התליון – פרק 2 חלק א'

פרק 2
דין פייר

דין חזר מעבודתו בשמונה בערב, מותש לחלוטין.
הוא פתח את דלת ביתו, זרק את התיק השחור שלו על ידה בחוסר אכפתיות מופגן ובחוסר עניין לפתוח אותו ולבצע את העבודה שהמורה שלו מפצירה בו כבר שבועות לסיים. הרי להצטיין בלימודים לא ממש עניין אותו, בטח לא כשהוא עובד מסיום הלימודים עד שמונה בערב בכל יום מחדש, וכל זה בשביל משכורת מעטה שבקושי מספיקה כדי להחזיק את בית שלושת החדרים שהוא גר בו ולקניית אוכל.
הוא נשכב על הספה הזוגית והפשוטה שנמצאה באמצע הסלון שלו, שכלל רק אותה, שולחן שחור ושידת טלוויזיה. הוא הדליק את הטלוויזיה – למרות שלא מצא בחדשות שום עניין – ולא ממש התרכז באסון העכשווי שהשדרנית מסקרת מתוך ערימת דפים שעל שולחנה.
הוא התעסק בתליון הכסוף שנח על צווארו באפן תמידי. במרכזו נחרט מעוין גדול, שבתוכו נמצאה אבן חן אדומה כמו אש, שניצוצות כתומים, זהובים וזהובים נוצרו ונעלמו בה מדי פעם, מה שיצר אפקט כמעט אמתי של מדורה בוערת. כל אדם אחר שהיה נוגע בתליון היה מיד מרחיק את ידו בטענה שהוא לוהט, אבל לדין התליון הרגיש לא יותר מחמים ונעים למגע.
בלי ממש לשים לב, הוא הדליק ניצוצות אדומים מקצות אצבעותיו, כמו שקרה תמיד כשהוא נזכר בדרך בה קיבל את התליון. הוא נזכר בזה כל פעם שהוא מסתכל לעבר התליון, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שמעסיק אותו בכל שעות היום. הזיכרונות לעולם לא יעזבו אותו, וטוב שכך, הוא חשב.
בכעס, עצב, חרטה ועוד המון רגשות אחרים ונוגדים ששטפו אותו, כתמיד, דין לא שם לב ונרדם.
***
דין מצא את עצמו חולם בדוק את אותו הסיוט שרדף אותו במשך כמעט שנה מחייו. בעצם, פחות כמו חלום, יותר כמו זיכרון.
הסיוט התחיל, כרגיל, באחד מהימים הכי נוראיים בחייו של דין. ביום שבו ההורים שלו מתו. שניהם נהרגו בתאונת דרכים כשנסעו בחזרה הביתה ממקום העבודה המשותף שלהם. דין זכר איך הוא חיכה בבית, מפוחד ולא מבין לאן נעלמו ההורים שלו. הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת, וחיכה שיחזרו.
כשהוא שמע את הטלפון מצלצל בשעה אחת עשרה בלילה, הוא סוף סוף נתן לעצמו להירגע והניח שאלו ההורים שלו, שרוצים להודיע לו שהם עוד מעט בבית. אבל זה לא קרה. זאת הייתה אחותה של אמו, סוזן. היא הודיעה לו, חנוקה מדמעות על מה שקרה להוריו. באותו רגע הוא רצה למות.
הדבר הבא שהוא ראה קרה שבוע לאחר הדבר הקודם. השבעה.
שני קברים לבנים מאבן, זהים לגמרי, מונחים אחד ליד השני. שניהם היו מכוסים בפרחים בכל הצבעים ומוקפים בחברים וקרובי משפחה, כולם לבושים בשחור ומנסים לעצור את הדמעות. הוא התקרב אל הקברים בצעדים אטיים עם שני זרי פרחים צנועים בידיו, מספיק לומר מילות פרידה אחרונות לפני שהדמעות מאלצות אותו להפסיק.
הכל היטשטש מעט סביב דמותו לבושת השחור. כשהטשטוש הפסיק, הוא ראה את עצמו, כילד בן עשר, מסתובב לבד ברחוב עם חולצה אדומה ארוכה, אבל לא מחממת במיוחד ומכנסיים שחורים שהגיעו עד לברכיו, לבוש שהיה יכול להיות נורמאלי אם העונה לא הייתה חורף. אחרי השבעה, משפחתו נטשה אותו מסיבות שהוא אפילו לא הבין והוא נאלץ לגור ברחובות. על כך הוא נטר טינה למשפחתו לנצח.
שפתיו עטו גוון מעט כחלחל, משעות של הליכה בקור המקפיא של הרחובות בחיפוש אחר חנות פתוחה שיוכל להיכנס אליה כדי להתחמם, או מאפיה שיכול להתגנב אליה ולהבריח ממנה לחמנייה, כמו שנהג לעשות בכל חודשי שהותו ברחוב.
זה לא קרה.
בסופו של דבר הלילה ירד על הרחוב. דין התעייף, נשכב על ספסל שנמצא בקרבת מקום, הניח לעיניו להיעצם והוא שקע בשינה עמוקה.
כשהוא פקח את עיניו, הכל היה נראה אותו דבר בערך. דין עדיין היה שכוב על אותו הספסל ומזג האוויר עדיין היה מקפיא (הפעם בתוספת שלג כבד), רק שהפעם הוא כבר לא היה בן עשר יותר, אלא בן חמש עשרה. החולצה האדומה התחלפה בסוודר שחור, שיותר מתאים למזג האוויר הנוכחי, ובמכנסיים ארוכים ומעט רחבים, שנראו גדולים מעט על דין. נעליי הספורט האדומות שלו התחלפו בנעליים צבאיות, גבוהות, חומות ומחממות למראה.
עדיין, הוא חיי ברחובות. את הבגדים הוא השיג באמצעות גניבה, כמו שהוא השיג אוכל, מים או כל דבר אחר שהיה צריך כדי לשרוד. עם השנים הוא כבר הפך למוכשר מאוד בגניבה, אבל עדיין לא הסכים לעצמו לגנוב יותר דברים ממה שהיה צריך מתוך נקיפות מצפון.
הוא עבר ממצב שכיבה לישיבה, מסתכל על המכוניות העוברות ושבות בכביש שמולו ובאנשים לבושים במעילים ומחממי אוזניים שעברו מדי פעם ברחוב. רובם הסתכלו עליו במבט משונה, לא הבינו למה הוא סתם יושב על ספסל בקור מקפיא עצמות במקום להתחמם בביתו.
הוא המשיך בבהייה הזאת עד שעת אחר הצהריים, כשהרעב תקף אותו והוא לא היה יכול להתאפק עוד. הוא היה חייב למצוא לעצמו משהו לאכול. הוא קם מהספסל, תחב את ידיו בכיסי הסוודר שלו, מצטער על כך שלא גנב גם כפפות, והחל להתקדם לכיוון מאפיה קרובה וקטנה, ממנה הוא לקח את רוב האוכל שלו.
הוא התכופף מעט לפני שנכנס בדלת, כך שמדפי מאפים הסתירו אותו מעיני הקופאי, שמעולם לא זכה לראות את פני של הנער שגנב ממנו אוכל על בסיס כמעט קבוע. אף פעם לא תפסו אותו גונב מהמקום הזה, בעיקר בגלל שהמאפייה הזאת הייתה עסק קטן ולא מוצלח במיוחד, שכנראה לא מרוויח הרבה בחודש.
הוא תחב לחמנייה טרייה למראה אל תוך הסוודר שלו, וממש לפני שיצא, הרגיש יד נוגעת בכתפו בעדינות. הוא הסתובב בבהלה.
מולו עמד אדם די מבוגר, בשנות החמישים לחייו. שיערות לבנות כיסו את ראשו, קצת יותר משל אדם ממוצע בגילו. בידיו הוא אחז שקית לבנה עם סמל מאפייה, שהכילה בתוכה כל מני סוגי מאפים. דין חשב שהזקן הולך לנזוף בו, אבל במקום זאת ההוא העלה הבעה נעימה על פניו.
"אני מוכן לשלם עליה," אמר, והפנה את ראשו לכיוון המקום בו דין תחב את הלחמנייה.
"אנ- אני לא…" דין הרגיש צורך להסביר את עצמו, אבל לא מצא את המילים הנכונות.
"זה בסדר," הוא אמר, "אני אשלם עליה ונדבר." דין לא היה יכול להתווכח. הוא הוציא את הלחמנייה מהסוודר והתקדם עם האיש הזקן אל עבר הקופאי, שקרן מאושר שיש לו קונים ביום קריר שכזה, בו בקושי יש אנשים שיוצאים לרחובות. באותו רגע עוד אחת מנקיפות המצפון האלו תקפו את דין. הוא חשב על כל הפעמים שגנב אוכל מהמקום הזה, כשהבעלים שמח על כל קנייה קטנה.
הזקן שם את השקית על הדלפק של המוכר, ששקל את השקית ואמר לו את המחיר. דין ביצע את אותה הפעולה אחריו, ובסופו של דבר הזקן שילם על שניהם.
הם יצאו מהמאפייה והחלו ללכת ברחוב המושלג. דין התבייש לדבר, והלחמנייה נראתה לו פחות מפתה מלפני כן. הם המשיכו ללכת כך בשתיקה במשך כמה דקות, כשהזקן מוביל את דין למקום לא ידוע. משום מה, דין הרגיש שהוא יכול לסמוך עליו.
"שמי סאנג'י," הוא שבר את השתיקה, "מה שמך?"
"דין," הוא ענה לו, פתאום פחות ביישן, "דין פייר."