עוד התחלה של סיפור
הגשם יורד, הוא התחיל בטיפטוף אך עכשיו הפך למבול ממש. מעיל העור השחור, הבלוי של גופי אינו מצליח להחזיק את חום גופי, ואחרי מספר דקות אני מאבד כל תחושה באצבעות הרגליים והידיים. חיי רחוב, 'אני נמצא כעת מתחת לסכך, או יותר נכון גג של חנות' אני כותב לאימי. זה נותן לי הרגשה טובה לכתוב לה, כאילו היא עדין נמצאת בעולם שלנו, כאילו היא עדין פה איתי לידי, לוחשת לי שהכול יהיה בסדר. אני שמח שאבא איתה ושניהם מאושרים ביחד בגן עדן. אני נשען לאחור, הקור חודר עד לעצמותי, אבל המחשבה על אמא ואבא מעבירה בי גל חום שמחמם אותי ומספק, אפילו אם רק בקושי. אני עוצם את עיני ומדמיין אותם בראשי, אמי שנהגה לחייך בעלת צבע השיער הבלונדיני שירשתי ממנה ועייניה החומות השקדיות, שתמיד רק שמחה שודרה מהם. ואבי, גבר חסון בעל שיער חום בהיר פרוע כתמיד, ועיינים תכולות ושקטות כמו הים. אני מדמיין אותם שרים לי לכבוד יום הולדתי ה-10, סביב שולחן עץ שהם הביאו מהנסיעה לאפריקה, טיפת מים נכנסת לשרוולי ואני מיד פוקח את עיני בבהלה. אני מבחין בצל אדם, לא אני בטח מדמיין. הרחוב נטוש ואף אחד לא יסתובב באמצע גשם כזה ברחובות. "זה רק הדמיון שלי." אני אומר לעצמי, אך זוג נעלים לבנות אכן התקדם לכיווני, אני מצפה שהוא ימשיך הלאה, לעבר השכונה העשירה אך הוא נעצר בדיוק מולי. בדיוק מול קורת הגג של החנות שמצאתי בה מפלט.
תגובות (1)
נשמע יפה תמשיכי :)