התיכון למתים פרק 1: שלד השטן יוצא מקברו

פרק 1: שלד השטן יוצא מקברו

זה מוזר.
להביט ככה בכול האנשים, האנשים שאתה עומד להילחם בהם ולהרוג אותם למען מטרה אחת ספציפית. למען הפרס הנחשק. אך כשהם חושבים על זה – כל זה לא היה קורה אילולא הסקרנות שלהם הייתה גדולה יותר מההיגיון שלהם. האחרונים שנותרו היו מלאים בחשש, זעם, ורצון יותר מכל.
רובם היו מלאים בדם חבריהם, דם של בעלי הברית אותם רכשו לכל אורך התיכון הזה, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך. אך לכולם היה דבר אחד במשותף.
הפחד מהתיכון. הפחד מהמוות.
כולם חשבו שהם הצליחו לברוח מן המוות – אך הם טעו.
הוא רק התעכב. ועכשיו, הוא בדרך אליהם.

– יום לפני התיכון –

מני לורנס התהלך ברחובות העיירה בעלת השם המוזר. העיירה בה התגורר כבר דיי הרבה זמן.
עיניו היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש שחורים שלא תאמו כלל לצבע עורו הבוהק. – הסיבה היחידה לכך שהמשקפיים היו ענודות על עיניו הם בשביל למנוע שאלות מיותרות שיגרמו לו לכעוס ולהוציא את הרוח אותה השתדל להדחיק. הוא לבש מכנס ג'ינס ארוך ומחוספס וז'קט עור שחור שהיה פתוח וחשף את החולצה הכחולה והקצרה שלו.
שיערו בעל הגוון הזהב-לבן הגיע עד לקצה מצחו, כמעט ונוגע בגבותיו הזהובות. הוא התפרע מעט והביט ברחוב בידיים בתוך הכיסים. בני אדם התהלכו ברחוב בשקט, כמה מהם אפילו השפילו מבט, כאילו הם יודעים על מה שעומד להתרחש בקרוב.
הוא המשיך ללכת כשלפתע דבר מה לכד את מבטו, זה היה שלט שהיה תלוי על תחנת האוטובוס הישנה והנטושה. הוא הגביר את קצב הליכתו וכשהגיע אליו הוא תלש בחוסר סבלנות את הפתק.
כשהוא עצבני וכועס אופיו משתנה מין הקצה אל הקצה, מאדם חבורתי נחמד וחייכן אל אדם תוקפני אגרסיבי וחסר סבלנות. וכעת, כפי שכבר יכולתם לנחש, הוא עצבני.
"המשוגע ביותר, יהיה השורד האחרון." המשפט היה כתוב במעלה השלט, על השלט עצמו היה מצויר שלד יוצא מן קברו בזחילה כשעיניו אדומות כמו השטן וקטנות בגודל של חרוז.
באותיות גדולות היה כתוב, "התיכון למתים."
הוא זיהה את הכתב, זה היה בשפת יצורי הצללים. הסקרנות רק עוררה עוד יותר אותו והוא החליט ללכת לשם ובכך הוא עשה טעות ענקית.

"האנה…" היא שמעה קול בוקע מתחתיה, סבה, קייל טסון, הופיע בתחתית הרכב כשידיו מחזיקות במושב האחורי, פניו היו מלאות בשברי זכוכית חדים ודם נזל על פניו. שריטות עמוקות עברו על גרונו ועל פלג גופו העליון, קולו היה קטוע ומפוחד. דמעות שקופות עמדו על עיניו הבהירות אך הוא לא נתן לה לראות זאת.
"אני צריך שתטפסי קדימה, אל מושב הנהג. תעמדי עליו ותקפצי אל הכביש." הוא אמר בקול שקט כשהוא שומע את קול האוטו שמתכנן להידרדר בכול רגע. ידיו כבר האדימו ולא יכלו יותר להפסיק.
הרכב שלהם היה תלוי על מצוק, הגלגלים הקדמיים היו תקועים בכמה שיחים וסדקים בסלעי האדמה,
האנה המפוחדת החליטה לעשות כדברי סבה. למרות הסחרחורת הכבדות והכאב החזק שפילח את גבה.
"תטפסי, האנה, לא משנה מה קורה אל תפסיקי." הוא היה ברור,
דמעות כבר התייבשו על פניה ובראשה זינקו הזיכרונות ממשפחתה, זו שמתה בתאונת מטוס. היא לא נתנה לזה להשפיע עליה והיא טיפסה קדימה. האוטו התחיל ליפול. סבה צרח בקול מייגע,
"אל תפסיקי!" הורה לה, היא עברה דרך השמשה כשהזכוכית חותכות את בטנה ובמאמץ אחרון היא זינקה בחזרה למעלה, אך בגלל המשקל שהפעילה בקפיצה האוטו הדרדר היישר למטה.
האנה פנתה להביט ברכב אך מיד כשראתה אותו נופל יחד עם סבה היא התחילה לצרוח ולבכות, עד שהתעלפה מאיבוד דם ופציעות קשות בגולגולת ובעמוד השדרה. זו הייתה ההתעלפות האחרונה שלה, כי מאותו רגע, היא נהרגה.
האנה התעוררה כשבידה היא מחזיקה בנייר מקומט, ידה רעדה בקצב מבחיל ומבלי להשים לב הפתק נפל דרכה – היא הפעילה את כוחותיה אותה כינתה "הרפאים" ללא שום כוונה. הפתק, שהיה גשמי, עבר דרך גופה הרוחני. היא טלטלה את ראשה מעט כשערותיה הבלונדיניות הכהות שנגעו בקו הלסת שלה ודגדגו את לחיה הסמוקות. עיניה חסרות הצבע הביטו בפתק, היא התכופפה אליו והרימה אותו כשהיא מחזירה את מצב גופה לגשמי.
זה היה סוג של הזמנה. הדף כולו היה שחור. במרכז הדף היה ציור מדויק של שלד צחור כסיד בעל עיניים אדומות בוהקות יוצא מקברו, במעלה הדף היה כתוב שהמשוגע ביותר יהיה השורד האחרון.
בתחתית הדף היה כתוב באותיות גדולות – התיכון למתים.
וכמו רבים אחרים שקיבלה את ההזמנה הזו, הסקרנות מילתה ליבה והיא החליטה ללכת לשם.

"קדימה, לוק! אל תיתן לכאב לעצור אותך!" פקד אביו של לוק שכבר נהרג ממזמן. אך תמיד כשלוק רוצה להשתנות הוא נזכר בו. השניים היו בקרחת יער יפיפייה. לוק היה שכוב על הרצפה בעוד שהוא מתפתל מכאבים, קול של שבירת עצמות בקע מכל גופו, הוא צרח וצווח בקול. הוא עמד על ברכיו אך נפל שוב, כרוע.
עיניו נפערו בכאב צורב, הם החליפו את צבעם לכתום בהיר, לובן עיניו השתנה לשחור כהה ואפל. ציפורניו רטטו וצמחו תערים שחורים וגדולים במקום. ניביו התחדדו בכאב והוא הביט קדימה.
"אתה…" נערה בעלת שיער אדמוני הביטה בו, היא הצביעה עליו באצבע רועדת וקטנה. הוא הביט בה והיא צרחה בקול והתחילה לברוח,
לוק המפוחד השתנה חזרה לאדם בגלגול קל. ההשתנות לאדם-פנתר כואבת הרבה יותר מהחזרה להיות שוב בן אדם.
הוא רץ אחריה כשחולצתו קרועה ממנו וגופו השרירי והרזה חשוף אל כולם. עורו היה מעט שחום ועיניו הכתומות, שהתחילו לדהות ולחזור לצבעם המקורי – תכלת, היו מוסתרות מאחורי הפוני השחור שלו.
"היי, תחזרי!" קרא בקול בעוד שהוא רץ אחריה, היא שלפה מכשיר מתוך כיסה וטלפנה אל שריף העיירה. תחנת השריף כבר מודעת לעניין 'היצורים' בעיירה שלה, לאחר חצי שעה שהרגישה ללוק כמו חמש דקות, שלוש מכוניות שעליהם היה כתוב בצידי הדלת 'תחנת שריף', יצאו מהרכב והם היו לבושים בבגדים חומים, השריף היה עטור בכמה עיטורי כבוד.
הם שלפו את אקדחיהם ולוק מיד רץ חזרה לאחור, הוא זינק קדימה והשתנה לפנתר מלא, בעל עיניים כתומות ופרווה שחורה. שריריו גדלו יותר והוא התחיל לברוח במהירות הרחק מהניידות.
הוא שמע את קולות הקליעים היוצאים במהירות מהאקדחים. הוא הגביר את קצב ריצתו ונעלם בין העצים והשיחים.
כשהתחיל להחשיך, חזר לוק בשקט אל העיירה, הוא צעד ברגליים יחפות ברחוב אך פסק מלעשות זאת כשדרך על דף מקומט, הוא הרים אותו בחשדנות וראה את ההזמנה.
שלד זחל מקברו, כשעיניו האדומות מביטות אל לוק, כאילו מביטות אל נשמתו. בתחתית הדף היה כתוב התיכון למתים, אך מה שיותר העסיק את לוק הוא המשפט במעלה הדף.
"המשוגע ביותר, יהיה השורד האחרון."

"אני רואה שאתה מחפש דבר מה." אמרה מגדת העתידות בקול צרוד ומבהיל, שיערה היה שחור מתולתל ומכוסה בז'קט שחור עם עיטורים כסופים. ידיה היו מקומטות וציפורניה היו חדות. היא דיברה אל הנער בעל השיער החום-אדמדם והביטה בעיניו הצהובות-ירוקות המיוחדות. הוא היה לבוש בחולצה שחורה שרק הבליטה את עורו הלבן, הוא היה דיי גבוה למרות שישב על ברכיו, כמו המגדת. היא הביטה בכפות ידיו, והסיקה את המסקנות.
"המשפחה שלי." אמר בקול מאוכזב ומנותק, נזכר במות אימו. כיצד ראה שבחזה שלה – המקום בו היה אבן חן בוהקת שסימלה אהבה ושמחה הייתה תלושה האבן באכזריות. נזכר כיצד היא שכבה על האדמה ללא תנועה בחיוכה האחרון. למרות המראה המאיים שהיה לה כדרקונית – הוא עדיין יכול היה לראות בה את העדינות והחן שבה.
"אתה נושא אשמה רבה במותם." קולה רעד והיא הביטה בו, הוא הנהן בכדי לאשר דבריה.
"במות השבט שלי, שלא חשבתי מספיק שאני חושף את מיקומם." דמעה ירוקה נפלה מעינו אל האדמה ויצרה חור דרכה. זו הייתה חומצה. אך היא לא השפיעה עליו אלא רק על הסובבים אליו.
"ג'ורדון, בקרוב תעמוד למבחן. אל תאמין לגברת בעלת העיניים הלבנות." היא אמרה את שמו וגרמה לו לחשוד, הוא לא סיפר לה על שמו. היא לחצה על מפרקי כפות ידיו בחוזקה.
"למי?" הוא שאל שוב במהירות,
"אל תאמין לה!" צרחה מיד ועיניה חדרו אל תוך הנשמה שלו רק במבט אחד. הוא יצר להבות שעטפו את כפות ידיו שגרמו לה לנתק את ידיה מפרקי כפות ידיו והוא ברח מהחדר החשוך בו הם היו.
הוא התרחק מהחדר כשלפתע דף התעופף באוויר ונפל היישר אל נעליו, הוא התכופף והרים את הדף בסקרנות.
הדף היה שחור במלואו, אפל מעט, עליו היה מצויר שלד אשר גורר את עצמו אל מחוץ לקבר, עם עיניים אדומות כמו של השטן. כאילו הוא בעצם השליח של השטן. אם ג'ורדן היה צריך לתאר במשפט אחד את המראה הזה, "שלד השטן יוצא מקברו", צמרמורת עברה בכל גופו והוא קרא את המשפט שממוקם במקום העליון של הדף.
"המשוגע ביותר, יהיה השורד האחרון." הוא קרא בקול רועד ומפוחד, אך המשפט שהיה בתחתית הדף גרם לו לפחד עוד יותר. "התיכון למתים."