התגלות הקסם | פרק 8

" החיילים הגיעו לכאן והייתי חייב להתחבא, לכן לא הייתה לי הזדמנות להסביר את עצמי." הוא הסביר.
" מה אתה?" שאלתי ברצינות.
" מתקשר עם רוחות קדומות, עושה כשפים, קורא חלומות, זה מה שאני עושה."
" אתה שאמן?" שאלה מירה באותה התלהבות חיובית שייחדה אותה.
" אם ככה את קוראת לזה, אז כן, אני שאמן." ענה.
" ממש מגניב!" מירה חייכה בהתרגשות. אם זה היה סרט מצויר, היא בטח הייתה מקפצת בכל מקום ומחבקת את שיי כשלבבות אדומים מחליפים את העיניים שלה או מרחפים מעל ראשה.
" טנא, אני מאמין שיש סיבה למה שקורה כאן."
" חוץ מהאיש המטורף מהטלוויזיה שבטוח שהאנושות נתונה לפלישתם של… יצורי קסם?" שאלה מירה. שנינו הבטנו בה בחומרה, אני הנדתי את ראשי לצדדים כסימן עבורה.
" לא עכשיו? הבנתי." היא השפילה את מבטה מעט.
" אתם התכוונתם לצאת למסע בעקבות פאוור, בשביל לסקל את התוכנית שלו." החל שיי לומר.
" לא, ממש לא, אני לא התכוונתי לצאת לשום "מסע" כביכול," התחלתי לסטור את דבריו. " יש לו צבא, אני בעצמי לא יכול לעשות כלום, ובטח לא במצב הזה."
" אבל אתה לא לבד." ענה שיי בחיוך, שבעיניי היה די ערמומי ומעט מפחיד, ובעיניי מירה, שהסתכלה עלינו מהצד, היה נראה כמו ההתחלה של מתקפת הנגד שהיא מתכננת בראשה.
" אם אתה מוכן לזה, כמובן," הוסיף שיי. "תרשה לי להצטרף אליכם." הוא הושיט את ידו לעברי ומחכה שאלחץ את ידו.
" זה בלתי נמנע, טנא. הנה ההוכחה שלך." הוסיפה מירה בלחישה אלי.
הסתכלתי עליה, אחר כך על שיי, ולאחר מכן על היד שלו שרק מחכה שאסכים להצעה הזאת.
החלטתי ללכת על זה, ותפסתי את ידו ולחצתי אותה.
" אבל רק שיהיה ברור," אמרתי. " זה עדיין לא אומר כלום. רשמית, לפחות."

איכשהו, שלושתנו הצלחנו להסתנן לאחד הרכבים של הכוחות של פאוור.
מירה הציעה להתחפש לחיילים, לכן עשינו לכמה מהם מארב ועילפנו אותם, ולאחר מכן לקחנו להם את הבגדים והתלבשנו כמוהם. ברור שבאותו זמן הייתי ספקן, לא האמנתי שזה יעבוד, אבל זה באמת הצליח.
" בסרטים זה תמיד מצליח." התעקשה מירה, ובשעה האחרונה שביליתי איתה הבנתי שאם היא אומרת שזה נכון, כנראה שזה נכון, וזו תהיה התאבדות לנסות להתווכח איתה על זה.
כל הנסיעה היינו בשקט. אף אחד מאיתנו לא היסס לדבר.
החליפה שלבשתי הייתה מגרדת, והקסדה לא הייתה נוחה וגרמה לי להזיע. אני זוכר שזה הדבר היחידי שחשבתי עליו בכל משך זמן הנסיעה, מלבד הדאגות והחששות שלי לגבי הפעולות שלנו לאחר שנגיע לאן שנגיע.
" אתם חדשים?" פנה לשאול אחד מהחיילים את מירה.
" כ- כן." ענתה במעט היסוס.
" אתם נראים צעירים יחסית לשאר." הוסיף.
" כן," ענתה מירה. "תמיד אומרים לי את זה."
חזר השקט לאחר מכן.
הסתכלתי במבטים חטופים על החיילים של פאוור, ואז תהיתי לעצמי, מאיפה הוא הקריץ אותם? איך קרה שהם הסכימו לעבודה מהסוג הזה? מה, הוא פתאום הגיע לבתים של כל אחד מהם והציע להם הצעה שלא יוכלו לסרב לה? ובכלל, קשה להאמין שאותו אדם משכיל כביכול, כמו קלאוס, שלא היה מוכר לפני פחות משעתיים ישנה את אורך החיים בעיר בזמן קצר כל כך. הרבה ספקות עלו לי בזמן הזה, והיו עולות עוד יותר אלמלא הגענו ליעד.
הרכב עצר. הדלתות האחוריות נפתחו לרווחה.