אותו להיכנס לביתו. הוא היה יכול להיות חוטף, אבל דין פשוט לא האמין שתרחיש כזה אפשרי. וגם אם כן, דין האמין שהוא יצליח להתמודד מול אדם בן חמישים.
"זה בסדר," הוא אמר לו "תיכנס."
דין נכנס לבית. ניחוח של תבשיל מילא אותו. זה היה אחד הריחות היותר טובים שיצא לדן להריח מימיו. מימין לדלת נמצא הסלון, שכלל רק ספה זוגית ופשוטה, שלפניה הונח שולחן שחור ובצמוד לקיר נמצאה שידת טלוויזיה. המטבח נמצא משמאל לדלת, ונראה כמו כל מטבח רגיל. מקרר, כמה ארוניות, כיור ושולחן אוכל לבן עם שלושה כיסאות. הוא סימן לדין להתיישב באחד מהכיסאות. כשדין התיישב, סאנג'י התיישב בכיסא ממולו.
"למה היית צריך לגנוב במאפייה ההיא?" הוא היה ישיר יותר מקודם, אבל עדיין לא כועס. "איפה ההורים שלך?"
דין הרגיש כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי או בצעקות זועמות, אבל מה שיצא מפיו לא היה אף אחד מן השניים. "אין לי הורים," הוא אמר בקצרה והפנה את בטו מסאנג'י לרצפה. סאנג'י הביט בו ברחמים ודאגה.
"מה…" הוא מעט היסס לשאול, "מה קרה להם?"
"הם נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן עשר," השיב לו דין, מבטו עדיין שקוע ברצפה. הוא פחד להיזכר בזה, לפתוח את אותו פצע שהיה סגור במשך שנים. הוא לא ידע מאיפה הוא עזר את כל הפתיחות הזאת. הוא לא חשב שהוא יספר למישהו לעולם מה קרה להוריו, והנה, הוא פוגש אדם שהוא אפילו אינו מכיר וכבר מוכן לספר לו את הכל.
"ומה עם שאר המשפחה שלך?" הוא המשיך לחקור, "דודים? סבים?"
"כולם ניתקו את הקשר איתי," הוא ענה בקול מהוסס, חושש שסאנג'י לא יאמין לסיפור הטראגי. הוא ציפה לעוד שאלות מצדו, אבל סאנג'י שתק. השתיקה המעיקה נמשכה אומנם פחות מעשר שניות, אבל נדמתה כנצח.
"אתה מוזמן להישאר כאן," הוא אמר בפתאומיות. דין הרים את מבטו מהרצפה, מופתע.
"אני לא-" דין לא מצא ניסה למצוא תירוץ טוב, אבל אחד כזה שלא יעליב את סאנג'י. הוא לא רצה להטריח אותו, אבל הוא התגעגע לתחושה של בית יותר מלכל דבר אחד בעולם. היה לו קשה להחליט.
"אתה לא חייב להישאר כאן," סאנג'י אמר לפתע, "אבל אני אשמח שתישאר לאכול ארוחת ערב."
לדין היה קשה לסרב. ריח התבשיל עוד מילא את הבית. דין הזכיר לעצמו שגם במקרה שהוא נתקל בחוטף, הוא יצליח להתמודד מולו. הוא הנהן בהסכמה, עדיין מעט מהוסס. הם אכלו ארוחת ערב ביחד, ארוחת הערב הנורמאלית היחידה שהוא אכל מזה חמש שנים. השיחה שלהם זרמה הרבה יותר מהר מלפני כן.
סאנג'י סיפר לדין שהוא גר לבד. אשתו חלתה מאוד ומתה, ושלושת ילדיו עזבו אל מחוץ לארץ, למרות שהם בקשרים די טובים. גם לסאנג'י היה קשה לשתף בפרטים הקשים יותר על עצמו, כמו לדין, אבל הם הגיעו לנקודה בה הם מבינים זה את זה. דין סיפר לו על כמה מקרים שקרו לו ברחובות, וסאנג'י התברר כאדם די מצחיק שאוהב לספר בדיחות.
בסופו של דבר, שניהם היו די דומים. שניהם ננטשו. פעם על ידי מוות ופעם על ידי אנשים קרובים להם.
דין הסכים להישאר ללילה, שהפך לשבוע, חודש וגם לשנה. סאנג'י פינה לדין את החדר שהיה פעם שייך לבן שלו, למרות שדין התנגד בתוקף. בסופו של דבר, אחרי שבועות של שינה על הספה בסלון, דין הסכים. זה לא שהייתה לו בעיה עם הספה בסלון – הוא כבר ישן בתנאים גרועים הרבה יותר – זה שהוא כבר התחיל להרגיש שזהו באמת הבית שלו, וזה היה הצעד ששכנע אותו בכך לגמרי.
סאנג'י היה ממש כדמות אב עבורו, ודין היה לו כבן. החשדות שהוא נתקל בחוטף עזבו את ראשו של דין ממזמן, ואת מקומן מילאו מחשבות טובות יותר. סאנג'י הפך אותו מהילד הקר שגר ברחובות לנער יותר שמח ומלא תקווה.
אחרי כמה זמן הוא אפילו חזר ללמוד. הרי ברחובות ההשכלה שלו לא ממש עניינה אותו, וגם אם היא הייתה מעניינת אותו, הוא לא היה גונב את כל הכסף הנדרש מאחרים.
היה לו די קשה לחזור ללימודים ולהשלים חומר של חמש שנים, אז הוא לא היה תלמיד מוצלח במיוחד. לסאנג'י זה לא הפריע, הוא האמין שלדין יש קצב משלו והוא קיבל את זה.
למרות שדין לא היה הצלחה בלימודים – בלשון המעטה – הוא נהנה מללכת ללמוד. במהרה הוא השיג חברים טובים, והם בילו יחד המון. דין הרגיש את השינוי שחל בו מילד שאנשים ברחוב הסתכלו עליו כמחלה, ילד עני ובודד, לנער עם חברי אמת שלומד וממש עושה משהו עם החיים שלו.
הכל היה טוב. דין ראה את חייו חוזרים אל מסלולם הרגיל, והרגיש כאילו כלום לא יכול להרוס לו את תחושת הבית הזאת בפעם השנייה.
הוא טעה.
סאנג'י אומנם היה נראה כמו אדם מבוגר ותמים, אבל היה לו משהו שלא מעט אנשים רצו, אנשים שלא אכפת להם מה המחיר של המטרה שלהם. הוא הצליח לברוח מהם במשך כל כך הרבה זמן עד שחשב שנפתר מהם, אבל הם לא הפסיקו לחפש אותו לרגע.
דין עוד זכר את היום בו נשמעה דפיקה על הדלת, משהו שלא קרה פעם אחת מאז שעבר לגור עם סאנג'י. לסאנג'י לא היו ממש חברים, וחבריו של דין מעולם לא בו אליו הביתה. הוא ישב בסלון וראה טלוויזיה, מנסה להתעניין בנשמע בחדשות ללא הצלחה, כהרגלו, וסאנג'י הכין ארוחת צהריים.
סאנג'י התקרב אל הדלת ופתח אותה. הדבר האחרון שהוא ציפה לראות הוא שלושה אנשים לבושים בשחור עם כובע גרב על ראשיהם, אבל זה מה שחיכה לו כשפתח את הדלת. הוא צעק בבהלה.
דין מיד קם מהספה והסתכל באנשים הנכנסים אל הבית. הם סגרו אחריהם את הדלת ושלפו אקדחים שחורים. בבגדים האלו הם נראו זהים לגמרי אחד לשני, גם מבחינת גובה לא נראו הבדלים. שלושתם היו שריריים למדי, מה שלא השאיר ספק לגבי כך שהם מתאמנים בקביעות. שניים מהם הפנו את אקדחיהם אל עבר סאנג'י והשלישי הפנה את אקדחו אל דין, אבל הם עדיין היו קרובים זה לזה, מוכנים לכפות אחד על השני.
"איפה זה?" האמצעי מבניהם שאל בתקיפות. דין עמד בסלון, קפוא מפחד וחסר אונים באופן כליל.
"אי- איפה מה?" שאל סאנג'י, מפוחד כמעט כמו דין. האנשים התקרבו אליו בתיאום והוא התרחק באותה המהירות.
”התליון," אמר אותו אחד בקצרה, טוען את אקדחו. דין כמעט התערב בטענה שמעולם לא ראה שום תליון בבית – מה שהיה נכון – אבל עצר בעצמו מחשש שזה יוביל לסופו.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," אמר סאנג'י בנימה מפייסת, מקווה שיצליח לפתור את המצב במילים.
"איפה זה?" הפעם הוא צעק. דין הרגיש את הפחד שלו גובר, מקווה שסאנג'י ייתן להם את מבוקשם או שהם ילכו בהבנה שאין לסאנג'י שום תליון. במקום זאת, האיש התקרב אל סאנג'י בצעדים מהירים, מצמיד אותו אל קיר המטבח. סאנג'י החל למלמל משהו על כך שאין בידיו שום תליון והתחנן שיעזבו את בית, אבל הם לא וויתרו.
האיש החל להרביץ לסאנג'י, מאיים על חייו, אבל הוא לא אמר מילה, משותק כמעט לגמרי מהכאבים. דין עדיין שתק. האיש השלישי עדיין שמר עליו עם אקדחו. לבסוף, כשסאנג'י החל לדמם והאיש עוטה המסכה החל לאבד מסבלנותו, נשמעה ייריה.
"לא!" דין צעק, אבל זה היה מאוחר מדי. בטנו של סאנג'י החלה לדמם, ודין לא היה יכול להפסיק את הדמעות גם כשאקדח היה מכוון אליו.
"תסרקו את הבית," אמר האיש שירה בסאנג'י בקול קר, כאילו לא לקח חיי אדם לפני שנייה.
האיש שכיוון את אקדחו לדין החל לסרוק את אזור הסלון והמטבח, אבל לא הוריד מדין את מבטו לשנייה, מוכן לירות למראה כל תנועה חשודה קטנה. שני האחרים בדקו את שני החדרים הנותרים, חדרו של סאנג'י ואת חדרו של דין. דין עקב אחר היורה במבטו בכל שנייה ושנייה, ולא הסכים לעצמו להוריד ממנו את העיניים.
דין שמע מהסלון קול של פתיחת מגירות, דלתות וארונות. כשאחד מהם בדק את כיסי גופתו של סאנג'י דין כמעט התערב.
לאחר כחצי שעה, פחות או יותר, האנשים לבושי השחור התרכזו ליד הדלת, בגבול בין הסלון למטבח. היורה סינן משהו על כך שהבוס לא הולך להיות מרוצה, והשני אמר שהוא כנראה החביא את התליון רחוק ממנו והם לעולם לא יימצאו אותו. דין עדיין עקב אחר היורה במבטו. לפני שהם סגרו את הדלת, דין שם לב לכך שהמסכה שלו מעט עלתה. קעקוע של נחש עם קשקשים ירוקים-אדומים וניבים ארוכים בצבץ ברווח בין ראשו לצווארון חולצתו.
כשהם סגרו את הדלת מאחוריהם דין רץ מהר אל גופתו של סאנג'י. כתם דם אדום וגדול התפשט על חולצתו, עד שכמעט לא ראו את צבעה הכחול עם הפסים הלבנים יותר.
חנוק מדמעות, דין לקח את הטלפון הסלולרי של סאנג'י שנשאר על שולחן המטבח והתקשר לאמבולנס. הוא נתן להם את העיר והכתובת במהירות, והם אמרו יגיעו בעוד כעשר דקות. דין קיווה שזה יספיק. כשעמד להתקשר גם למשטרה, הוא שמע קול חלש אומר את שמו. סאנג'י.
"אני- אני הזמנתי אמבולנס," הוא אמר במהירות, מתכופף על ברכיו. הוא היה כל כך מופתע, וכשסאנג'י דיבר הוא התמלא תקווה פתאום.
"מאחורי הארון בחדר שלי יש…" אמר סאנג'י בצרידות, משתדל להיות מובן, "כספת. הקוד הוא שתיים – שתיים – תשע – חמש." הוא ביטא את המספרים באיטיות. דין התקשה מעט להבין מה הוא אומר.
"התליון… הוא שם," דין לא הבין על מה הוא מדבר, "השתמש בו בחוכמה."
קולות של אמבולנס נשמעו מקצה הרחוב.
"הם כאן," אמר דין, עדיין מכופף על ברכיו ליד סאנג'י. בכוחותיו האחרונים, סאנג'י העלה חיוך על פניו והניח את ידו על זו של דין.
סאנג'י עצם את עיניו, ודין ידע שלא יפקח אותן עוד.
***
דין פקח את עיניו והשתדל לזכור איפה הוא נמצא, בבית של סאנג'י, מחכה שהאמבולנס יחנה בחניה הריקה ליד הבית, או בבית שהפך להיות רק שלו, על הספה, עם שאריות מרגשות שחלם, כשהטלוויזיה עדיין דולקת כי שכח לכבות אותה כרגיל. כשהבין שכבר התעורר מהחלום, הוא שם לב שהוא הזיע לגמרי.
דין העיף מבט אחד חטוף אל השעון שנתלה על הקיר מולו וגילה שהשעה היא כבר שבע ועשרים.
הוא קם מהספה והתמתח בניסיון לשחרר את הגב שלו שנתפס. הוא הלך לחדרו והוציא לעצמו משם את החולצה והמכנסיים הראשונים שראה, התעלם מהעובדה שהם לא כל כך תואמים אחד לשני, לקח את התיק השחור שלו מצד הדלת ויצא מהבית שלו, עדיין עייף ובקושי רואה כמו שצריך.
הוא התעלם מזה והתקדם עבר התיכון שלמד בו, מכין את עצמו לעוד יום שבו מבחוץ הכל יהיה בעיניו בסדר, אבל מבפנים הוא לא יפסיק לחשוב אותו קעקוע נחש. כשהוא חשב על זה לעומק, הבין שהדבר היחיד שהחזיק אותו נחמד כל כך הייתה התקווה שימצא את הרוצח ויגרום לו לשלם על מה שעשה.
דין בעט באבנים בדרך וחשב על העונש שהמורה שלו תיתן לו על כך שעדיין לא הכין את העבודה ההיא שהוא אפילו לא זוכר את הנושא שלה. הוא כמעט נכנס בשער התיכון כשנער בעל שיער חום הגיח כאילו משום מקום. הוא רץ ליד דין והמשיך בדרכו.
זה לא היה מחשיד במיוחד, אבל משהו בנער הזה הרגיש לדין שונה, אפילו מדאיג.
כעבור כמה שניות הוא הבין מה זה. קור. בפעם הראשונה מזה המון זמן, דין באמת הרגיש קור.
התליון , הוא חשב מיד.
כשדין הרכין את ראשו אל עבר צווארו, התליון לא היה שם.