התגלות הקסם | פרק 1

אף אחד לא מבין אותי. אף אחד גם לא מכיר אותי. השם שלי הוא טנא. ואני תקוע בתוך גוף של נער מתבגר בן חמש-עשרה, וגם חושב כמו אחד כזה. ובשביל אדם מיוחד כמוני, זה לא כיף גדול במיוחד, יותר כמו סיוט מתמשך שאי אפשר להתעורר ממנו. מי אני באמת, אתם שואלים? אתם יכולים לקרוא לזה מכשף, או קוסם, או אפילו הדמיון שלכם.
קיים רק אחד כזה, וזה אני. כל הזמן יוצא לי לתהות למה דווקא אני, למה כל הדברים האלה קרו לי.
אולי צירוף מקרים. ו… אולי לא?

אז איך הכול התחיל בעצם? מאז שנולדתי. הכוחות הגיעו אליי פתאום והייתי צריך ללמוד להסתדר איתם לבדי, כי לא היה אף אחד שילמד אותי. ואם אתם שואלים למה לא יכולתי פשוט לא להשתמש בהם… בגלל שזה לא היה ממש אפשרי. לא משנה מה עשיתי, לא משנה עד כמה ניסיתי להימנע מכך, בסופו של דבר תמיד הפעלתי אותם. לא היה לי דבר נוסף לעשות מאשר ללמוד לשלוט בהם. ולצערי, זה לא כל הסיפור.
כמו כל אדם בעל כוחות, כמו אלה שבסרטים ובסדרות הטלוויזיה, גם אני צריך לשמור על הכוחות שלי בסוד. כי מי יודע מי יכול לנצל אותם לרעה או לנסות לפגוע בי.
אל תלכו לשום מקום עדיין, עוד לא סיימתי להסביר את הדבר החשוב ביותר – למה אני נמצא בגוף של נער בן חמש-עשרה. בעצם, במחשבה שנייה, אם אגלה לכם עכשיו זה לא יהיה כיף כל כך.
אז כל מה שנשאר לי לומר זה שאתם מוזמנים להצטרף אליי למסע אחר הגורל שלי.
הא. קיטשי.

זה היה עוד יום רגיל לגמרי. הייתי לבד בבית וקראתי. או יותר נכון שכבתי על המיטה שלי כשספר פתוח מונח על פניי. פתאום פעמון הדלת צלצל.
לא היה לי כוח לרדת למטה ולפתוח אותה, אבל הייתי חייב. ירדתי במורד המדרגות, ופעמון הכניסה המשיך לצלצל בעקביות.
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. מולי עמדה מירה, נערה מהכיתה שלי, בת חמש-עשרה "כמוני", כשחיוך ביישני נסוך על פניה.
" מה את עושה כאן?" שאלתי בהפתעה. היא חייכה אליי. " אח שלי עושה מסיבה היום בערב, והוא הסכים לי להביא כמה חברים." אמרה. " אז חשבתי… אולי אתה רוצה לבוא?"
הבטתי בה המום. " אני?" הוספתי לשאול בבלבול.
מסיבה? חשבתי לעצמי. לא הייתי באחת כזאת כבר מאה שנה לפחות, ואני בן חמש-עשרה בסך הכל שלוש-מאות שנה. בסך הכל.
" כן, אתה. ההורים שלך מסכימים, נכון?" היא שאלה אותי.
" ההורים שלי." מלמלתי לעצמי.
ההורים שלי כבר לא בין החיים הרבה יותר זמן מאשר הזמן שאני נמצא בניהם.
" ההורים שלי-" גמגמתי בהיסוס. " כ- כן, בטח שהם מסכימים, זה רק ש-".
" אל תגיד לי שאף פעם לא היית במסיבה!" היא הביטה בי בפליאה.
" טוב," היססתי לענות. " כן. אף פעם לא הייתי במסיבה בעבר." עניתי מיד. לא רציתי להמשיך ללכת עם התשובה סחור-סחור.
" אז אתה חייב לבוא!" הכריזה בשמחה. " גם ניר ומאל יהיו שם."
ופתאום, כל התקוות שלי לגבי מסיבה אמיתית התנפצו לרסיסים. בדיוק מה שהייתי צריך- ניר ומאל. שני הילדים הכי מעצבנים בכל כדור הארץ. ובנוסף לעובדה שנראה שהם לא סובלים אותי במיוחד, שניהם תמיד עסוקים במתיחות טיפשיות. ונחשו מי הקורבן המועדף עליהם? נכון, אני.
למרות הידיעה הלא משמחת הזאת, בכל זאת אמרתי לה כן.
אני לא יודע מה עבר לי בראש באותו זמן, ולמה בכלל הסכמתי.
" יופי! אז ניפגש שם!" אמרה מירה בשמחה וחיבקה אותי.
היא ירדה ממדרגות הכניסה לביתי והתכוונה ללכת. " רגע! מתי זה ואיפה?" הספקתי לשאול אותה לפני שהלכה. היא היססה עם תשובתה לרגע. " אני כבר אאסוף אותך. אתה לא צריך לדאוג!" קראה לעברי כשרכבה על אופניה האדומות במורד הרחוב.
סגרתי את הדלת ונשמתי נשימה עמוקה. " אתה מאמין, זוקו? אני סוף-סוף הולך למסיבה אמיתית!" קראתי אל זוקו. זוקו הוא החבר הכי טוב שלי, וגם חתול אמזונות תכול. זאת חיה מאוד מיוחדת, היא דומה מאוד לחתול רגיל, אבל יש לו כמה כישורים בלתי-רגילים, בניהם קפיצה לגובה רב מאוד וראייה מפותחת אפילו יותר מזו של חתולים רגילים. ובנוסף לאלה, יש לו פס תכול על גבו, מה שנותן לו מראה בלתי שגרתי ויוצא דופן.
החזקתי אותו בידי באוויר וצחקתי, הוא ילל אליי בשמחה.
השעון הגדול בבית צלצל ארבע פעמים, זה אומר שהגיעה השעה.
" הגיע הזמן." אמרתי לעצמי.
יצאתי מהדלת הגדולה שבאחורי הבית, כשזוקו בעקבותיי. מעבר לפינה הייתה דלת רצפה, שבדרך כלל בבתים אחרים היא מובילה למרתף או מחסן תת-קרקעי, אבל בבית שלי היא מובילה לדוג'ו,
חדר אימונים סודי שאף אחד לא יכול לראות אותי מתאמן בו, ובהתחשב בסוג האימונים שאני מדבר עליהם, הייתי חייב מחבוא כזה. בכל מה שנוגע לכוחות שלי, אני לא מוכן להסתכן.
פתחתי את הדלת וירדתי במדרגות למטה.
זוקו ילל לעברי. " מה, אתה גם רוצה לבוא?" שאלתי אותו. הוא ילל שוב, כאילו עונה לי שכן.
" בסדר. בוא." עניתי מיד, והוא קפץ אל המדרגות ורץ קדימה. " היי, חכה לי!" קראתי אליו, סגרתי את שתי הדלתות אחריי.