התגלות הקסם | פרק 10

נכנסתי אל תוך החדר, ומירה אחריי.
ציפיתי לראות שם חיילים עם רובים שרק מחכים לירות בי ולשטח אותי על הרצפה באלימות מחייבת אך לא נחוצה, ואת שיי מביט בי בחיוך מרושע וצוחק.
אבל לא. זה לא מה שקרה.
איזו הקלה עברה בגופי באותו רגע.
שיי נעמד מול אחד מסכי המחשב שהיה בחדר, על הרצפה קרוב אליו היה שומר מעולף. ניגשתי אליו והסתכלתי על המסך. הרבה אותיות ומספרים ריצדו עליו, הופיעו ונעלמו, חלונות חדשים נפתחו במהירות, ואני רק הרהרתי בליבי איך הוא עושה את זה.
מירה ניגשה לשיי מצידו השני והביטה במסך כמוני, בתהייה על מה היא אמורה להסתכל בדיוק.
"מצאתי." אמר.
הוא הקליד עוד כמה דברים במחשב, ובינתיים שמענו קולות צעדים של החיילים המתקרבים במהירות לכיוון שבו היינו.
" אתה יכול לעשות את זה מהר יותר?" שאלתי, מנסה להיות כמה שיותר מנומס וכמה שפחות נשמע חסר סבלנות.
" תן לי עוד כמה שניות." ענה.
קבוצה קטנה של חיילים נכנסה לחדר וסרקה אותו בקפידה, הופכים כל אבן בחיפוש אחר הפורצים.
הם לא מצאו אותנו. אנחנו כבר הצלחנו לחדור אל מחוץ למבנה בתוך החורשה הקרובה לשם, מתנשפים במהירות ומנסים להירגע אחרי מה שעשינו.
" עשינו את זה." אמרה מירה בפליאה.
" כן," עניתי בהסכמה. " אבל זו רק ההתחלה."
קמתי ממקומי.
" מה בדיוק לקחת משם?" פניתי אל שיי. הוא פתח את אחד מהכיסים של חגורתו והוציא מחשב כף יד חכם. ממש התפלאתי שמישהו כמוהו, שמתעסק עם כל הדברים המיסטיים והרוחניים האלה, יבין כל כך הרבה בטכנולוגיה מתקדמת.
" הצלחתי להוציא משם את המיקום של מפקדת הבסיס של קלאוס." הוא גם כן קם ממקומו, מירה יחד איתו, והציג לפני במסך המחשב מפה עם סימונים בצבעים שונים.
" הנקודה האדומה- לשם אנחנו צריכים להגיע." הסביר.
" זו דרך מאוד ארוכה," עניתי. " ואין לנו הרבה זמן."
" בגלל זה אנחנו צריכים למהר." הוא החזיר אותו אל כיס חגורתו.
" אז, לאן עכשיו?" שאלה מירה.
" נתחיל ללכת." ענה שיי.
" חכו שנייה," אמרתי לפתע. " אנחנו לא נוכל פשוט ללכת לשם כל הדרך, זה מאות קילומטרים."
" מה אתה מציע שנעשה?" שאל שיי.
" אנחנו צריכים כסף, לאוכל, לינה ותחבורה." הסברתי.
" אתה מציע שנשדוד בנק?" שאלה אותי מירה בתהייה.
" לא!" עניתי מיידית.
" אז כספומט?" שיי זרם עם מירה בנושא.
" לא!" השבתי שוב. " אבל אני יודע איפה נוכל להשיג מספיק כסף בשביל זה."
אני הובלתי, ושניהם הלכו אחרי. לא דיברנו הרבה. מירה שאלה אותי פעמיים לאן הולכים, ואני עניתי לה שהיא תדע כשנגיע. שיי שתק כל הזמן הזה. מירה ניסתה לדבר איתו ולשאול אותו כל מיני שאלות, אבל או שהוא לא ענה לה, או שענה בתמצות וכך השיחה הסתיימה.
לאחר כמה דקות ארוכות של הליכה, הגענו.
" למה לא אמרת שאנחנו חוזרים לבית שלך?" שאלה אותי מירה בעיצבון.
" כי אני מסתורי." גיחכתי ופתחתי את הדלת.
נעמדתי דום בכניסה ונשימתי נעתקה.
הכל היה הפוך ומבולגן, ממש לא כמו שהשארתי את הבית כשיצאנו ממנו.
" אוי ואבוי!" קראה מירה כשנכנסה אחריי.
" הם הגיעו גם אלייך," אמר שיי. " מזל שלא היית כאן בזמן הזה."
" הם לקחו משהו?" שאלה מירה.
לא עניתי. התקדמתי בשקט ברחבי הבית. כל הדברים שלי היו על הרצפה, והייתה לי הרגשה רעה ומוזרה באותו זמן שהציקה לי מאוד, אבל לא ידעתי למה.
לא היה אכפת לי כלום באותו רגע, רק להסתלק מהמקום כמה שיותר מהר.
הלכתי במהירות לכיוון החדר שלי. גם הוא היה ממש מבולגן, אך למזלי הם לא מצאו את מקום המחבוא שלי, שבניתי מיד כאשר הגעתי אל העיר.
אני נוהג להסתיר את כל הדברים החשובים שצברתי עם השנים מתחת לאחת הבלטות ברצפת החדר שלי. מחבוא לא מקורי במיוחד, אני יודע, אבל עובדה שהחיילים שפרצו לבית שלי לא מצאו אותם, ולכן המחבוא הזה, מסתבר, דווקא כן שווה משהו.
לקחתי במהירות חלק מהכסף בתקווה שיספיק לנו למסע הזה, ומיהרתי לחזור לכיוון הכניסה, אל שיי ומירה.
"טנא," פנתה אליי מירה כשחזרתי. " איפה החתול?" שאלה.
" מה?" שאלתי במהירות, מבולבל מהסיטואציה.
" החתול שלך. איפה הוא?" שאלה שוב.
קפאתי במקומי. הבנתי מה הייתה ההרגשה הרעה הזאת ממקודם, זוקו לא היה בבית, זה בלתי אפשרי, הוא מעולם לא יצא מאזור הבית, וממש חששתי באותו רגע לגביו.
" את חושבת שהם לקחו אותו?" שאלתי בחשש. היא הרימה כתפיים לאי ודאות, אך בתוכי ידעתי שזה חייב להיות המקרה.
" אבל מה יש להם לעשות עם חתול?" הרהרתי.
" אין לנו זמן לחשוב על זה," אמר שיי מיד. " אנחנו חייבים למהר, לא בטוח כאן."
בחוסר ברירה עזבנו את הבית שלי כששיי מאיץ בנו להזדרז. תפסתי בחופזה בתיק שהיה תלוי על קולב ליד דלת הכניסה, בתקווה שאולי יהיה בו משהו מועיל בשבילנו, ושלושתנו רצנו ויצאנו מהעיר במהירות.
בלבי עדיין המשכתי לדאוג לזוקו, החבר הכי טוב שלי, והשתדלתי שלא לחשוב מחשבות רעות על מה שהם מסוגלים ועלולים לעשות לו, ולקוות רק לטוב.
ואני בטוח שכולנו יודעים שבמצבים כאלה, דבר כזה קשה מאוד לעשות.