התיכון הישן- פרק 1 חלק א'

"אנו בטוחים שתשתלבי פה במהרה" אמר המנהל הקירח בחיוך. הבעתו הייתה מוזרה מעט. כמעט… שמחה מידי.
"ביי חמודה" אמרה אמא, נשקה למצחה של בתה ויצאה מחדר המנהל. "הנרי, אב הבית שלנו, יראה לך איפה הלוקר שלך" אמר המנהל והפנה את הנערה החדשה החוצה.
"היי" אמרה הנערה. "אני אוליב" אמרה לאב הבית שנעמד מולה. הנרי הסתכל עליה במבט כול כך אדיש שאוליב השפילה מבטה, שתקה והלכה אחריו.
"זה הלוקר שלך" אמר הנרי בקרירות. "הנרי, נא לבוא לשירותים בבניין 2, ילד הקיא שם" נשמע קול בכרזה.
אוליב היססה לרגע ואז אמרה "ביי" מאולץ, שאליו כמובן הנרי לא הגיב.
הצלצול נשמע.
המוני ילדים מחייכים הסתערו על המסדרון הרחב ונדחפו אל הלוקרים שלהם. אוליב החלה ללכת לכיתתה. היא הסתכלה על נערה בלונדינית מתנשקת בגסות עם נער מופרע. מורחת אותו על הלוקרים. "וואו… קים" התלהב הנער. אוליב עצרה. לא בגלל שרצתה להעיר לזוג, חס וחלילה. אלא כי היא הרגישה מעין דקירה כזאת. עקצוץ נעים ומענג.
היא התעלמה מההרגשה והמשיכה ללכת. היא עברה ליד עוד ילדה בלונדינית, אך זו הייתה כחושה וחיוורת והסתכלה על אוליב בחשש. כשעברה על ידה הרגישה עוד פעם את העקצוץ ההוא. אבל הפעם הוא לא היה מענג. הוא היה מפוחד, אפילו קצת כואב.
אוליב הסתכלה בתוכניה לראות לאן מועדות פניה ולא ראתה את חבורת הבנים שהתקרבה אליה.
"שלום לך" אמר לפתע נער. אוליב הרימה את ראשה בפתאומיות והסתכלה על חמישה נערים שריריים שלבשו בגדים שחורים. יצאתם מסרט גריז או מה? חשבה לעצמה אוליב.
"את החדשה נכון?" שאל הנער והתקרב אל אוליב.
אוליב לקחה צעד אחורה ולשנייה אחת הצליחה לעגל את פיה לחיוך קטן מפוחד. היא תמיד העדיפה לא להיות בחברת ילדים רבים. לבד היה אפילו יותר טוב.
"אני מק" אמר בגסות תוך כדי לעיסת מסטיק. "ואת?" שאל והתקרב עוד קצת. מה את מפחדת אוליב? זה סתם ערס שחושב שהוא איזה מלך… אמרה לעצמה.
חיוך קטן ערמומי עלה על פניה של אוליב. "ומה זה עניינך בדיוק?" שאלה ולקחה שליטה על המצב. "הא" צחקק מק.
"תכירי" אמר והצביע על ארבעת הבנים האחרים שחיכו מאחוריו. "זה דני, רוי, כריס וכסח" אמר מק ועשה עיניים. "כסח?" שאלה אוליב בזלזול מהול בפחד. "כן" ענה מק והתקרב אל אוליב עוד, מה שהעביר בה צמרמורת.
הוא התקרב אל אוזנה ולחש לה "הוא כיסח כול כך הרבה אנשים, שכבר אין לו שם אחר…" אוליב נרתעה אחורה בפחד. מה את מפחדת אוליב? תנשמי עמוק ותירגעי! נזפה בעצמה. המשפט הזה אפילו לא נשמע אמין, הוא בטח סתם משקר… נכון?
"הצלחת להצחיק אותי. מרוצה?" אמרה אוליב באדישות. "מה אתם רוצים ממני?" שאלה בחוסר סבלנות ולא הבחינה בגדוד התלמידים שהתגודדו סביבם.
"רק רציתי לדעת מה השם שלך נסיכה" אמרה מק והעביר את ידו בשערה.
"אל תיגע בי!" צעקה אוליב והעיפה את ידו ממנה. "ואל תקרא לי נסיכה" אמרה בגועל. מסביבם נשמעו "אוו…" של התלמידים.
מק הסתכל על התלמידים וכול מבט שלו העביר רעד בגופם. "תתפזרו!" צעק אליהם ותוך שנייה היו רק אוליב, מק וחבורתו.
לפתע נשמעו צעדים כבדים. אוליב הסתובבה לאחור כששערה עף אחריה. "ניסיון נחמד" אמרה נערה גבוה בעלת שיער שחור שופע ועיניים ירוקות.
"שוב פעם הלכת לאיבוד אריאנה?" עקץ אותה מק. אריאנה גלגלה את עיניה. "שוב פעם תפסת לך חדשה?" החזירה לו אריאנה. "אריאנה חכי לי!" הגיח לו נער. "או…" פתאום שם לב הנער למק וחבורתו. "היי סטיבי" אמר מק בקול מעצבן. "גם אתה רוצה להצטרף למסיבה?" שאל.
"בואי נלך ארי" אמר סטיבן ותפס בידה של ידידתו. "תעזוב אותי" אמרה ומשכה בידה. "אל תהרסי את זה אריאנה" הרצין מק.
"אל תגיד לי מה לעשות או לא לעשות" אמרה אריאנה בנינוחות. "אריאנה ווטסון, נא לבוא למשרד המנהל בבניין 3" נשמע אותו קול מהכרזה.
אריאנה נעצה מבט חודר במק. לרגע אחד היה נראה כאילו הם עושים קרב מבטים… "בוא סטיבן" אמרה אריאנה לנער והלכה משם בכעס. "אתם מתעללים באנשים באי צדק!" צעקה. "זה מבחן לא הוגן!"
"כן, כן מה שתגידי…" אמר בזלזול מק והמשיך בשלו. "אז… איפה היינו?" שאל את אוליב. "אה… כן" אמר והתקרב יותר. "מה?" שאלה בפנים קשוחות אוליב. מק צחק. הוא אחז בשתי ידיה ודחף אותה על הלוקרים. "אה…" נאנחה בכאב אוליב "הצ-" ניסתה לצעוק אוליב, אבל מק שם את ידו על פיה.
"את שמך, עכשיו." סינן מק.
צעקותיה החלושות של אוליב נשמעו רק במסדרון הריק. הדמעות עלו אל עיניה וגוש מחנק ופחד נתקע בגרונה. למה לי?? למה לי?… למה דווקא ביום הראשון שלי! למה?! כעסה.
"יו, כריס, כסח" צעק מק. "בוא נראה לה מזה" אמר והסתכל עליה. על שערה הבלונדיני עם הגוונים החומים, על עיניה הכחולות הבהירות, על גופה החטוב. על מכנסי הג'ינס הצמודים שלה ועל חולצתה הכחולה שמעליה קרדיגן אפור. אפילו את הצעיף שלה הוא בחן, סגול אפור חיוור עם פרחים קטנטנים. הוא קרב את פניו אליה עד שיכלה להריח את הבל פיו הדוחה.
"עגילים יפים" לחש והסתכל על שני עיגולי הברזל הגדולים מלאי העיטורים.
"אנחנו… נבלה בנעימים" חייך מק. אוליב נבהלה. היא צרחה בפחד חזק יותר ויותר, אך ללא הועיל. אין קול ואין מענה.
אוליב נשכה את ידו בחוזקה. "אה!" צעק מק והחזיק את ידו. ארבעת הנערים הסתכלו על מק מתקפל אל תוך עצמו בכאב.
"הצילו! הצילו!" צרחה אוליב ורצה במסדרון. "תפסו אותה!" צעק מק והסתכל על ידו האדומה.
עכשיו ארבעה נערים שריריים רדפו אחרי אוליב. דרך נפלאה להתחיל את היום הראשון שלך לא?
אוליב פנתה שמאלה במסדרון והמשיכה ישר ופנתה שוב שמאלה.
הנערים הדביקו את הפער. "אה!" צעקה אוליב כשהחליקה על הרצפה.
היא גררה את עצמה אל סוף המסדרון והצמידה את גבה ללוקרים. היא אחזה בקרסולה הכואב ועצמה את עיניה בפחד.
בכיה השקט נעצר כאשר הרימה את ראשה ומצאה מולה את הנרי.
הנערים הסתכלו על אב הבית ברעד. "סליחה…" מלמלו והסתלקו מהמקום.
הנרי הסתכל על אוליב במבט קשוח, אך עדין. משהו בפניו היה מסתורי ואמר 'זה לא הכול'. הוא הרכין את ראשו לעברה, כמו אומר 'בבקשה'. אוליב הסתכלה על הנרי, עדיין רועדת. היא עצמה את עיניה וחנקה את הדמעות. כעבור רגע פקחה אותם וגילתה שהנרי נעלם.
היא כיווצה את פניה והסתכלה ימינה ושמאלה, אך הוא נבלע באדמה.
בזווית עינה ראתה נער אחד. שערו קצר וחלק, בצבע חום. הוא לבש חולצה משובצת ומכנסי ג'ינס כחולים חלקים.
"היי, את בסדר?" שאל בדאגה והושיט ידו לאוליב. אוליב הנהנה ונעזרה בנער. "אני טריי אמר. "אוליב" אמרה ומשכה באפה. היא הסתכלה בעיניו הירוקות, והופנטה. לפתע, נראה הבזק בעניו, שהפך אותם לרגע בודד לצהובות. כאילו אנרגיה זורמת בו. הן הבריקו ונצצו בצורה לא רגילה. אוליב התנערה מחלומה ולקחה צעד אחד אחורה.
"אתה חלק מהחבורה ההיא?" שאלה. "מה, מק?" שאל טריי. אוליב הנהנה. טריי צחק. "רק תלמידים עם ממוצע שלושים ומטה יכולים להצטרף לחבורה" אמר וחייך. "אבל אל תגידי שאמרתי את זה" קרץ לה.
אוליב חייכה. "לאן את צריכה להגיע?" שאל. "לכיתת היסטוריה, אני חושבת" ענתה אוליב, כמעט מתעלמת ממה שרק קרה. טריי חייך אליה וחשף שיניים צחורות ומקסימות כמעט כמו חיוכו.
שוב נפלה אוליב אל תוך חלום. טריי הסתכל עליה בחיוך. "אוליב? אוליב?" שאל טריי ועורר אותה מחלומה.
בקצה המסדרון נראתה חבורת נערים שריריים ובראשה מק שלא נראה שמח במיוחד…
אוליב נרתעה לאחור וחשבה לרגע. כעבור שנייה הסתכלה עמוק לתוך עיניהם של הנערים וגם שם נראה אותו הבזק מיוחד.
"מה אתם?…" מלמלה אוליב וצלעה בהמשך המסדרון. "אוליב…" התחיל לומר טריי והלך אחריה.
"תתרחק ממני!" צעקה אוליב ונכנסה לחדר השרת ונעלה את הדלת. "אוליב בבקשה, תני לי להסביר" ביקש טריי.
"רואים מה עשיתם?? אתם תמיד הורסים את הכול!" כעס טריי. "אני מניחה שהממוצע שלך הוא שלושים ומטה…" אמרה כועסת אוליב.
"שלושים ומטה??" שאל מק. "אנחנו לא כאלה טיפשים טריי!" אמר מרוגז.
המוני רגשות התערבלו בתוך אוליב. כעס, פחד, שנאה, היא אפילו נעלבה מעט.
"אוליב, זה לא מה שזה נראה" אמר טריי. "אז אתה לא חלק מהחבורה ההיא? ואתה לא פריק כזה שמנסה לעבוד עלי?!" צעקה. "אוליב אני…" גמגם טריי. "את האמת!" צעקה אוליב. טריי לא ענה. הוא השפיל מבטו ושתק.
"זה מה שחשבתי" סיננה מבעד לדלת. "בואי נעשה את זה קל יותר אוליב, תפתחי את הדלת!" צעק מק ודפק בחוזקה על הדלת השברירית.
"לא!" צעקה אוליב במרד והפנתה את גבה אל הדלת. היא מששה את הקיר בחושך עד שמצאה את מתג האור והדליקה אותו.
היא מצאה שרפרף ירוק והתיישבה עליו. "אוליב!" צעק מק ודפק על הדלת חזק יותר. "אל תשבור את הדלת אחי…" מלמל רוי.
"רגע…" היסס טריי. "הם לא שמו את הפנטקן בתור הארון הזה?" שאל ובקולו היה רעד. "המה?…" שאלה אוליב. "תקרא להנרי!" צעק מק לכריס וזה רץ במהירות האור.
רעש של מתכת נופלת נשמע מקצה החדר הקטן, מאחורי הארונית. אוליב קמה בבהלה ונצמדה לדלת. "אוליב, את חייבת לפתוח את הדלת הזאת עכשיו!" צעק טריי. "אוליב!!"
עיניה של אוליב התרחבו, קצת פעימות ליבה עלה וזיעה קרה ניגרה במצחה. "לעזאזל עם זה!" אמר כסח. "זוזי מהדלת!" צעק.
אוליב לא זזה ממקומה. היא קפאה. האור התעמעם ונכבה ורעש של נשימות כבדות נשמע מקצהו השני של החדר. שתי עיניים ירוקות זוהרות צצו מן האפלה. לאט לאט נראו טפרים וידיים רזות שלא היו דבר מלבד עור ועצמות.
"מה זה המקום הזה?!" צרחה אוליב. "זוזי!" צעק כסח. אוליב נשארה לעמוד במקומה. "זה רק חלום. זה רק חלום." אמרה לעצמה. "זה רק חלום." אמרה שוב ושמעה את היצור מתקרב. "זה רק חלום…" לחשה בקול רועד. "זה רק חלום!" צעקה ונשארה רק דממה.