התגלות הקסם | פרק 5

" יודעת, מירה, אני די בטוח שלא כל המפלצות מסוגלות להסוות את עצמן כמו בני אדם כל כך טוב." אמרתי בחיוך.
" יכול להיות שאתה צודק." הודתה. " אז מה אתה?".
סיפרתי לה את הסיפור שלי. הסיפור הקצר שלי. את העובדה שאיני יכול להתבגר לא סיפרתי לה, אחרת היא הייתה מתחילה לשאול שאלות, שאלות שאני לא בטוח שאוכל לענות עליהן.
" מכשף? באמת? זה ממש מגניב!" אמרה מירה בהתלהבות.
" את לא מפחדת? מבולבלת? כועסת? משהו?" שאלתי. מירה הנידה לשלילה כשחיוך על פניה.
" מכשף זה אפילו יותר טוב מערפד, תאמין לי." היא אמרה. " אז איזה סוג מכשף אתה? איזה קסמים אתה מסוגל לעשות?" היא שאלה בהתלהבות מופרזת למדי.
" לא משהו רציני. אני יותר שולט בקטע של טלקינזיס וכוח המשיכה." הסברתי.
הסתכלתי עליה ומבטה נהפך לרציני לפתע.
" מה? זה לא טוב?" שאלתי. ואם נהיה כנים, הפרצוף שלה גרם לי לפחד קצת.
" לא, זה מאוד מגניב." אמרה. " אבל אתה שמעת מה האיש בטלוויזיה אמר, הוא מתכנן לתפוס אתכם, את כולכם!" אמרה.
" לתפוס את כל המפלצות שיש בעולם? זה אפשרי בכלל?" שאלתי באופטימיות.
" לעולם אי אפשר לדעת. זה כמו מגיפה. בהתחלה היא מתפשטת בעיר, אחר כך במדינה, אחר כך ביבשת ולבסוף היא מגיעה לכל העולם." היא הסבירה לי. " וזו הסיבה שאנחנו צריכים לעצור אותו כשהוא עדיין נמצא במתחם של העיר." הוסיפה.
" אנחנו?" שאלתי בבלבול.
" בטח. עכשיו כשאני יודעת את הסוד שלך, אתה לא יכול להשאיר אותי מחוץ לעניינים." אמרה.
" מירה, גם אם הייתי מחליט ללכת לעצור אותו, שזה בלתי אפשרי מבחינה מעשית, אני לא חושב שזה רעיון טוב שאת תבואי איתי." הסברתי.
" כל כך רואים שאתה לא מכיר אותי." אמרה בגיחוך וגאווה.
" ומה את מציעה לעשות?" שאלתי מפקפק מעט.
" אולי לפרופסור יש צבא של חיילים, אבל לך- לך יש את המפלצות שלך." אמרה, כמעין גאה בי.
" המפלצות שלי? ממתי תפסתי עליהם בעלות?" הפעם היה התור שלי לגחך. " עד עכשיו בכלל לא ידעתי שיש עוד בעלי קסם חוץ ממני. אני לא מכיר אף אחד."
" נלך למצוא. אני בטוחה שנצליח, רק צריך לחפש טוב." אמרה בנחישות.
שוב הגיע הרגע של השקט. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. מירה חשבה בזמן הזה, סביר להניח שעל תוכנית בשביל ה"משימה" שהיא החליט שעלינו לבצע.
שיר קצבי נשמע ברקע מחשבותינו. זה היה הטלפון הנייד של מירה. היא קמה מהספה והלכה לצד בשביל לענות לשיחה, ובזמן שהיא דיברה הלכתי לכיוון החלון הקרוב לדלת הכניסה.
לא האמנתי למה שראיתי. אנשים רצים ברחובות, משפחות שלמות מנסות לברוח ממשהו, או יותר נכון, ממישהו.
" כל כך הרבה?" מלמלתי לעצמי.
"מה?!" צעקתה של מירה הקפיצה אותי ממקומי.
" מה קרה?" הסתובבתי אליה בפחד.
" למה אתה מתכוון שהלימודים הושבתו? הכל בגלל השטות המטופשת הזאת?" היא המשיכה לדבר עם מישהו בטלפון. היא לא אמרה דבר, אבל פניה דיברו במקומה. זה לא היה טוב.
אחרי כדקה של שיחה היא ניתקה את הטלפון.
" זה היה אבא שלי, הוא אמר שהלימודים בכל בתי הספר באזור הושבתו, ולא ידוע למה, אבל הוא מאמין שזה בגלל מה שראינו בטלוויזיה לפני כן." היא הסבירה.
" אם ככה את חייבת לראות את זה." הצבעתי על החלון והובלתי אותה להביט במראות שבחוץ.
שנינו הבטנו החוצה. אנשים המשיכו לברוח.
" זה מה שאני חושבת שזה?" שאלה בדאגה.
" לצערי, כן. עברו רק כמה דקות וכבר חצי מתושבי העיר הסתלקו. קלאוס פאוור הזה, הוא לא צחק כשאמר שהמבצע מתחיל עכשיו." עניתי.
אנשים בחליפות כהות דמויות מדים צבאיים החלו להופיע ברחובות.
בידיהם החזיקו מכשירים שנראים כמו מקל מתכת לבן שבראשו צלחת לווין קטנה. הם כיוונו אותם אל זוג שיצא לרחוב. הבחורה התחילה להתפתל ולכסות את אוזניה. החיילים תפסו אותה והפרידו אותה מהחבר שלה בכוח, ומהר מאוד הכניסו אותה בתוקפנות אל אחורי הרכב שלהם ונסעו.
" זה לא יאומן!" אמרתי בכעס.
" אנחנו חייבים לצאת מכאן. אחרי שינקו את הרחובות יעברו לתוך הבתים, וכשזה יקרה הם ימצאו אותך. אנחנו צריכים לנצל את ההזדמנות שהשטח נקי ולעוף מפה כמה שיותר מהר." אמרה מירה.
היא תפסה את ידי ומשכה אותי אל הדלת. " חכי שניה!" קראתי לה.
" מה?" שאלה.
" לא חשבת על זה שהם יתפסו אותנו? ברגע שהם יכוונו את הדברים שלהם עליי, הם ייקחו אותי בדיוק כמו שלקחו את הבחורה הזאת." הסברתי והתחלתי להילחץ.
" יש לי רעיון." היא אמרה. מתוך התיק שלה היא הוציאה שתי אוזניות גדולות והצמידה לי אותן לאוזניים. השפתיים שלה זזו ושמעתי את קולה העמום.
" מה אמרת? לא הבנתי." אמרתי לה. היא רק חייכה ותפסה בידי.
שנינו יצאנו מהבית שלי והתחלנו ללכת. במפתיע, הרחוב היה שקט למדי. בשניות המצב התהפך מרע להכי גרוע שיש.