התגלות הקסם | פרק 6

שנינו יצאנו מהבית שלי והתחלנו ללכת. במפתיע, הרחוב היה שקט למדי. בשניות המצב התהפך מרע להכי גרוע שיש.
" לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אותה. היא טפחה על החזה שלה כמה פעמים כאומרת לי "תסמוך עליי". במצב הזה הייתי חייב לסמוך עליה, אחרת, מי היה יודע מה היה קורה?
הרגשתי לפתע יד תופסת את כתפי. שנינו הסתובבנו וראינו זוג חיילים מביטים בנו בפרצוף זועם.
מירה דיברה איתם, ואני לא הבנתי כלום ממה שאמרה.
הרגשתי איך היא מורידה את האוזניות מראשי בחיפזון.
" מפלצת? בחייך, בן הדוד שלי הוא ממש לא מפלצת, רואה?" אמרה כשאשר היא מניחה את זרועה על כתפיי כמציגה אותי לפניהם.
" אם כך, הוא לא יתנגד שנבדוק את זה, נכון?" אמר אחד החיילים.
" תראו, אנחנו ממש ממהרים, ואני לא חושבת שיש לנו זמן לעשות את זה." אמרה מירה.
" אל תדאגי, ילדה, לא ייקח הרבה זמן." אמר החייל השני.
" ובכן, אם ככה-" אמרה מירה. " רוץ!" צעקה עליי ושנינו רצנו הכי מהר שיכולנו.
הקול הזורם נשמע שוב באוזניי ובמהירות הרגשתי איך אני נופל אל הקרקע מחוסר כוח, כשבמשך כל הנפילה אני מכסה את אוזניי כמה שיותר חזק.
" קדימה!" מירה חזרה והלבישה עליי את האוזניות שלה שוב. קמתי מהר בהקלה ושנינו התחלנו לרוץ ברחובות, בורחים במרץ מהחיילים שרודפים אחרינו.
אנחנו המשכנו לרוץ והחיילים המשיכו לרדוף אחרינו. הם לא וויתרו בקלות.
בשלב מסוים כבר לא ראינו אותם יותר. היינו בחלק הנידח של הרחוב, במקום שבו אף אחד לא גר.
" אני חושב שהצלחנו לברוח מהם." אמרתי.
יד לפטה את זרועי בחוזקה וגררה אותי לאחור. מישהו משך אותי ואת מירה אל תוך אחד מהבניינים הנטושים.
לא. בבקשה, לא.
הפחד חלחל בגופי ורק קיוויתי שזה לא הסוף של ה"מסע" שלנו.