התחלה של אחד הספרים שלי, אשמח לתגובות! :)

(זה חלק שממש אהבתי ושהוא כתוב בצורה טובה ורציתי לשמוע ביקורת. מחקתי את הקטע של הספויילרים, והקטע הזה די ארוך, בערך 3 עמודי וורד, אז שיהיה לכם בהצלחה אם אתם כאלה שאין להם כוח לקרוא.)

רוח קודרת מקפיאת עצמות נשבה בקול והסתחררה למעלה. השמיים היו כחולים ונקיים. הקרקע הייתה מכוסה בשכבות שלג רבות עד שלא היה ניתן בכלל להגיע אליה. הרוחות העזות המשיכו לנוע וליילל והגבירו את תחושת השממה המצמררת. לא ראיתי את האזור עד שפקחתי את עיניי.
הרגשתי אנרגיה בלתי מוסברת בגופי. ידיי נגעו בלובן הרך, הבוהק והיבש. התרוממתי בכאב ראש נורא. הסתכלתי סביב וראיתי רק את צבע הלבן המסנוור ואת כחול השמיים הבהירים שהיו נראים כמו כיפה מעל האזור. מצאתי את עצמי יושב על השלג ולא זז. גופי היה מכוסה במספר שכבות לא ברור של מעילים. מגפיים עבות וגבוהות אחזו את רגליי. על הידיים שלי לבשתי לפחות שני זוגות של כפפות, ראשי היה מכוסה בכובע צמר עבה ואוזניי היו מכוסות על ידי מחמם. קמתי על רגליי מהר, אך מיד צנחתי למטה, לתוך השלג. "אה!" קראתי בהפתעה. שמחתי לגלות שאני לפחות מצליח להוציא קול מהפה שלי. לרגע כבר דאגתי שעוד דבר רע קרה לי, מלבד העובדה הפשוטה שאני… לא יודע… מה קרה לי.
מה זאת אומרת? כמו מה שזה נשמע. איך הגעתי לכאן? למה הגעתי לכאן? ומה זה בכלל כאן?
אני לא יודע.
אני כן יודע מי אני, זו כבר התחלה משמחת.
~ספויילר~
כל זה באמת טוב ויפה, אבל עכשיו, אני תקוע בשלג באמצע שום מקום.
ניסיתי בצורות רבות להחזיר את רגליי אל הקרקע. קודם כל בעזרת תמיכה עם ידיי, אחר כך עם היכולות שלי, ולבסוף, כשכל ניסיונותיי כשלו, אפילו ניסיתי ללכת בתוך השלג. שום דבר לא פעל. ניסיתי להרחיב את הבור אליו נקלעתי עם הרגליים שלי ולאחוז בריפוד השלג כדי למשוך את עצמי חזרה למעלה. השלג, עד כמה שהיה רך ועדין בפני עצמו, הכאיב לרגליים שלי כשניסיתי לחבוט בו. בסופו של דבר, אחרי מאמצים רבים וארוכים, הצלחתי לעלות שוב אל פני השטח בשלג.
נאנחתי בהקלה שלא נמשכה זמן רב. רק אז נפל לי האסימון.
אני מודה שלא חשתי בקור במשך הרבה מאוד זמן עד שיכול להיות שכמעט שכחתי איך הוא מרגיש, אבל לא ייתכן שאני באמת לא מרגיש אותו בכלל. נכון שלא?
במקום בו הייתי, השלג כיסה את הכל. לא היו שום סימני חיים ברורים מסביבי, צמחים או בעלי חיים. לא ייתכן שני מצליח לתפקד באופן טוב כל כך ולא לחטוף כוויות קור. או במקרה גרוע יותר, היפותרמיה.
משהו היה לא בסדר, ואין לי שום דרך לדעת מה ולמה.
התחלתי ללכת. לא יודע לאן. מבלי ששמתי לב התחלתי להוריד את שכבות הבגדים שעל גופי. מאחורי נוצר שובל בגדים חמים שהסתיים בזוג המגפיים שעד לפני רגע הפרידו את רגליי מהשלג הצחיח. היססתי תחילה לשים את רגלי היחפה על השלג, אך מהר מאוד ההרגשה הזאת פגה ומצאתי את עצמי עומד יחף על השלג. הרגשתי את הקור שלו, אבל הוא כלל לא הפריע לי.
עם זאת, בכל זאת השארתי את פונצ'ו הפרווה הקצר והחום שלבשתי מעל החולצה שלי ומתחת לשאר שכבות הבגדים העבות. הוא היה מעוטר בפס עיטורים בצבעי ירוק, כחול ואדום. הסכמתי בקשר לבחירה האופנתית הדלה, אבל הוא היה נוח, אז מבחינתי, למה לא? הרי אין כאן אף אחד שיתעד את זה.
המשכתי ללכת, בתקווה שבדרך אמצא איזשהו רמז שיוביל אותי לתשובה שאני מחפש. אם כי עדיין לא הייתה בטוח מה הייתה השאלה שרציתי לשאול.
בדרכי עברתי על פני דבר מה שסקרן אותי. זה היה מעין ענף ארוך, חלק וישר שהקצה שלו הסתלסל בצורה של ספירלה קצרה. הוא היה בולט בשטח הלבן, ומשום מה, על אף הפשטות שלו, משך את תשומת לבי. לא היו שום עצים בסביבה, זה היה מוזר. בכל זאת החלטתי להרים אותו. הרגשתי תחושה מדהימה כשאחזתי בו בשתי ידיי. זו הייתה הרגשה שלא יצא לי לפגוש מעולם. הרגשתי כוחות חדשים חודרים אליי, כוחות חזקים שהעלו לי את המורל.
התחלתי להניף אותו באוויר ולשחק בו בידיי, להעביר אותו מיד ליד ולסחרר אותו מסביבי. משב רוח לבן עלה ממנו אל השמיים ויצר שלג זמני שירד עליי למספר שניות.
"מגניב!" קראתי בהתלהבות. אחזתי את המטה וכיוונתי אותו לאחת הגבהות המושלגות. התרכזתי וחשבתי על מה שאני עומד לעשות, והנה משב חזק נוסף פנה במהירות אל הגבעה ופיזר את השלג שכיסה אותה לכל עבר. החלטתי לשמור את החבר החדש שמצאתי, והמשכתי בדרכי ובו בזמן שיחקתי ביכולות החדשות שהעניק לי. אני מודה שהצלחתי לעשות קצת בלגן, אבל המקום היה ריק מאדם, אז לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. ראיתי מצידי, ממרחק רב מאוד, מעין צוק אבן מכוסה שלג שהסתיר את השמיים הנמוכים. הכרחתי את עצמי לשמור על איפוק בשטויות שאני עושה כדי שחס וחלילה לא אצור מפולת שלגים.
נעצרתי לפתע. גבעה איתנה ניצבה מולי ועצרה אותי מלהמשיך ולהתקדם ישר. הסתכלתי סביבי ולאחר מכן אל ראש הגבעה בשנית. החלטתי להמשיך ללכת ישר, ולטפס על הגבעה. בהתחלה היה לי פשוט, אך ככל שהתקדמתי כך השיפוע הלך וירד, עד שנאלצתי להיעזר במטה כדי להצליח להתקדם מבלי ליפול, עד שבסופו של דבר הגעתי לראש הגבעה. הצלחה.
"וואו!" התפעלתי מהנוף. ים כחול ואינסופי ניצב לפניי. חוף מושלג ניצב בשולי הגבעה עליה עמדתי. התקדמתי צעד נוסף וצחקתי בחיוך. הקרקע עליה עמדתי נפלה מתחת לרגליי בלי אזהרה מוקדמת. מצאתי את עצמי נופל ומתגלגל במורד הגבעה במהירות. בכל הזמן הזה התפללתי שהראש שלי לא יתקע באיזשהו סלע ואני אמצא את עצמי גם פצוע, בנוסף לכל. האטתי בהדרגה עד שנעצרתי לגמרי. הרגשתי את אבני החוף השחורות תחת אצבעות ידיי. התרוממתי הבטתי במראה שהמשיך לגרום לי להתרשם בכל מבט נוסף. קמתי על רגליי והרגשתי את האבנים הקטנות חודרות בכאב לכפות רגליי.
נהדר, הקור המקפיא בכלל לא הזיז לי, אבל אבנים קטנות? בזה אני לא מסוגל לעמוד.
השפלתי את מבטי אל רגליי הכואבות ומיהרתי לסגת כמה צעדים אחורה, חזרה אל השלג שמגעו היה נעים לי. שמתי לב לשכבת קרח דקה שעטפה את האבנים הקטנות שפנו לכיוון המים. לא ייחסתי לזה הרבה עניין, כי קרח היה דבר שכיח באזור בו הייתי, אבל שמתי לב שדווקא שכבת הקרח הזו הייתה היחידה מסוגה בחוף, במקום הספציפי הזה. התחלתי ללכת על קו החוף בחיפוש אחר קרח נוסף, אך ללא הועיל. הסתכלתי שוב מסביבי, לראות אולי פספסתי משהו, ופי כמעט נפער כשראיתי שכבת קרח ארוכה עוטפת את הדרך בה הלכתי.
"אתם צוחקים, נכון?" שאלתי לאין מענה. כיווצתי את עיניי בעניין והסטתי את מבטי חזרה אל הים. קירבתי את אחת מרגליי אל המים. אפילו לא נגעתי בהם, וכבר נבנה שם אי קרח קטן ודק. הנחתי את רגלי על המים, ולהפתעתי, הייתי מסוגל לעמוד עליהם. או יותר נכון, על שכבת הקרח שנוצרה עליהם, שעכשיו הייתה עבה מספיק בשביל לסחוב את משקלי. שמתי רגל נוספת על המים, הפעם קצת יותר רחוק מהחוף, והנה עוד אי קרח קטן שהתחבר לקודמו. צעדתי צעד נוסף, וזה שוב קרה. צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ולפתע מצאתי את עצמי מתקדם על פני הים הקפוא ומשאיר את החוף מאחורי. כשראיתי שאין לי סיבה לדאוג מטביעה או מקור, הגברתי את מהירותי. רצתי על פני הים כשאני בונה לעצמי שביל קרח שמסייע לי לעשות זאת. חייכתי בהנאה.
הים היה עצום וגדול. אולי זה לא היה רעיון כזה טוב להתרחק כל כך מאזור קרקע מוצק, עד כמה שהוא היה בטוח, עם כל השלג והשממה. הסטתי את מבטי לאחור וראיתי את האי הלבן והענקי. בחלק מרוחק ממנו היה ענן ערפל סמיך שהסתיר חלק מהאופק. זה היה מוזר, אך לא רציתי לחזור לשם בשביל לבדוק. משהו כאילו קרא לי לעזוב את המקום הזה וללכת למקום אחר.
המשכתי ללכת עד שלא ראיתי את נקודת ההתחלה שלי כלל. עכשיו, הייתי מוקף במים בלבד. בים שומם ללא דגים (לפחות לא לעכשיו, לשמחתי.) הייתי לבד וכבר התחלתי לפתח געגועים הביתה, געגועים כאלה שכמה טריקים חדשים של קרח לא יכולים לרפא.
בכל הזמן הזה המשכתי להחזיק במטה שמצאתי. בהיתי בו בעודי ממשיך ללכת. נאנחתי במעין התחלה של ייאוש.
"מה הסיכוי שאני אגיע הביתה בקרוב?" שאלתי בחוסר ציפייה לקבל תשובה.
המטה החל לנוע לפתע. נבהלתי אך לא עזבתי אותו. הוא משך אותי כלפי מעלה בתנופה. עצמתי את עיניי חזק וכשפקחתי אותם, מצאתי את עצמי מרחף באוויר, ואף על פי שהפעמים הקרובות ביותר שלי לתעופה באוויר היו כשנפלתי מספינת הרפאים לפני שנתיים וכשגרמתי לעצמי לרחף לכמה שניות כשהייתי כלוא במדור הראשון בשאול, זה עדיין הרגיש לי טבעי באופן מוזר.
בשהותי באוויר הצלחתי להתקדם בקצב מהיר הרבה יותר מאשר כשהייתי למטה. חייכתי בהנאה, אף על פי שהתקשיתי בגלל הדף הרוח שהכה בי תוך כדי התעופה. פרסתי את ידיי לאוויר ודאיתי לצדדים באופן חופשי. כמו ציפור דרור, רק בלי נפנוף "כנפיים" בכל פעם שאני צונח חזרה. זו הקלה.
המשכתי לרחף באוויר ובשלב מסוים הסתכלתי על הנוף מסביבי. ראיתי קרקע בנויה מתחתיי. הבנתי שהגעתי לבסוף ליבשה, זו הייתה תחושה טובה כל כך. עכשיו רק הייתי צריך לגלות איפה אני נמצא, וכך אוכל לחזור הביתה. עננים לבנים החלו להופיע על המסלול שלי, והקשו עליי לדעת מה קורה סביבי. כשעברתי בעדם הרגשתי רטיבות ולחות קרה. הסטתי את מבטי לאחור בעוד אני ממשיך לרחף לאותו כיוון, וראיתי שצבעם מתחיל להתכהות. צללתי למטה בסקרנות ופגשתי בפתיתי שלג שלפתע החלו לרדת עליי. הרמתי את מבטי אל שאר העננים שעדיין לא עברתי על פניהם, והם נשארו לבנים ו"יבשים", עד כמה שעננים יכולים להיות.
"מוזר." מלמלתי והחלטתי להמשיך בדרכי. כל ענן לבן שעברתי בתוכו הכהה את צבעו והחל להוריד פתיתי שלג נוספים על הקרקע מתחתיו. לא ידעתי לאן אני מכוון את תנודתי, אבל ידעתי לאן אני רוצה להגיע. זה… קשה להסביר את זה. אני פשוט ידעתי לאן אני צריך להמשיך לנוע, אף על פי שלא ידעתי איפה אני בדיוק.
הנה, מצאתי משהו מוכר. צבעים מדהימים התפשטו על השמיים וגרמו לי להרגיש בטוח. הצבעים האלה, ראיתי אותם בעבר, כשהגעתי לראשונה לרוזנסול. הצבעים האלה, שהסתחררו באוויר בצורתו של שובל של כוכב שביט היו הוכחה לקסם הטהור שהיה טבוע במקום- מקור כל הקסם.
מהמקום בו הייתי לא הצלחתי לזהות במבט ראשון את העיירה, אך כשקלטתי את האזור המדושא ומכוסה העצים במרכזה, ואת שבילי העפר המסורטטים בה, הצלחתי להעלות בזיכרוני את התמונה שאני כן מכיר, של פארק גבריאל, הפארק שנמצא במרכז רוזנסול.
אז כן, איכשהו, בקצב לא ייאמן, חזרתי לעיירה. לא יודע איך, והאמת שבכלל לא אכפת לי. העיקר שהצלחתי. אף אחד לא שם לב אליי, למזלי. לא רציתי להתחיל להסביר עכשיו איך ולמה, כי אני, להזכירכם, לא יודע בעצמי.