התגלות הקסם- פרולוג- חלק 3 (אחרון)

הלכתי לפי השלט, עד שהגעתי לדלת שהייתה מסומנת בשלט עץ פשוט עליו היה כתוב "חדר המנהלת". נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת. שמעתי מתוכו קריאה שהזמינה אותי להיכנס. פתחתי את הדלת ונכנסתי. מאחורי שולחן העבודה ישבה אישה מבוגרת לבושה בבגדים רשמיים. היא הרימה את ראשה מהמסמכים עליהם רפרפה וחייכה אליי.
"כן?" היא שאלה.
"אה- אני – אה, אני טנא מור." אמרתי.
"טנא מור?" היא שאלה. "אה, טנא מור! כן, התלמיד החדש. בוא, שב." היא סימנה לי להתקרב.
אני סגרתי את הדלת וניגשתי לשבת על הכסא מול השולחן.
"אני הבנתי שמעולם לא למדת בבית ספר, נכון?" היא שאלה.
הנהנתי להסכמה.
"טוב, אז אני רוצה שתדע שאין לך מה לדאוג. זה דומה מאוד לחינוך ביתי, רק עם עוד ילדים כמוך, מערכת שעות מסודרת ושעות אפס." היא הסבירה לי. "עשית מבחנים בבית?"
"אה, כן." עניתי. ושיקרתי.
היא חיפשה דבר מה באחת המגירות שלה. לאחר חיפוש קצר היא הוציאה דף עליו מצוירת טבלה אנכית. היא רפרפה עליו בחיפזון.
"הנה," היא אמרה. "אתה לומד בכיתה ט'4. תעקוב אחריי השלטים ואתה תמצא אותה בקלות."
"תודה." חייכתי אליה וקמתי מהכסא. יצאתי מהחדר וראיתי שהמסדרונות כמעט ריקים. שמעתי מנגינה שהדהדה מהרמקולים שהיו מותקנים בתקרת המסדרונות. תהיתי למה הם משמיעים את המנגינה הקצרה הזאת.
בכל מקרה, עקבתי אחריי השלטים. הם כיוונו אותי לקומה השנייה. בסופו של דבר, הגעתי לדלת שהיה כתוב עליה "ט'4", כפי שהמנהלת אמרה לי.
הפעם פתחתי את הדלת מיד. כל התלמידים, והמורה שעמדה ליד הלוח, הביטו בי. שכחתי עד כמה אני שונא קהל. לא ידעתי מה לעשות ומה לומר. הלב שלי דפק בחוזקה. הרגשתי לחץ בחזה.
"אתה התלמיד החדש?" המורה הצילה אותי מהמבוכה שנראה היה שהתמשכה כמו נצח.
"כן." השבתי.
"ברוך הבא. אתה מוזמן להתיישב." היא אמרה בחיוך.
הפניתי את מבטי אל הכיתה. כל אחד ישב בשולחן יחיד, וכל השולחנות היו מסודרים בשורות מול הלוח. ראיתי שולחן אחד שהיה פנוי. ניגשתי והתיישבתי על הכסא. הורדתי את התיק מגבי ושמתי אותו על גב הכסא, כפי שראיתי שעשו התלמידים האחרים.
"היי, טן-טן." שמעתי קול מאחוריי. ידעתי שכבר שמעתי אותו קודם לכן. הסתובבתי לאחור וראיתי את ניר, הנער שפגשתי בתחילת היום, יושב בשולחן מאחוריי. שמתי לב לנער שישב בשולחן מאחוריו. הוא גיחך. הנער לבש חולצה קצרה ושחורה. מעיל דק היה קשור מסביב לצווארו, כמו גלימה מאולתרת. השיער שלו היה חלק ושחור. היה לו פוני שהסתיר את מצחו והיה מעוטר בפסים אדומים בקצוותיו.
"בבקשה, אל תקרא לי ככה." ביקשתי ממנו.
"כן. ברור." השיב ניר בחיוך. הנער שמאחוריו הסתכל על שנינו. ניר פנה אליו ולחש לו דבר מה. הוא צחק בשקט.
"מאל!" המורה נזפה בו.
"מצטער, המורה." מאל עצר את עצמו מלהמשיך לצחוק. "לא יקרה שוב."
המורה רק גלגלה עיניים וחזרה לכתוב על הלוח.
החלקתי מעט על הכסא ושמתי את רגליי על מוט המתכת שהיה מחובר לשולחן. נאנחתי, והבנתי שהיום הזה הולך להיות ארוך מכפי שדמיינתי.
עדיין לא התחיל היום, וכבר הבנתי למה נאבין נבהל מהרעיון של בית הספר.

לבסוף, לאחר שעות מתישות בבית הספר, שנראה היה כאילו לא יסתיימו לעולם, זכיתי לצאת דרך השער לרחוב הראשי. נאבין כבר חיכה לי על יד הרכב וחיפש אותי.
"היי!" קראתי לעברו בהקלה.
הוא מצא אותי בין קהל התלמידים שיצאו מבית הספר, וניגש אליי בחיוך.
"נו, איך היה?" הוא שאל.
"אני אספר לך אחר כך." פניתי לכיוון הרכב.
שמעתי את ניר קורא לי מרחוק. "נתראה מחר, טן-טן!" הסתובבתי אליו באנחה וראיתי אותו ואת מאל מנופפים לי לשלום לפני שפנו לדרכם. נאנחתי בתסכול.
"חברים חדשים?" שאל נאבין בהתעניינות.
"כן, בטח." השבתי בציניות.
"מה, בריונים?" הוא גיחך מהמחשבה על האפשרות הזאת. הכרתי אותו מספיק זמן, יותר מדי זמן, כדי לדעת שהוא מאמין בי בכל רוחו. היה לו ברור שאם יחליטו להציק לי, אני אוכל ללמד אותם לקח שלאחריו הם יפחדו לצאת מהבית לכמה שבועות.
"סתם. ילדים." עניתי באדישות.
"טוב, אני מקווה שהילדים האלה לא יעשו לך בעיות." הוא אמר. "לא הכנסתי אותך לשם לחינם."
גלגלתי את עיניי בייאוש. "אני לא הייתי בונה על הילדים האלה שיעשו לי בעיות."
"וואו, אפילו לא יום אחד במערכת החינוך וכבר אתה שונא אותה, זה שיא חדש! אתה יכול להגיד את זה בבירור כדי שאוכל להקליט אותך?"
"חה, חה." אמרתי בקול מתון.
"יש לי רעיון בשבילך." הוא הציע.
"אני רוצה לשמוע עליו?" שאלתי לפני שהספיק לומר את מה שבראשו.
"אני מתערב איתך על מאייה שלא תשרוד את השבוע הזה בלי לעשות בעיות או לישון בשיעור."
"מאתיים." התמקחתי.
"מאה חמישים, ולי זה עולה יותר." נאבין התמקח מחדש.
"עשינו עסק." חייכתי אליו ולחצתי את ידו. הוא חייך בביטחון, ואחרי שהרחיק את ידו פנה לכיוון דלת הנהג, פתח אותה ונכנס לרכב. אני גיחכתי ונכנסתי לרכב אחריו.
נרדמתי מהר. את כל האנרגיה שלי שמרתי כדי להישאר ערני בבית הספר. באותו זמן היה לי חלום. חלום מוזר. אפל. עמדתי בריק השחור וצפיתי בגבו של נאבין בעוד הוא הולך ממני. ניסיתי לתפוס אותו אבל לא הצלחתי, הוא התרחק יותר ככל שהתקדמתי. הוא נעצר והסתובב אליי, עם חיוך דואג על פניו. אני נעצרתי כמוהו והסתכלתי עליו. עם שפתיו הוא אמר לי "אני מצטער".
"בבקשה, לא. לא עכשיו." אלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו לפני ההתרסקות. איבדתי את הכרתי, לא יודע למשך כמה זמן.
התעוררתי במקום שתקרתו לבן. הייתי לבוש בבגדים שונים, לבנים, שהיו גדולים עליי. התרוממתי מיד. קמתי מהמיטה עליה שכבתי. הראש שלי כאב אבל זה לא הפריע לי. הייתי בתוך חדר, שלפני המראה שלו, היה חדר מנוחה בבית חולים. יצאתי ממנו והתקדמתי, לא בטוח איך ידעתי, לחדר נוסף. שמעתי קול מכונה שזרם באותו טון צורם. כמה אחים, אחיות ורופאים עמדו מסביב למיטה וניתקו את המכשירים מהבחור ששכב שם. הקול פסק.
הלב שלי דפק בחוזקה. ראיתי את שיערותיו השחורות של הבחור. זיהיתי את תווי פניו. זה היה נאבין. הרגשתי את גרוני רועד. בקושי הצלחתי לנשום. פסעתי לכיוון החדר במבט מתפלל שזה רק חלום.
"ילד, אתה לא יכול להיכנס." אחת האחיות עצרה אותי מלהתקדם.
"לא, אני- אני חייב." השבתי לה בקול רועד והמשכתי ללכת, פיניתי את הדרך שלי מהרופאים שחסמו את דרכי. גופי הצטמרר ממה שראיתי. פניו החבולות של נאבין לא השאירו לי מקום לספק. זה נכון.
"לא, לא, לא, זה לא יכול להיות!" קראתי עם דמעות על סף עיניי.
"ילד-" האחות ניסתה להניא אותי מלגשת אך לא נתתי לה.
"לא!" שאר הרופאים חסמו את דרכי ולא נתנו לי להביט בו. "אתם לא מבינים, זה אח שלי!" דחפתי אותם מדרכי, והם, למשמע הדברים שלי, נתנו לי לגשת אליו. עמדתי מעליו. עיניו היו עצומות, חסרות חיים. גופו היה חיוור. "נאבין-" קולי רעד עד שבעצמי לא הבנתי מה אמרתי. רכנתי מעליו והדמעות שלי כבר זלגו מעצמן.
הוא הלך.

לא. זה לא באמת נגמר כך. לא הייתה תאונה, אבל קיוויתי שתהיה. ככה לפחות הייתי יכול לדעת בוודאות מה קרה. האמת היא – שנאבין מעולם לא בא לאסוף אותי. אני לא יודע למה. גם עכשיו אני לא יודע, אבל כשנפרדנו בבוקר של אותו יום, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.