התחלה של סיפור

עיני נפקחות ואיתם כאב בכל גופי. אני מנסה לקום מהרצפה האפורה והמלוכלכת שגופי שרוע עליה, אך כאב חד מפיל אותי חזרה לרצפה. גרגרי אבק מתעופפים ברחבי החדר, כאילו היו ציפורים בשמיים. מיליונים רבים כל כך. קינאתי בהם על כך שהם יכולים לברוח בתעופה אצילית ומרהיבה בלי לפחד מהמוות. אני מנסה לעמוד על רגלי שוב, סופג את הכאב שמפלח את גופי, מהצוואר ועד לאצבעות רגלי. במהלך חצי הדרך אל עמידה אני עוצר ונותן לגופי לנוח על צינור המתכת הגדול והמאובק גם הוא שלידי. אני מסדיר את נשימתי, אני קצר נשימה ואני מרגיש כי אני עומד להתעלף אך למרות הכול אני לא יכול להתמוטט חזרה לרצפה המאובקת. אני משיב מאבק בכאב ובקוצר הנשימה ומתקדם עוד קצת למצב עמידה, אחרי 5 ס"מ של התקדמות אני נאחז בקיר האבנים שלידי, מניח את אצבעותי בין החריצים הקטנים, זיעה נוטפת ממצחי וזולגת על אפי הלח. נדמה שזה נמשך שעות, ואני רק רוצה שהסיוט הזה יגמר.